אמ;לק: נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, רוצה להשתלט על גרינלנד, שטח ממדינת דנמרק. בניסיון נועז, הוא מאיים על מדינות האיחוד האירופי במכסים נוספים אם לא ייענו לדרישותיו ולא יעבירו לידיו את גרינלנד. האיחוד האירופי שוקל כעת צעדי-נגד שכוללים מכסים על סחורות אמריקאיות. אבל, האופציה הגרעינית היא דאטה, זה תמיד דאטה.

בואו נבין וננתח את הסיטואציה מפרספקטיבה עולמית. דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית והאדם ששילם לסופר צללים שיכתוב בשמו את "אמנות העסקה", רוצה לקבל הכרה כנשיא של שלום ומעוניין להשתלט על שטח כלשהו. כפי ש"כתב" באמנות העסקה, טראמפ יודע שגם אם אין לך יכולת לבצע, הפעלת לחץ עשויה להניב תוצאות במקרים מסוימים. לכן, הוא מאיים לפגוע באזרחי ארצות הברית באמצעות העלאת המכסים שהם משלמים על סחורות מהאיחוד האירופי אם דנמרק לא תעביר את גרינלנד לשליטתו.

איחוד האירופי, שנוהג לפעול באטיות, מציע צעדי נגד דומים. הם מאיימים בשימוש בקלפים שבידיהם: הפסקת רכישת סחורות מבוססות ארצות הברית על ידי העלאת מחיריהן באמצעות מכסים. לדעתי? הגישה הזו של "עין תחת עין" תוביל בסופו של דבר לכך שכולנו נהיה עיוורים.

קיימת, לעומת זאת, נקודת לחץ משמעותית אחת. נקודה שבה ניתן להפעיל לחץ עדין ולייצר כאב רב. אמצעי שיכול להכאיב לארצות הברית באופן ניכר, והיא דאטה.

כלל, קשה להסביר את הבדלי הגישות בין האיחוד לאמריקה; אבל בהכללה יתרה האיחוד האירופי מסתכל על מידע אישי כהמשך של מחשבותיו, רצונותיו והעדפותיו של אדם. הוא מגן עליו באמצעות מעטפת משפטית, תוך הכרה בכך שאדם יכול לסרב לשימושים מסוימים במידע גם אם נתן הסכמה לשימושים אחרים, ומתוך הבנה שמידע הוא רגיש ועלול לשמש למניפולציות נגד אדם. וארצות הברית? עבורם מידע הוא רק מספרים. ברגע שמצאת אותו, הוא הרכוש שלך ואתה יכול להשתמש בו. הבדל משמעותי ניתן למצוא בהבנת דירוגי אשראי.

עבור אדם שגר בארצות הברית, העובדה שכאשר הוא לוקח הלוואה, משלם וקונה דברים, שלל צדדים שלישיים מקבלים את המידע הזה נראית מובנת מאליה. הבנק, סוכנות הגבייה, החנות, כל אחד מהם הוא "בעלים" של המידע שלו ויכול לעשות בו כרצונו. עבור אדם שגר באיחוד האירופי? זה נראה חסר תקדים. זה המידע שלהם. זה לא עניינו של אף אחד אם הם לקחו הלוואה, ואם הם החזירו אותה בזמן זה שוב לא עניינו של אף אחד. לכן, הבנק לא יכול למכור את המידע שלהם. הפער הזה בהבנת מידע אישי יוצר מתח בין הפדרציות הללו.

כעת, בואו נחזור עשור אחורה, לשנת 2015. בית הדין האירופי לצדק קבע כי מסגרת "Safe Harbor" להעברת מידע בין האיחוד לארצות הברית אינה תקפה, בגלל האופן שבו חוקי ארצות הברית מתייחסים לדאטה, ובגלל שלארה"ב, באופן בסיסי, אין חוקי הגנת מידע ממשיים. לאחר מכן, תקנות ה-GDPR נכנסו לתוקף, ואותו תובע מהתיק של 2015, מקס שרמס, תבע בשנית נוספת בטענה שמסגרת "Privacy Shield" החדשה להעברת מידע מהאיחוד לארצות הברית אינה תקפה. בעקבות הפסיקה, ארצות הברית נאלצה להטיל הגנות מחמירות יותר, וזו הסיבה שחברות אמריקאיות עדיין יכולות לעבוד באיחוד האירופי ולאסוף דאטה על משתמשים.

עם זאת, אם אתם רוצים להזיק לארצות הברית, אל תפגעו במוצרים שלה. מוצרים הם רק חלק קטן מהכלכלה. לכו על שירותים דיגיטליים. אם גוגל תיאלץ להעביר את פעילותה אל מחוץ לארצות הברית כדי להמשיך לאסוף דאטה הנוגע לנתיני האיחוד האירופי? זה יהיה מכאיב לארצות הברית באופן ניכר יותר מאשר אם מחירה של מכונית אמריקאית יעלה פי שלושה. איך אני יודע את זה? תראו איך אילון מאסק משתלח בנושא וקורא לפירוק האיחוד האירופי בסרטון הבא:

אז אם אתם רוצים שהתאגידים הרב לאומיים הרחבים של ארצות הברית, שתורמים לנשיא המכהן, יעשו משהו? אל תטילו מכס על סחורות, תטילו מכס על הדאטה שלהם.