-1.

[אני לא כותב מספיק בעיקר כי אני כותב לפרנסתי מסמכים ללקוחות וזה לוקח לי משאבים נפשיים קשים מדי. מתנצל בפני הקוראים הקבועים, אבל הבלוג הוא תחביב, לא פרנסה]. שימו play כשאתם קוראים.

0.

איים והגיש. ניר ברקת הגיש בשבוע שעבר את "תביעת הדיבה הגדולה בישראל" (אגב, עומר כביר מזכיר לנו שזו לא הכי גדולה). הכי גדול, כי להגיד "אני אגיש את התביעה הכי צודקת" או "אני אגיש את התביעה הכי מסודרת" זה משהו שבישראל קשה לעשות. בישראל, מה לעשות, האיכות קשה למדידה והכמות היא מה שמדברת. בגלל זה, מה לעשות, שוב, צריך לדבר הכי חזק שיש, לצעוק, כדי שישמעו אותך. מספיק להסתכל על טיקטוק פריפריה, שהוא יותר מכל הייצוג של ישראל האמיתית, לא הישראל שאני מתכחש לה, ולהבין איך אנשים רואים את המציאות. אם יש לך מסעדה, עסק, אתה חייב לצעוק הכי חזק, להכין את המנות הכי מוגזמות, להגיש את המנה הכי גדולה. למה? כי איכות? אתם מצחיקים אותי. הישראלי הממוצע לא יבדיל בין וניל בורבון אורגני לבין תמצית שהוכנה מכימיקלים או ישבני בונים, אותו הדבר לגבי כמהין.

"שלוש המבורגר שלוש ציפס בקבוק ליטר וחצי פלוס תוספת ב-175 שקל. מקווה בשבילו שזה בקבוק בלוגה".
איזו קטלה משוגעת הולכת להיות פה יה ווראדי.

*זד בורגר, מקסימום חוויה במינימום הוצאה, ראשל"צ #טיקטוקפריפריה pic.twitter.com/qhMOSq0mwX

— טיקטוק פריפריה (@tiktokperiferia) January 12, 2026

1.

ונחזור לכמות, ולא לאיכות. האם "תביעת הדיבה הגדולה בישראל" נדונה מראש לכישלון? בית המשפט עוד יקשיב, יבדוק, ינתח ויפסוק. כיוון שיש כאן שני צדדים חזקים (ערוץ טלויזיה ושר בממשלה) קשה לראות איך יש כאן דוד מול גוליית. מה שכן יש כאן זה ייבוא של האסטרטגיה של רוי כהן, שאומצה על ידי דונלד טראמפ (אפשר לראות את זה יפה בסרט The Apprentice). טראמפ הגיש תביעה מופרכת במיוחד כנגד ערוץ טלויזיה רק כדי להוביל בסוף לפיטורים של מגיש תכנית לילה שהיה לא לטעמו וביקורתי כנגדו. התביעה היתה אסטרטגיה; לגרום לצד השני להתפשר על סכום לא משמעותי, ולשנות התנהגות עתידית. מה שברקת עושה נראה מאוד כמו ייבוא של השיטה הזו. הרי, לא רק שהוא יודע שאף בית משפט לא יפסוק לו בחיים סכום כזה, אין לו איך להוכיח נזק בסכומים האלה, ולאור פסיקת בית המשפט העליון בעניין ניר דוד עוד הוא מסתכן בתשלום הוצאות בגובה של מיליוני שקלים לערוץ הטלויזיה. אז למה?

2.

התשובה לשאלה "למה" היא כי במפלגות היום, וכדי להכנס לכנסת, צריך לצעוק הכי חזק שיש. כמו בשוק, שבו כל הבאסטיונרים צועקים "רק היום" ואתה לא מצליח לשמוע את עצמך מתוך ההמולה, כך גם בפוליטיקה. אם לא תצעק הכי חזק, לא תעשה הכי עוצמתי, אז אף אחד לא יתייחס אלייך. זה לא משנה אם אתה בימין או בשמאל. מי שבא עם מניפסט אידיאולוגי, עם רעיונות מורכבים, צריך להתחרות על אותה תשומת הלב. והחדשות? אותו גוף שנתבע עכשיו ב-12 מיליון שקלים? הוא צריך לבחור האם לשדר מסר מורכב ולא לעומתי של "אנחנו באים לקדם מדינת רווחה, לתת לחרדים ולערבים מקום שבו הם יכולים להרגיש בנח עם עצמם" לבין קרב צעקות. דווקא כאן הריאליטי השתלט על החדשות. אף אחד לא רוצה לשמוע ניתוחי עומק.

3.

הפתרון הוא דיטוקס. יותר ויותר אני מאמץ כלים של דיטוקס מדיה. נכון, אני לא צופה בשידורים לינאריים ככה או ככה. אבל גם בדיגיטל אני עושה את זה. לדוגמא, בטוויטר (אני עדיין מסרב לקרוא לה X) אני משתמש בכלי שנקרא Control Panel for Twitter. הוא מחזיר את הפיד הלינארי (כלומר, רק האנשים שאתם עוקבים אחריהם, לפי סדר הפרסום שלהם). בחדשות אני מנסה לנקות את מדורי הצעקות ולהתמקד בטקסטים עמוקים. להוציא החוצה את הרעש ואת הצעקות ולהתמקד במה שבאמת חשוב. אם אתם יכולים להעיף את כל האפליקציות עם הנוטיפיקציות מהטלפון? זה יחסוך לכם.

4.

למה לעשות את זה? ובכן, כי זו הדרך היחידה לחזור לשיח מכבד, עמוק, נכון. אני יודע שזה קשה, אבל כשאני מגיע לחברים, לקרובי משפחה, כל הזמן הבית מלא רעש. אתה נכנס לבית ותמיד יש טלויזיה דולקת. בואו נתחיל מזה. תסגרו. בין אם זה מראה תכנית ריאליטי או חדשות, אפשר לנתק ולשחרר. לא צריך להסתכל על "פאנלים" שלא מביאים ערך, לא צריך להקשיב ל"פרשנים" שמתווכים לך את המציאות. אפשר להתחיל עם זה. הדבר השני הוא לדבר בשקט. כשכולם צועקים, אם תדברו בשקט אנשים יצטרכו להפסיק לצעוק כדי להקשיב לכם. ואז? אז הם יתרכזו.

5.

כן, וגם קנו כמהין אמיתי. תוודאו שאין שם "חומרי טעם וריח". נכון, זה לא יפגיז לכם לפנים את הטעם, אבל זה באמת שווה את זה.