16.2 מוסר

אני חושב שהיה זה אפלטון שאמר שלאדם המוסרי אין חובת ציות לחוק.אבלזהלאמשנה…

בפעם הראשונה בחיים שלי, אחרי מה שכתבתי שלשום, היתה לי הרגשה שאני לא באמת האדם המוסרי – כוונה לאדם שמבחין בין טוב לרע. קרו כמה דברים מוזרים, כמה הרגשות שהיו לי רק פעם אחת בחיים.

הראשונה היתה כהתחלתי לקרוא את הדפיוצר שלה בבמה, זה באמת לא הרגיש מוזר, אבל זה גם לא הרגיש טוב. בפעם הראשונה לא הבחנתי בין טוב לרע. לא ידעתי אם מה שאני עושה הוא טוב או רע, לא ידעתי מוסר.

הדבר השני היה כששמעתי שדקרו אותו בכלא, ותחושה של חום מלאה את גופי, כלומר – הייתי שמח שבוצע אקט ויג'ילנטי ולא מוסרי. זה באמת רע. אני לא יודע מה קורה איתי.

מכאן נעבור לפן האומנותי של הערב, יש לי 40 דקות להעביר את הפואנטה שלי בסיפור. הדיסטרגדיה היוונית שלי, עם התחלה, דילמה סוף ומוסר השכל בפחות מ500 מילים.

אז ככה – מוסר? הכרתי אותה לפני חודשיים, ככה קראו לה – מוסר (וזה לא שנמאס לי משמות מקוריים, פשוט אני חושב שכבר השתמשתי בכל שאר השמות שמתאימים למאפיינים), וככה היא היתה. מאפיינים כמו כל האחרות, שיער יחסית כהה, עיניים גדולות וחיוך רחב. כשהסתכלתי עליה התמלאתי כולי בחום. וככה זה היה – זה התחיל בחלופות של מכתבים (קצרים ככל שיהיו) על הא, דא ונושאים פוליטיים, אבל איך הגענו להיות ביחד היה מאוד סטנדרטי, אולי חוץ מכמה דברים שיסופר עליהם בסיפורים אחרים.

הבעיה המוסרית היתה חרב פפיות – מחד, היא חיילת בן 18.5, קטנה ממני במעל 6 שנים, לא שהיא לא בוגרת ביחס אליי, פשוט זה חוסר מוסר מצידי להיות איתה, להתמסר אליה ואז להפרד, כששנינו כואבים. מאידך, (הפפית השנייה?) אם אמנע את איחודנו, אני אחמיץ אושר אמיתי (משפט עם 8 מילים שמתחילים באות א', הא לך רם אורן!!!!). אז כך היה, מצאתי אותה והיינו ביחד.

אז מוסר זה כנראה לא הצד החזק שלי, או שבעצם הוא כן, כי אני לא חושב שזה לא מוסרי, אני לא רואה פה יחסים מרכסיסטיים של מנצל-מנוצל. אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני מרגיש שהיא כמוני מדי, אחרי שקראתי את הדפיוצר שלה אני רואה שהיא אובדנית, גם היא היתה דחויה, גם היא לא היתה מקובלת בתיכון, גם היא – כמוני – פיתחה נטיות מוזרות ומחשבות יצירתיות.

אולי זה בעצם מה שמושך אותי – הריחוק מהמיינסטרים. אבל בניגוד אליי, שפשוט פיתחתי תרבות אלטרנטיבית שמשכה לא מעט אנשים, עד שהפכה למיינסטרים מדי שהייתי צריך להתחמק ממנה (או שלא?) היא הפכה למיינסטרים, או שתמיד ניסתה להיות כזו.

ואז מתעוררת השאלה המוסרית, איך אני מדבר איתה על מה שקראתי בדפיוצר שלה? איך אני משתף אותה ברגשות שלי? איך אני בעצם, אני לא יודע, איך אני בעצם חולק איתה את הרגשות הכי אינטימיים שלי, את זה שאני גם רציתי להתאבד, את זה ששמתי שקית על הראש כשהייתי ילד, את זה שאני לא באמת חושב שהעולם הזה מקום טוב לילדים עם חשיבה עצמאית?

אני לא.

אני פשוט אצטרך לנהל איתה כמה מערכות יחסים מקבילות, אחת איתה ואחת עם הכתיבה שלה, להתעלם ממה שאני יודע כדי שאני אצטרך ללמוד ממנה את הכל, ואז יהיה לי יותר "טבעי" לחלוק איתה. היא לא חלקה את זה איתי אלא עם העולם, שאני כנראה לא חלק ממנו.

בכל מקרה, מוסר ההשכל (בלי עלילה – שימו לב??) הוא שלא צריך לחפש בגוגל את הבחורה שאתה יוצא איתה, כי אתה עלול למצוא דברים שלא היית צריך. מי יודע, זאת רק כתבה בבמה, אבל יכול להיות שלבאה (או לאחת הקודמות) יש סרטי פורנו שהיא מככבת בהם, וזה משהו שאני בטוח שלא הייתי רוצה לראות.

בכל מקרה, אני בטוח שהיא תקרא את מה שכתבתי פה מתישהו, לא כי היא מחטטת לי במחשב, אלא כי אני ארצה לחלוק את זה איתה, אז אני אפרוש בשיא (12 דקות – יש לי עוד 28).