חברי הכנסת שתמכו בחוק סינון אתרים קיבלו מכתב אנונימי (בדואר רגיל) מאזרח מודאג. בחבילה היו חומרים פורנוגרפים שככל הנראה העליבו אותם קשות. החבילה נשלחה בדואר רגיל, ללא דרך לאמת את זהות השולח, לעקוב אחריו או לוודא מי שילם עבור החבילה. הבעיה שהחיים האמיתיים מציבה בפני הדילמה האלקטרונית מסבירה לא רק כיצד חוק הצנזורה פסול, אלא גם כיצד חוק נתוני תקשורת שכה התנגדתי לו, לא יסייע למשטרה למצוא את העבריינים שרוצים להסתתר, דווקא בזכות הטכנולוגיה.

את ההסבר אפשר ללמוד מפסק דין עתיק (במונחים היסטוריים) של בית המשפט העליון בארצות הברית. פסק הדין Blount v. Rizzy משנת 1971 מסביר בדיוק את זה. בפסק הדין, בית המשפט העליון של ארצות הברית פסל הוראה שאפשרה לנציב הדואר לבחון חבילות שחשודות בכך שהן מכילות תועבה (הכוונה באותה תקופה היתה לצאת נגד חבילות ששולחות מגזינים פורנוגרפיים) ולהחזירן לשולח. הפרקטיקה, בה מוען (לא אנונימי) שולח לנמען (לא אנונימי) את החבילה שמכילה תועבה, מתקיימת גם באינטרנט.

בית המשפט פסק, באותה תקופה, שהעדר הזכות של המוענים והנמענים לערור על החלטת מנהל הדואר כי התכנים הם פורנוגרפים (או לחלופין, לטעון שהם מוגנים על ידי חופש הביטוי) מספיקה כדי לפסול את הוראות החוק.

אבל, החבילות שנשלחו לחברי הכנסת הן בדיוק כמו "הפרסומות הקופצות שצצות לעיתים ברשת" עם תכנים פוגעניים, הנמען לא הזמין את התוכן, אבל מישהו ניצל את המדיניות הזדונית ברשת ושלח תכנים כאלה. צנזורה לא יכולה לטפל במערכות כאלו והיא לא אמורה לטפל. זה נושאים שהחוק תקוע מול הטכנולוגיה כשוקת שבורה. אנחנו חייבים להבין שבחיים, כמו בכל מצב אחר, יש סיכונים טבעיים, בניגוד לאבקה הלבנה שנשלחה לבניזרי (שהיא חבילה שנשלחה למשכן), ראוי שכל אדם יחליט כיצד הוא בוחן את הדואר שלו.

המדינה היא לא גננת שבוחנת חבילות דואר, המדינה לא צריכה להיות גננת שבוחנת תעבורת רשת. זה פשוט מאוד.