0.
חצי מהמעסיקים בישראל עוקבים אחרי עובדיהם באמצעות מצלמות, כך מדווח אתר 'הארץ' אתמול. ב63% מהעסקים המעסיק עוקב אחרי הגלישה של עובדיו ברשת אולם רק 57% מהעסקים המנטרים דיווחו על כך לעובדים. אנחנו אט אט בכיוון של מדינת מעקב, בה אין כלל אמון באף אזרח.
1.
אחת ההשלכות של הטכנולוגיה היא אבדן האמון המתמד בעובדים. כעת, שניתן לפקח, העובדים באמת מוכרים לנו את זמנם ולא רק "עובדים עבורנו". כאשר הפיקוח הוא מוחלט, אנחנו מצפים מהעובד להפגין רובוטיקה מוחלטת ולא לאפשר להם את המרווח הראוי להיות בני אדם. אקסמוקר, לדוגמא, משווקת מכשיר לניטור עובדים שיכול לשמור מידע על מצב רוחם, הדופק, עירנות ועוד והכל כדי לוודא שהעובד מרוכז במשימותיו. אותו מוצר מגיע עם Control Panel שמאפשר לבוס לצפות בכל רגע נתון בדופק, בלחץ הדם ובחום הגוף של כל אחד מעובדיו. ממש מכונות ביולוגיות הפכנו להיות.
2.
אבל למעסיקים יש עוד ממי ללמוד: המדינות מפעילות טכנולוגיות יותר מתוחכמות כדי לעקוב אחרי האזרחים, והכל באמצעות הטכנולוגיה. האמון באזרחים, אותו מאפיין בסיסי שבזכותו התאגדה המדינה, נעלם לגמרי. כעת, בלי אמון, מה יחזיק את האמנה החברתית יחדיו?
3.
חשוב להבין, ואולי התחלתי עם זה דווקא לפני כמה פוסטים, שלאף מדינה אין זכות לכפות על אזרחיה את החוק. החוק, כמו כסף, הוא פיקציה. חוק הוא מוסכמה פשוטה שכל האזרחים קיבלו על מנת להקל על החיים במשותף. החוק נובע מאמון של האזרחים אחד בשני וכן באמצעי כפיה שמאפשר לאזרחים לכפות את ההסכמות במידה והאמון משתבש. בלי אמון באזרח, נאבדת ההדדיות שהקנתה אמון במדינה.
4.
בעצם, אולי כדאי שאני אתחיל בלהסביר את תפקיד החוק במדינה דמוקרטית, לפחות על פי האמונה הקלוקלת שלי. החוק עצמו נועד ללא יותר מאשר הנחת קווי מתאר בהם נקבעות התנהגויות אסורות, הוא נוצר על ידי הסכמה רחבה של האזרחים לגבי מהן התנהגויות אסורות כאשר באמצע נמצאים תחומים אפורים שנקראים מוסר. מעשים מוסריים או לא מוסריים נקבעים על פי כל חברה לעצמה, ואינם משפיעים על כלל האזרחים, אולם ברור שהחוק לא יכול לקבוע מוסר.
5.
מה שהחוק כן יכול לקבוע, אולם, הוא אמצעים לאכיפת החוק. אותם אמצעים חייבים להיות סבירים ולא יכולים להשתמש באמצעי אכיפה משמעותיים יתר על המידה כדי למנוע אמון של הציבור במערכת. חשוב מאוד להבין, שכמו בעיית 'הריצה אל הבנק', אם חלק משמעותי מהאזרחים במדינה לא יצייתו לחוק אז המדינה תחדל מלהתקיים.
6.
אותו דבר נוגע גם לעסקים. כאשר עסק מסוים משקיע חלק משמעותי מכספיו כדי לעקוב אחרי עובדיו, לצלם אותם, לנתח את הצילומים ואת תעבורת האימנטרנט והדוא"ל, הוא לא רק מכחיש את האמון של עובדיו בו, אלא הוא גם יוצר עלויות על המוצר שלא היו אמורות לקום; נקרא לאותן עלויות "עלויות אמון". עלויות אמון הן בעצם עלויות שהמערכת צריכה לספוג כדי לקיים מסחר. נניח, חס וחלילה, שעלויות האמון יגיעו ל50% ממחיר המוצר הסופי (כיוון שגם מי שמייצר מצלמות אבטחה חייב לנטר אחרי עובדיו כדי לבדוק שהם לא מוכרים דלתות אחוריות למצלמות האבטחה), האם החברה צריכה לשאת באותן עלויות או שהיא תתמרד ותאבד את האמון?
7.
יש לי הרבה דברים לומר בזכות האמון של האזרחים במדינה והאמון של המועסקים במעסיק. אותו אמון הוא שמאפשר תאגידים גדולים ונצלנים כיוון שעלויות הפיקוח קטנות מהתועלת של הקמת עסק גדול שמנוהל על ידי פס יצור. גם העלויות הרוחביות של הפרת האמון אינן כה משמעותיות. אולם, הצבת מצלמות אומרת שכופים על אדם כיצד לחשוב, בסופו של דבר.
8.
כשעובד בנק אינו יכול לגרד במפשעתו כאשר מגרד לו כיוון שהוא יודע שיש אח קטן שצופה בו מלמעלה, וכשהוא לא יכול לחטט באפו כיוון שהוא יודע שאותו סרטון עשוי להמצא בYouTube בעוד מספר ימים, אותה חברת מעקב יוצרת אדם כלוא, משועבד ונעדר אמון בחברה שהוא חי בה, ואין זה משנה אם מדובר במדינה או במעסיק.
9.
לפני מספר חודשים יצאתי עם מישהי, עד הדייט השלישי או הרביעי לא ידעתי את שם משפחתה ולכן גם לא טרחתי לגגל אותה מעולם. באחד הדייטים אחרי כן, כשהכנתי לידה איזו הרצאה על פרטיות והסברתי לה כיצד אפשר לגלות הרבה מאוד על בן אדם רק באמצעות השם, כתובת המייל או הIP שלו, היא נחרדה. היא מעולם לא ידעה שאותו כח נמצא בידי כל אחד מבני האדם. היא ביקשה ממני לעולם לא לחפש את שמה במנוע חיפוש או מאגר מידע, הבטחתי לה שלא. הסיבה? אם באמת יש משהו אפל בעברה, אני הייתי מעדיף שהיא תספר לי, אם היא לא תספר לי אז בכלל אני חושב שאין כאן אמון. אני לא עוקב אחרי בחורות שיוצאות איתי, אני מעדיף לתת להן את החופש הזה לפחות.
> אם חלק משמעותי מהאזרחים במדינה לא יצייתו לחוק אז המדינה תחדל מלהתקיים.
ראה נפילת חומת ברלין
אחד מהדברים שאני עושה לפרנסתי הוא הטמעת מערכות למניעת הונאה בארגונים גדולים.
מערכות מסוג זה מנטרות את פעילות העובדים בחברה, ומתריעות על פעולות מסוימות.
ארגונים מנטרים, למשל, את הגישה של עובדיהם למידע פרטי של הלקוחות. זאת על מנת לשמור על הפרטיות של הלקוחות.
לא מעט פעמים פוטרו עובדים בגלל ש"חיטטו" במידע של לקוחות.
האם אתה אומר שהארגון צריך להאמין לעובדים ולא לנטר את התנהגותם?
האם צריך לפטר עובד שפגע בפרטיות של לקוח?
הארגון מוכן לספוג נזקים מסוימים – עשיית עסקים כרוכה בלקיחת סיכונים וזה נורמלי.
הארגון לא מוכן לחיות במצב בו העובדים שהוא מעסיק אינם אמינים, ולשם כך הוא מפעיל לעיתים מערכות מעקב.
ישי,
אני לא אומר שאמורים למנוע ניטור כלל. אני אומר שכן, זה נתפס בתור מעילה באמון כשעובד מפוקח לגרמי. אני מאמין שצריך לפטר עובד שפגע בפרטיות של לקוח ושצריך לקחת עובד החוצה.
יתר על כך, עובד שפגע בפרטיות צריך להיות מטופל במישור הפלילי ולא רק לפטר אותו; אבל לצלם אותם במצלמה בכל שעות העבודה אינו זהה לפיקוח על שימוש בנתונים שמוגשים על ידי האדם וגישה של אנשים למאגרי מידע. צילום כל הזמן יוצר תחושה של העדר מרחב אישי.
אני פשוט חושש מהיום בו יובהר כי הניטור עצמו גורם לחלק מהנזק. כלומר, אותו ניטור מבוצע\מפוקח על ידי אדם אחראי (נניח, מנכ"ל), לאותו אדם יש אינטרס יחסי, שאם הוא ישתנה אז לא תהיה בעיה עם הניטור (כלומר: הניטור לא יהיה אלא נזק).
ישי, הדברים שכתבת מזכירים לי תכתובת אמיתית מאמש ביני לבין אחד ממלמדיי בנוגע למחקר הזה:
הוא:
אפשר לסכם את התוצאות כך:
אני:
אני חושב שהסיפר (נרטיב) הוא טיפה שונה ממה שישי הציג קודם, ואולי זה הסיפר הנכון:
לפני הטכנולוגיה היו דליפות מידע גם כן, על ידי אותם בני אדם שהטכנולוגיה החליפה: הרופא השכונתי או האחות הדליפו מידע על מבקרים במרפאה בצורה של רכילות שכונתית, הקופאית בבית המרקחת פגעה בפרטיות והשתמשה במידע בשיחות סלון, המידע יצא החוצה על ידי הגורמים שעבדו איתו.
אולם, עם האוטומטיזציה של העבודה, העובדים הוחלפו בטכנולוגיה וכעת במקום שהקופאית בסופר תספר לבעלה על הקונדומים שקנה הבן של השכן, מבצע המנהל של מאגר הלקוחות חיתוך על לקוחות שקנו קונדומים.
לכן, במקצועות שדרשו עבודה מול גורמים רגישים שולמו משכורות גבוהות, המשכורות גילמו את הפרמיה של האמון בעובד (כיוון שעובד עם משכורת גבוהה יותר ניתן לתבוע ויהיה לו איפה לשלם, כמו גם מדובר בעבודה מכובדת וצריך אדם שניתן יהיה לסמוך עליו).
הטכנולוגיה איפשרה, אולי, להעסיק אנשים שאין למעסיק אמון בהם ועל ידי כך לחתוך במשכורות; לכן, טכנולוגיות ניטור אינן פותרות בעיות אלא דווקא יוצרות יותר על ידי אמון מזויף שנוצר בין מעסיק למועסק.
ישי,
היום בבוקר לאחר שקראתי את הפוסט חשבתי לענות באותו האופן בדיוק – זכותו של מעביד לנטר את פעולותיו של העובד כדי להגן על עצמו וזכותו של עובד שהדבר לא מוצא חן בעיניו לעזוב, בדיוק כמו שזכותו של מעביד לשלם שכר נמוך וזכותו של עובד לחפש מקום עבודה אחר. בסופו של דבר כוחות השוק ייאזנו את המצב ושכר גבוה (המקביל לניטור מינימלי) ינתן למי שיוכיח שהוא ראוי לו.
אבל אז נזכרתי בשכר המינימום. כוחות השוק הם חשובים והוגנים, אך כדי למנוע ניצול נקבע בחוק שכר מינימלי אותו יש לשלם לעובד, כל עובד, לכל עבודה שלא תהיה. באותו אופן אולי באמת ראוי שיהיה רף מקסימלי לניטור – שתהיה רמה מסויימת של ניטור אותה אסור יהיה למעביד לחצות, כדי למנוע תופעה מקבילה.
'עלויות אמון' לא צריכות להשפיע על הצרכן – מעביד צריך להחליט אם כדאי לו לשלם עלויות כאלה, או להוציא את הכסף על משהו אחר. כנראה מעקב אחרי עובדים הוא זול.