16.4 אל הרוע

טוב; נפרדנו. אז זה קצת שונה, פעם ראשונה בחיים שיש לי פרידה שקולה. וזה הבלוג שלי, רק שהוא לא ברשת והוא לא לוג. אז בעצם אין לי אותה יותר, אין לי את הבחורה הראשונה שהכרתי אחרי שנים רבות ובאמת היה לי רצון להיות איתה.

כולם אומרים שזה בעצם היה נחוץ, שבעצם היה צורך שאני אהיה עם מישהי אחת כדי ל(שכוח)זכור שיש עוד בעצם בנות בעולם. הצורה השקולה שהכל הסתיים בה היא בעצם מה שגרם לי לחשוב. העובדה שהכל הסתיים בצורה כל כך פשוטה. היא אמרה "בוא נסיים את זה", בלי צעקות, בלי כעס, בלי לריב על שום דבר. סתם לסיים את זה, זה היה לי קשה בצורה שלא תאמן.

העובדה שזה לא היה טעון רגשית, אלא כל כך מחושב, והעובדה שזה לא הסתיים בצורה רעה – היא באה אליי הביתה ושכבנו; עשינו אהבה בעצם, ואז היא היתה בבית שלי ודיברה איתי על שטויות. היא עשתה איתי אהבה ואז ברחה; כאילו הכל צריך להסתיים.

בכל מקרה, אבל זה לא העניין. העניין שעכשיו אין לי כלום, נעלמה לי הסיבה לכתוב, לשיר – זה לא שאני לא יכול בלעדייה, זה שאני לא יכול עם העובדה שיש לי חור כל כך גדול בלב – חור שלא ימולא על ידי מין, לא ימולא על ידי אהבה, יש לי חוסר בליאור.

זה בעצם כמו שיש לך את הכל ואז לוקחים לך את הכל, זה בעצם כמו שכתבתי לה:
סרטים רעים,
סרטים שקורים לי, דברים עוברים עליי.
חלומות, הזיות, לילות לו בטוחים.
שיחות באמצע ליל,
מפגשים בצד דרכים…

כמו להיכנס למיטה בפגישה ראשונה,
יש דברים שמתחילים בטעות,
יש דברים שידעת שלא תעשה,
דברים שיגרמו לך למות.

כמו לנסוע ברכב ב100 קמ"ש
מעל המהירות המותרת
רק כדי לקבל את הRush,
כי אין דרך אחרת.

כמו להחזיק את היד ולהרגיש את הלב
אבל לא באמת
זה בעצם הרבה יותר קרוב ללפול אלף קומות
אבל גם זה
אולי רחוק שנות אור מלראות כוכב מסתובב
שבעצם
מסביר מה עובר עליי.

כמו להטיל מטבע אם ללכת או לא
כי אתה לא יודע אם
כמו להגיד "זה הכל בגללו"
כי אמרו לך רק שקרים

כמו להמריא לשחקים בלי שום יכולת
לעצור לפני הנפילה
שלבטח תבוא, תתקרב אל הקרקע
שאת אבותייך היא מכילה.

כמו להזיק את היד ולהרגיש עמוק בלב
אבל בכלל לא
זה הרבה יותר קרוב לללכת מאה מטר לים
אבל גם זה
אולי רק דומה בערך ללראות כוכב מתחייב
שבעצם
הוא לא יקרוס לעולם.

ולנסוע באמצע הליל, אל צייה שנמצאת בתוכי
לחפש את עצמך, כמו שאמרו לך,
כי בתוך ישימון אמצעי; כי בתוך הלא-כלום מסתתר לא מעט
כי דבריי מהדהדים עוד בראשי.

אבל כמו זה לא באמת

אבל כשכתבתי את זה הייתי מאוהב, וכשכתבתי את זה לא קיוויתי שזה יגמר, לא צפיתי שזה יגמר אף פעם. לא ידעתי שיכול להיות שהיא לא תהיה שלי. וחסר לי, וכואב לי. ואין לי את הליאור שלי לחבק בלילה. בעצם אף פעם לא היה לי אותה לילה שלם; היא תמיד הלכה, ברחה ונאלמה. היא תמיד לא היתה שם כשרציתי. היא באה רק לסקס, ולשיחה קצרה. אף פעם לא הצלחתי לדובב אותה, והיא אומרת שהיא אף פעם לא מצאה את היכולת לדבר איתי.

אבל יש לי כל כך הרבה דברים לדבר איתה, יש לי כל כך הרבה לדבר עלייה, זה לא יכול להיות שאין לנו על מה לדבר כשאני רוצה להגיד לה כל כך הרבה דברים, כשאני רוצה לשמוע ממנה את כל מה שהיא חושבת. אני לא יכול להאמין שהיא בעצם לא ממש יכולה לדבר איתי. חסר לי לשמוע את הקול שלה כשאני מדבר איתה. חסר לי לשמוע "מתוק שלי" או "מאמי"; חסר לי התשומת לב, חסרה לי היכולת לדבר עם מישהי בלי להיות משועבד לשפה – רק מהתענגות גופנית.

אבל זה לא עוזר – היא בעצם לא שלי והיא אף פעם לא תהיה שלי. מה שהיה לא יחזור לעולם. ואני לא יכול להתבכיין יותר, אני צריך להפסיק. הדמעות לא מקדמות אותי לשום מקום – אבל מי אמר שאני רוצה להתקדם? אולי אני רוצה בעצם להשאר באותו מקום כדי להיות בכיוון תנועה מתמדת. אם אני לא זז והעולם מסתובב אני בעצם יכול לראות את הכל.

אולי בעצם רק כך אני אוכל להיות מאושר בחלקי, אולי ככה אני אוכל להיות חלק ממשהו אחר. אבל חסר לי אותה. חסר לי מישהי שאוהבת אותי.

אני לא יודע. אני יכול להיות סתם כותב את כל זה כדי להתבכיין ואני יכול להיות כותב את זה כי סתם אני מרגיש צורך לכתוב. אבל אני יודע שאני לא מרגיש אותו דבר כשהיא לא פה.

אבל אני הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה תלותי, שאני לא אצטרך אף אחת אף פעם, שאני אהיה אני ולא אעלם בתוך מערכת יחסים, חייבת להיות אפשרות של אדם להיות עצמו בתוך זוגיות.

ואולי זוגיות זו באמת קנוניה, ולא יכול להיות זוג מאושר באמת, אלא רק שני פרטים שמאושרים לחוד וחולקים את האושר אחד עם השני. אני לא מקבל את זה.

אולי היא תחזור אליי ואולי לא. אני מאמין שלא, וחבל.

בכל מקרה, בשביל דברים כאלה יש אלכוהול. בשביל דברים כאלה אני שותה, כדי לשכוח, כדי לחשוב, כדי להזות, כדי להבין שבעצם יכול להיות מצב שבו שאני שוכח ממנה על ידי הכתיבה.

ואף בעצם היום הראשון של יולי מסמן הרבה בשבילי, חופש הוא בטוח לא. אני נכבל במכונת הצרכנות ובתאוות התצרוכת; אני נהיה חלק ממכניזם שמקבע את הבינוניות ואני לא אוהב את הדרך הזו. אולי יש דרך אחרת, דרך שהיא לא קיצונית להגשים את עצמך, אולי זו הדרך היחידה בעצם להיות מאושר – ההגשמה העצמית היא מה שיביא לקדמה.

בשבוע האחרון היו מספיק אירועים שיכלו להפכני למאושר יותר, והעובדה היא שאף אחד מהם לא עשה כן, אז מה הסיבה שלא? אולי חסר בהם Je ne cest qua’ll, ה-אחר? ה-דבר (das ding) אליו אני שואף? אולי זה אהבה, אולי זה בעצם משהו אחר?

אני לא יודע, אני צריך לגלות, אני צריך להפתח. ובטוח שבדרך שאני חי עכשיו זה לא יקרה. זה מוזר, אבל אני לא הולך לשום מקום – אני בתנועה מתמדת לכיוון התהום עם הנטיות ההרסניות שלי, אולי אני צריך למות?

"חושב אולי אני מת, זמן טוב להתאבד עכשיו, אולי אנגן לי בחליל…." נטאשה

אבל אני לא מנגן בחליל, אני מנגן בגיטרה, וגם לזה לא יצא לי יותר מדי זמן, במיוחד עם המבחנים המעיקים לאחרונה, אני חייב ללמוד – משתעבד למקצוע, משתעבד לחברה, אני לא יכול! אני צריך יותר זמן, להאריך את היום ולקצר את הלילה. אבל גם זה לא יעזור, בעצם אני צריך פשוט להעיף את כל מה שיש פה, אני צריך לבנות הכל מחדש כי אני עוסק יותר זמן בלתקן את מה שמקולקל מאשר לצור דברים חדשים. זה לא צריך להיות כך. החיים צריכים להיות קונסטרוקטיביים ולא דסטרקטיביים.

אולי בעצם זהו? אבל לא יודע, אין לי הרגשה של להפסיק לכתוב, יש לי הרגשה של עוד הרבה מילים לומר, יש לי הרגשה כאילו יש עוד מיליון ואחד דברים שאני לא אמרתי לה, והנה אני שוב חוזר אליה, כאילו היא הפתרון לכל הבעיות, כאילו היא בעצם מה שאני כמה עליו, אבל זה לא ממש נכון…

אולי זה כן? כי העובדה שכבר איזה חצי שעה כל מה שאני עושה זה להקליד מילים ואותיות שמתחברות להגיונות על כמה שהיא חסרה לי, אבל זה לא רק זה, אני גם לא יודע אם לשלוח לה את זה או לא, כי זה מספיק יכול לגרום לה להרגיש רע ולהיות איתי רק מרחמים, וזה לא מה שאני רוצה – כמו שפעם שעברה כתבתי אימייל שאני לא רוצה שנשכב, ושכבנו – זו היתה טעות.

אני כן רוצה שנחזור, אבל לא בגלל האימייל שאני אשלח לה או לא, אני רוצה שנחזור כי אנחנו מתאימים אחד לשני, אבל מה אם לא? מה אם בפעם הראשונה אני בעצם טועה? הדוגמה שלי נשברת ואין לי יותר סיבה להיות סמכותי. אז בעצם מה קורה אז? האם יש לי אפשרות כזו? להיות אני, לטעות ולא להיות איתה? האם זו הדרך לחיות? האם ככה צריך להתקדם? אני לא בטוח. זה נראה לי ממש מוזר – האם אני יכול לשלוח לה את האימייל הזה? את מה שכתבתי ביומן שלי, כדי לגרום לה להבין איך אני מרגיש? לא נראה לי שזה יעשה לה טוב, זה יעשה לה רע, ואז רק שנינו נרגיש רע וזה בעצם יהיה ממש מוזר. אנחנו נחזור, אבל זה שוב יהיה זמני, לא מגעגוע, לא מהעובדה שהיא באמת רוצה שאני ארים טלפון ואגיד לה שאני רוצה להיות איתה.

אבל זה בעייתי, כי אני לא יודע איך לאכול את זה – פעם ראשונה שקשה לי – עם מיה זה היה קל, היא לא רצתה לחזור, עם רונה גם כן. ליאור לא אמרה ביי החלטי מדי, היא אמרה "אני צריכה זמן" והשאירה כאילו איזהשהוא חלון של הזדמנויות לחזור, משהו כמו "בעתיד הרחוק אולי אני ממש ארצה לחזור אלייך ואני אוהבת" אז אולי אנחנו נהיה ביחד, למרות שברור לי שלא.

אז מה עושים בכזה מצב? למה אין לי איזו יישות שאפשר לשלוח לה את זה באימייל והיא תגיד לי מה דעתה על הכל? היתה כזו, וזו היתה מיה לן, אבל למיה אני כבר לא יכול לשלוח כי דעתה בעייתית מדי, היא לא רוצה שאני אהיה עם ליאור, אני לא יודע אם זה מתוך דאגה אמיתית או שזה כי היא בעצם רוצה אותי לבד, או שאולי היא רוצה אותי? אבל לא נראה לי, אני בטוח שהיא מאושרת עם העובדה שיש לי חיי מין. מספיק טוב לה לראות אותי אחרי שנים של "אומללות" שמח; אבל אני לא באמת….

אולי בגלל זה בחרתי את ליאור שנראית כמו שעתוק גנטי של מיה, או שלא. אבל אני בטוח משתפר, לזו עדיין לא התפתחו נטיות התאבדותיות אחרי שלושה חודשים, ולזו לא ממש התפתחו הפרעות של תלותיות, כמו שהיו למיה. מצד שני, אני התחלתי לפתח תלות, ואני לא בטוח שזה טוב. אני רציתי אותה והפכתי להיות טוטאלי, כמו שהיה לי עם מיה, כאילו המשכתי את המערכת יחסים הזו מהיום שהכל הסתיים עם מיה, זה היה ממש מוזר – כאילו התנהגתי בעצם כמו במצב שבו אני ומיה חזרנו אחד אל השני, כאילו בעצם "ניתנה לי הזדמנות שנייה" בעוד שאני בכלל התחלתי את המשחק מחדש – הרגשתי כמו נוסע בזמן שחזר ומכיר את כולם אבל כולם לא מכירים אותו, או את מה שעבר עליו.

זה היה לי ממש מיוחד לקרוא את מה שהיא אומרת, להבין אותה, ללמוד אותה, ואחרי שהבנתי שבעצם מדובר על משהו מוכר ולא חדש זה היה נראה עוד יותר מאתגר – מה עושים הפעם כדי לא לטעות, לא להפסל איפה שנפסלתי קודם.

אבל בעצם זה כאילו לקח לי שלוש שנים כדי לאסוף מספיק כסף כדי להכניס אסימון להמשיך את המשחק, אבל עד שבאתי הייתי צריך לשחק את הכל מהתחלה, אבל סירבתי – רציתי להמשיך מאיפה שהפסקתי, אבל אולי זו לא היתה הגישה הנכונה. אולי אני צריך ללכת על משהו לא מוכר – להבין שהפסדתי, וכנראה יש מישהו יותר טוב על מכונת המשחק שלי ולכן אין לי שום אפשרות, ואולי אני בעצם צריך לקחת מכונה אחרת ולשחק עליה.

אבל על מכונה אחרת צריך ללמוד הכל מהתחלה, מהלכים סודיים, תרגילים, דמויות, כל מיני דברים. אבל אני לא חושב שזה מה שאני רוצה. אני אוהב את המכונה שלי, אני אוהב את המסכים המוכרים האלה, אבל זה לא מה שבעצם יעשה לי טוב. אולי? אולי כן? אולי אני צריך מכונה חדשה, עם משחקים חדשים, אולי אני צריך לדעת מה לעשות בכלליות במשחקי מחשב ולא להכיר כל משחק ספציפי. אני שוב מאבד את הפוקוס.

אני רוצה את ליאור, אני לא יודע למה, אני רוצה להיות איתה, להרגיש אותה, לחשוב שהיא איתי. זה לא מקובל עליי הריחוק הזה. אז אין לי מה לעשות חוץ מלהתבכיין, בעצם… אולי יש לי?