אלפי אנשים הגיעו אמש לחגוג את יום העצמאות בפלורנטין ברייב ברחוב, אלפי אזרחים מנעו מהתנועה לעבור ברובע שלם של תל-אביב, רקדו ברחוב ושמחו ליום הולדתה השישים של מדינת ישראל (ועד 120 שיהיה לה באמת); פלורנטין, הצפופה ממילא שבה אין כמעט מדרכות והרחובות חד-סטריים, היתה צפופה מהרגיל וקשה להגיד מה המשטרה היתה אומרת כיוון שהכלל של "מטר מרובע לאדם" לא נשמר ברחוב עצמו (אלא אם מחשיבים את כל המטרים הבנויים בעיר). אותם אלפי אזרחים היו חסרי כבוד לחוק במדינה: זרקו זבל על הכביש והמדרכה, הפריעו לסדר הציבורי, השחיתו רכוש פרטי ואפילו (השם ישמור) עישנו סמים ברחוב. אולי המשטרה פשוט היתה צריכה להוציא צו סגירה לפלורנטין, אבל אני לא רואה שום סיכוי שהמשטרה תתמודד עם כמות של אלפי פורעי חוק בתוך מתחם קטן וצפוף; פשוט אין דרך לעשות את זה.

דומה שעמישראל היה זקוק לאותו יום בו החוק נשבר על מנת להפיג את המתח מהשגרה היוממית. יום העצמאות מצטייר יותר מכל בתור היום בו מותר לעבור על החוק, בתור היום בו חוגגים את עצמאות המדינה על ידי התנערות חד יומית מחוקיה. עצמאות, אבל, היא עניין יחסי כמובן: ישראל תלויה בחסדי ארצות הברית בכל כך הרבה מקרים שאנחנו עצמאים טיפה פחות מפורטו ריקו וטיפה יותר מהרשות הפלשתינאית.

כך נראתה מסיבת רחוב בפלורנטין אמש: צעירים משמידים מכונית ורוקדים עליה, ביטוי מופגן לעצמאות המדינה על ידי רמיסת החוק והקניין הפרטי. ברוכים הבאים למדבר של הממשי.

העצמאות של ישראל היום נמצאת בסכנה כאשר ראש הממשלה נמצא תחת חשדות כבדים לשוחד והמדינה נוקטת בכלים פסולים על מנת להגן על ראש הממשלה (ולא על החקירה, אשר פרטיה דלפו כבר כנראה על ידי גורמים בעלי אינטרס); אבל יום העצמאות יותר מכל הוא יום האנרכיה שלנו: החוק מופר כדי לשמור על שלטון החוק: חוק שאינו צודק אינו חוק כלל (כדברי אוגוסטינוס) וכאשר לא ניתן לאכוף חוק ואין כל סיבה לעשות כן, עדיף להעניק ויתורים קטנים בקשיחות החוק ולשנות את החוק כדי להתאים למציאות.

האם מדינת ישראל תגיע ל120? זה כבר לא בטוח. ככל הנראה המדינה תהיה חייבת להתפרק לשלטונות מחוזיים ומוניציפליים כדי להעצים את כוחם של האזרחים ולתת ביטוי להעדפות השונות של אוכלוסיות שונות (לדוגמא, לגליזציה של סמים קלים במחוז תל-אביב, שמירה על כשרות כפויה במחוז בני ברק). אותם חוקים יעגנו נורמות של אכיפת יתר ואכיפת חסר שכבר קיימים כיום ואפילו יאפשרו מניעת חיכוכים.

כבר שנים שאין דין תל-אביב כדין מקומות אחרים, ישראל בת השישים מאסה מכך שבניה רבים על כל דבר ושבניה החורגים והמאומצים יוצאים נגדה במרד נעורים של ארבעים ואחת שנה: שני הבנים, המאומץ והחורג, שהיא שמה באותו החדר נכנסו לסכסוך עקוב מדם וזו, למרות שמעדיפה את בנה החורג, עדיין נמנעת מלהפריד בין השניים בצורה מוחצת.

אם המדינה לא תתאושש ותחליט לקחת את משבר גיל הזהב שלה לידיים, אנחנו נאלץ מהר מאוד להתמודד עם אנרכיה, כי העובדות ידברו בעד עצמן.