טוב, בהתאם למה שסגרתי עם גבי ודבי…. "אהממ… יש לי חברה ויש לה בעיה".
אני זוכרת את הוויכוח הזה: ביל (השם האמיתי שמור במערכת, ר"ש) ואנוכי, במסנג'ר, בערך חודשיים אחרי שהפסקנו לצאת. והוא ממשיך לשגע אותי!
אני: "אני לא יכולה יותר לריב איתך יותר. לא מסוגלת. אני רוצה החוצה!" (תרגום ישיר מאנגלית).
ביל: "את נפרדת ממני?".
אני: "כן! נמאס לי!"
ביל: "(סמיילי) אבל אנחנו לא ביחד…"
אני: "אוף, #$%@#…!" (או משהו כזה) "אני יודעת שאנחנו לא ביחד. אני יודעת שזה לא הגיוני. לא אכפת לי שזה לא הגיוני! אין לי כח לריב איתך יותר!"
ביל עד היום לא ממש מבין מה עבר עלי באותה התקופה – תקופת המעבר מ(אולי)בן זוג לידיד. אבל הוא פשוט היה לא בסדר. זאת אומרת, הוא גם היה בסדר אבל הוא גם היה לא בסדר… אוף! נפרדנו ביוזמתי. או שאולי ביוזמתו? אוף, אוף! ביוזמת שנינו, בסדר! ואז הוא המשיך להעיר הערות מוזרות כאלה עלינו, של כן מעוניין, לא מעוניין… אולי מעוניין… והערות מיניות כאלה… נו!
כל מה שאני רציתי היה שהוא יחליט מה הוא רוצה ויגיש לי את זה בכתב בשלושה עותקים בחתימת נוטריון והוא ממש סרב להבין את זה, כאילו שזו בקשה מוגזמת… אבל משום מה בארבעת החודשים האחרונים הוא לא הרגיז אותי אפילו פעם אחת, הישג מדהים כשלעצמו. ומתברר, שמתישהו, בלי לשים לב, פשוט עברתי הלאה.
אבל למה בעצם לא חתכתי אז (גם אחרי השיחה המוזרה דלעיל)? פה בדיוק הבעיה שלי! לא יכולתי! מה אני אמורה לעשות כשבחור נכנס באופן קבוע לתחום האפור? לא טוב ולא רע, לא שחור ולא לבן, בחלק מהזמן הוא רגיש, בחלק מהזמן הוא מתוק, וברגעים שהוא לא בסדר הוא תמיד מצליח לשמור על מידת ההומור הנדרשת כדי להפיג את הכעס. הוא איננו רע ומניאק באופן מוחלט ואי אפשר לשנוא אותו. לכל הרוחות! אי אפשר לשנוא אותו! ואי אפשר לטרוק עליו את הדלת.
אם נבחן רגע את המקרה של ביל, בסך הכל די חיבבתי אותו וחשבתי שמשהו עוד עלול לצאת מהעיסה המוזרה הזו: ידידות (כפי שאכן קרה), או אפילו (אמאל'ה!) אולי גם סיבוב שני – ואני יודעת שאני רומנטיקנית חסרת תקנה (אמאל'ה, אמאל'ה!) ושהאכלתי את עצמי בתקוות שווא, אז מה?! מישהו חכם פעם אמר לחברה שלי שפרידות זה לא דבר בינארי, והוא צדק: לא תמיד כשמחליטים להפרד אז הכל נגמר, זה לוקח זמן.
אז האם ביל שיחק איתי? ואם כן, איך לומדים להתנתק מהבחור הבא שאיננו ממש השטן בהתגלמותו (אפילו לא קרוב) כדי שאפשר יהיה לעבור הלאה בקלות בלי להתחרט ובלי להתעצבן? ובלי… ואני חוזרת רגע לפוסט הקודם בנושא הזה, למחוק כל אזכור דיגיטלי שלו?
פוסט מצוין, כמו שאמרתי. בכוונה לא ערכתי אותו ועשיתי מצווה.
אכן מצווה, ביום כיפור תזכיר לאלוהים את הפוסט הזה ושיצאתם פיטים…!
אלהים חייב לי עוד הרבה.
פוסט יפה. אני ואת יצורות שונות – אני נורא בקטע של -ברגע שאמרנו נגמר- נתק מוחלט כדי להחלים,להרגע- וכן, אם כולנו מרוצים מההחלמה אז אפשר להיות ידידים. הכוח הנפשי שצריך בכדי להמשיך לריב- או לסירוגין- להמשיך לאהוב – גדול עלי. והרי בנים לא חסר בעולמנו:-) פשוט חלק מהם קצת טמבלים!
אכן, בנים לא חסר (כמה נוח!) – ואפילו איכותיים למדי.