משבר גיל ה29 כנראה היה לי קשה יותר: איכשהו היתה לי שם התחושה שהחיים שלי נגמרים בקרוב ואני ממש יכולה להרגיש את הציצי שלי נוגע בברכיים; היתה איזו תחושה של דחיפות, שאני חייבת לעשות משהו בשביל לעצור את זה, כי אני לא מוכנה בכלל, ומי הסמיך אותי להיות בת 29, שזה כל כך קרוב לגיל הגדול הזה שמטיל את צילו על כל שמחת החיים שלפניו – שלושים.
ממרחק של שנתיים כבר התחלתי להרגיש את ההתעננות הקרבה: פתאום התחלתי להיות עסוקה בלקבוע לעצמי כל מיני יעדים אליהם אני צריכה להגיע לפני גיל 30. החל מעד גיל 30 אגיע לירח, וכלה ב"עד גיל 30 אלמד את לוח הכפל" (בשניהם דרך אגב, כשלתי קשות). פתאום לכל דבר היתה מעין תחושת שליחות, הרמתי את סנטרי אל מול הסערה ונעמדתי בגאון: "אני, אגיע לגיל 30 מוכנה".
לאחר שנתיים של דרך חתחתים אני גאה להודות שהגעתי להמון יעדים; אבל כמעט אף אחד מהם הוא לא מאלה שקבעתי לעצמי. דברים שנראו לי חשובים השתנו מעט, דברים אחרים הפכו לחשובים יותר. בערך חודש לפני יום ההולדת הבנתי בוקר אחד באמצע הקפה השני שאני מאוד שלמה עם הגיל שלי ומה שמבהיל אותי באמת היא התגובה שאני צופה מאנשים אחרים כשאני אציג את עצמי כ"בת 30". מה שמדאיג אותי, היא סך התוויות, המוסכמות החברתיות, הציפיות והרף שאנשים חושבים שמישהי בת 30 אמורה להתאים להם.
מחקר אמפירי קצר לגבי דעתם של אנשים שונים העלה שאישה רווקה בת שלושים אמורה להיות בראש ובראשונה ממורמרת ונואשת. מסתבר, שבשנייה שבה היא הופכת לבת שלושים אישה הופכת לטיל שיוט מונחה שכל מטרתו להתביית על גבר פורה ולייצר איתו כמה שיותר ילדים, כמה שיותר מהר. בנוסף, היא צריכה להחליף את כל הפרפומרייה שלה, כי יש לה המון קמטי הבעה (שזה רע מאוד), היא מקנאה בכל החברות הנשואות שלה, היא חיה לבד ומגדלת חתולים; ובאופן כללי, אם מעבירים בעדינות יד על הראש שלה אפשר להרגיש קצת אבק.
זמן מדף, אתם יודעים: עם הזמן, אישה בת שלושים הופכת ממורמרת למרירה, בקרב חלק גדול מהאוכלוסייה היא מתחילה להיות פסולת חיתון, כל מיני אנשים (בעיקר קוסמטיקאיות, ספרים, ונהגי מוניות) משתתפים בצערה ומבטיחים לה "בקרוב אצלך" תוך שהם בטוחים שזה נורא מעודד. כן, אישה בת שלושים היא למעשה חיפושית פולקסווגן – עם קצת פחחות זה עדיין רכב מגניב, אבל לא באמת תיקחו אותו איתכם לנסיעות רחוקות, יש יותר מידי סיכוי שהוא ישבוק באמצע הדרך.
אחד הדברים המצחיקים שקרו לי סביב יום ההולדת, הוא שאנשים התחילו להתבייש לשאול בת כמה אני. הם עומדים מולי נבוכים ואומרים "מותר לשאול בת כמה את?" או "בעצם אישה לא אומרת את הגיל שלה, נכון?". כאילו, מה? אם לא תשאלו, אני אהיה בעצם בת 12? אני בת 30, ואם אני אגיד לכם או לא אגיד את זה: אני עדיין אהיה בת 30. זה בעיקר אומר שלא משנה בת כמה אני נראית, יש כמה דברים שכבר עברתי. יש כמה חוויות ששמתי מאחורי. עשיתי תואר ראשון, עשיתי תואר שני (מינוס תזה – כן יהונתן, אני יודעת), נסעתי לטיול גדול לחו"ל פעמיים והיו לי כל מיני סוגים של מערכות יחסים. כבר פעמיים קניתי ספות, יש לי מכונת כביסה משלי, יש לי עמדות מאוד חד משמעיות בנוגע לכלים בכיור, וגרתי חצי שנה על החוף באילת. בין אם אגיד לכם את הגיל ובין אם לא, אני עדיין אשאר אני.
מתמיהה לא פחות היא תופעת ה"ילדה-אישה" או "שלושים הוא העשרים החדש". מה שבעיקר צירופי המילים האלה אומרים עבורי הוא שאנשים מביטים בנוסטלגיה על גיל או מצב מסויים ושואפים להיות בו שוב [וגם], שהם מעדיפים אותו על פני המקום שבו הם נמצאים. אישה שמגדירה את עצמה כ"ילדה" לא באמת רומזת שהיא משחקת בבוץ ועדיין לא קיבלה מחזור; אלא בעיקר שלפעמים בא לה לאכול סוכריות גומי, להעיף בלונים ולשחק מונופול (מסיבה כל שהיא זה נראה לה לא לגיטימי או לא משתלב עם מה ש"אישה" אמורה להיות) (אחד הדברים המופלאים בעובדה שאני כבר מבוגרת, דרך אגב, שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד על הכאב בטן שיש לי אחרי קילו נחשי גומי חמוצים).
וביננו לבין עצמנו, מה כל כך רע בשלושים שצריך להחליף אותו בעשרים? אני עדיין יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, רק שעכשיו יש לי יותר כסף ואני נראית יותר טוב, ובנוסף יש לי חברים טובים, משפחה קרובה ועבודה שאני אוהבת לקום אליה בבוקר. אני ברת מזל.
גיל הוא רק מספר. הוא מספר חשוב, אבל הוא רק מספר. אני כפי שאני, לא משתנה בעקבות התאריך ביומן. באותו בוקר לפני חודש בערך, בזמן שסיימתי את הקפה שני, הבנתי שטוב לי עם המקום שבו אני נמצאת היום, שזה המקום שבו אני רוצה להיות. אני בת 30 וזה לא משנה כמעט כלום. לא בשבילי לפחות. ובשבילכם?
מזל טוב :)
אני בת 36 עוד מעט… אז מה זה אומר בשנות חתול?
מתוקה, יופי של פוסט!
החיים זה כמו משחק מחשב עם הרבה LEVELS כאשר כל פעם אנשים מתענינים באיזה LEVEL אתה ולא מבינים למה אתה לא ב LEVEL הבא.
חמור מאוד! עליך להתקדם ל-לוול הבא !
זה מתחיל כבר בגיל צעיר מאוד: סיימת תיכון ? מה את הולך לעשות בצבא? ומה אחרי? ולמה אתה לא הולך ללמוד באוניברסיטה? אה,….סיימת תואר ראשון? למה לא תמצא עבודה? למה לא תלמד תואר שני ? למה לא תקנה ביית ? למה לא תמצא בן\בת זוג? למה לא תקנה בית? רגע…….התחתנת ? למה לא תעברו דירה? למה לא תעשו ילדים? למה רק אחד? למה לא שניים ? למה לא שלושה? למה את גר בראשון לציון ולא בנס ציונה? ולמה לא לקחת משכנתא? ולמה ולמה ולמה ולמה………
בקיצור, יהודים טובים מתענינים ב LEVEL הבא שהם מצפים שתהיה בו, ודורשים קו הגנה מנומק ועינייני שמפרט את הסיבות לתקיעותך ב-LEVEL הנוכחי.
אם כתשובה אותו מתחקר יהודי טוב מקבל התקפה, אז מייד יתגונן היהודי במלל נפוץ כמו "בקרוב אצלך", "אין מה למהר", "הכל לטובה, רק לטובה", "שלושים זה העשרים", "נישואין זה אולד סקול"…..וכדומה
אם היהודי רוחני, אז הוא גם מתבל את אמירותיו במילים הלקוחות מספרים של דיפאק או של ה-אלכימאי, ומציין לטובה ענינים של קארמה, אנרגיות טובות, זרימה, ייקום, אימא אדמה, איזון, הזמן-יעשה-את-שלו וכו וכו….
כיוון שאני גם יהודי וגם רוחני אומר זאת כך: "תקשיבי לקול הפנימי שלך ותעשי מה ב**ן שלך"
באהבה, רונשו
בילי
זה אומר שזה עדיין מספר :) שנות חתול, כלב או ציפור, אנחנו בסופו של דבר בני אדם.
רונשו,
כל מילה בסלע. אני אכן עושה מאמצים להקשיב לקול הפנימי שלי (ואני מודיעה כבר עכשיו שאם היתה לי פרארי, לא הייתי מוכרת אותה בחיים), ותמיד מקפידה לעשות רק מה שאני רוצה (שד"א זה הרבה יותר מסובך – כי אז אתה צריך כל פעם לבצע את ההחלטה- מה בעצם אתה רוצה – שזה הרבה יותר קשה מהתקדמות אינרציונית).
אני אהיה בת שלושים בשבוע הבא- ככה שהפוסט הזה בא לי בתזמון טוב :-)
אני מגדלת שתי חתולות וכלבה (שאימצתי בפסח), ולא ממהרת להתחתן (אם כי אני עם אותו בן זוג כבר מעל שבע שנים).
נראה לי שגיל 30 הוא בסופו של דבר די דומה ל-29, לא?
מהיכרותי החטופה איתך (שזה קריאת בערך שלושה פוסטים שלך) קשה לי לומר שמשנה לי שהגעת לגיל שלושים.
מה שכן, את עסוקה מאוד בהגדרות, בגבולות, בהכללות; מה ההבדל בין גיל X לגיל Y, בין סקס לגבר וסקס לאשה, וכו'. אם את באמת מאמינה בפסקה האחרונה שכתבת, למה כתבת את הפוסט הזה?
מדהים איך שליהונתן יש כשרון להוזיל מחשבות עמוקות מהזן הזה. למה לכל הרוחות נוספה לפוסט הזה התגית ציצים??
בעוד כשבועיים אהיה בן 39.
לומר את האמת? זה לא עושה לי כלום חוץ מלהגיד לי היכן פחות או יותר אני נמצא על המסלול.
כל עוד שאת/ה עצמאי ולא חי בזכות כל מיני מכשירים וצינורות החיים יפים בכל גיל.
כתיבה מענגת מאוד אגב.
רונה,
התגית ציצים מופיעה כיוון שאילאיל מזכירה אותם.
ובכל זאת, אני בספק אם זו היתה כוונת המשורר.
Xslf,
בדיוק אותו הדבר. מה שמשנה זה לא הגיל, זה מה עושים (הפרארי, הפרארי).
מודי תולששש
(תולששש מה בדיוק?!) כמו שאר הפוסטים שהעליתי פה (ואתה בטובך ובסבלנותך הרבה קראת), גם הפוסט הזה נכתב כתוצאה משיחה, או דיון, או נושא שמעסיק אותי. אני מאמינה מאוד בפסקה האחרונה שכתבתי, ואני אשמח לשמוע את דעתך למה אם אני מאמינה בה הפוסט הזה לא רלוונטי.
דורון,
מזל טוב, אני מסכימה איתך לגבי המשמעות של התאריך ועיקרי החיים. ותודה על המחמאה. זה כיף תמיד :)
רונה,
והתגית "ברכיים" יותר טובה?
התגית ברכיים לפחות לא תגרום לאנשים לחשוב שכתבת עוד פוסט על סקס, אלא אם כן יש להם פטיש מעניין כלשהו.
מעניין שלפני שהוסיף הנ"ל את המילה ברכיים זה היה יכול להיות פוסט על שלושים ציצים של בחור בשם גיל.
רונה,
בחור בשם גיל שיש לו שלושים ציצים הוא באמת משהו שראוי לפוסט אם לא לרחמים. כלעומת זאת ציצים בגיל 30 זה באמת מה שיש לי, אז אולי התגית יותר מדוייקת ממה שנדמה לנו.
מזל טוב! פוסט יפייפה!
אם את מאוד שלמה עם הגיל, את צריכה לשאול את עצמך מדוע מבהילה אותך התגובה של אנשים אחרים לגילך? אולי המוסכמות החברתיות, הציפיות, החינוך- הם קולות שבוקעים ממך ולא מהאנשים המצויים שם בחוץ?
לימור,
היום אני שלמה, אבל הדרך היתה רצופה מהמורות. ואת כמובן מאוד צודקת (אזהרה, משפטים ארוכים ופלצנים): אני חושבת שהקולות הראשונות ששמעתי בנושא, באו ממני, כי מה לעשות, אנחנו סוחבים איתנו את הקולות האלה גם אם אף אחד לא משמיע אותם באמת. אבל אחרי ההתמודדות שלי עם הקולות האלה שבאו מתוכי, אני חושבת שהיום נפרדתי מהם, ואם הם באים – אז הם באמת מבחוץ, ואני כבר יודעת מה לעשות איתם.
לדעתי, לא ניתן להיפרד מהם. אפשר כפי שרשמת למצוא דרכים להתמודד עימם כשהם מחליטים לצוץ ולהשמיע את דעתם. ורק התדירות או דרך ההתמודדות היא זו שמשתנה. לדוגמה, אם בעבר אולי הקשבת להם, התעמקת בדבריהם, או מצב רוחך היה משתנה בעקבות הופעתם, כיום את מנפנפת אותם מהר לשלום, והם חולפים בלי הרבה רעש…נניח…
אני לא חושבת שיש גיל ללימודים, לנישואין, לילדים, לקרירה ושאר ירקות, אני גם לא חושבת שכולם צריכים, מסוגלים, יכולים, רוצים לעשות זאת. אבל חלק מהקולות האלה בעצם גם מזכירים לנו מה אנו רוצים- זוגיות טובה, קרירה מצליחה, ילדים – כל אחד לפי רצונו. השאלה איך אנו מתייחסים לאותה תזכורת? אנו נבהלים? נלחצים? מתפשרים? בוכים? או אומרים : תודה על התזכורת- אבל אני שלמה עם עצמי כרגע או כפי שניסחת זאת :"טוב לי עם המקום שבו אני נמצאת היום, שזה המקום שבו אני רוצה להיות"
עם אנשים מבחוץ, כמובן יותר קל להתמודד….
לימור,
אמן.
מעניין מה תכתבי בגיל 40
היום זה נראה לך רחוק………..
אבל גם זה יגיע (יותר מהר ממה שאת חושבת) ותזכרי שכל שנה גדלת בדיוק בשנה ולא שפתאום בשנה אחת גדלת ב 10 שנים.
אבל אני מה אכפת לי, אני ממילא מרגיש בן 20 נראה כמו בן 30 ומזיין (ת'שכל) כמו בן 16
נמשיך עם ה…… 29 עוד 3 שבועות
YםYם
אין לי מושג מה אני אכתוב בגיל 40, ולמען האמת, זה לא נראה לי כל כך רחוק. אחרי הכל, 20 נראה לי קרוב ממש.
ריקרדו,
מזל טוב :)
מגיב באיחור, כי בגיל 25 אני עדיין רץ אחרי הזנב של עצמי. שני לינקים. המשפט שלך, "חד הדברים המופלאים בעובדה שאני כבר מבוגרת, דרך אגב, שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד על הכאב בטן שיש לי אחרי קילו נחשי גומי חמוצים", הזכיר לי את זה (בנאלי, אני יודע). לגבי הריצה דרך החיים, כדאי לקרוא את זה ולפעול לפי ההוראות. ובכלל, שאפו על הפוסט.
נמרוד,
תודה על הלינקים, ולגבי ריצה כדרך חיים – לי יש סוקוני, מה יש לך? :)
אה… חופשי חודשי?
אני לא חושב שהפוסט לא רלוונטי. הוא רלוונטי וכתוב מקסים ומעניין. הוא פשוט נראה ככתוב ע"י מישהי שמתלבטת האם "גיל הוא רק מספר", והנושא חשוב לה, ובסוף זה נראה לה ברור מאליו. זה גרם לי לתחושה שעמוק בפנים את לחלוטין מאמינה בזה.
זה כמו מישהו שרואה "הישרדות" רק כדי להוכיח לעצמו פעם אחר פעם שהוא צדק: זה באמת משעמם.
אז כנראה טעיתי, ולא בפעם הראשונה. בגילי כבר מותר לטעות.
נמרוד,
בטח שאפשר, כל עוד אתה רץ כל הדרך עד התחנה :) (אופניים, הליכה, משהו?…)
מודי תולששש
(מה? מה אתה תולששש?!) כולנו טועים כל הזמן, זה מקסים. למה אתה חושב שאתה טועה, דרך אגב? וכן, זה היה לי תמיד מאוד ברור, עד גיל 28, ואז התחלתי לתהות סביב השאלה, למה זה בעצם ברור לי כל כך. ולגבי הישרדות, עקב העובדה שאין לי טלויזיה, אני יכולה להבין את האנלוגיה, אבל לא ממש להסכים איתה.
אילאיל,
אני לא בדיוק הבנאדם המתאים לפעילות גופנית. מדי פעם קצת חדר כושר בעבודה, רק כדי שהמאזניים בבית לא יראו שלוש ספרות. התחנה ליד הבית. זו אחת הסיבות שאני שוכר שם (אני עדיין מנסה לברר ביני לביני אם הסיבות האחרות, שכוללות בעלבית מניאק, מיקום ממש גרוע, שכנים רועשים ו, איך לומר, מבשלים תבשילים מצחינים וחוסר משווע באור שמש הן באמת סיבות טובות). אופניים? לא מצליח להבין את ההמצאה הזו. אם זה כלי תחבורה, אני לא אמור להזיע. אם זה מכשיר כושר, זה לא אמור לזוז.
ויא-רבאק, אם אני כבר מגיב שוב, אילאיל, את בחורה עם ראש על הכתפיים (ואני יודע את זה כי את כותבת בבלוג שכותרתו intellect or insanity ואת לא נשמעת מטורפת), למה לעזאזל צריך לעניין לך את קצה ה(הכניסי חלק אנטומי כאן) מה אנשים חושבים/אומרים? המשפט "מחקר אמפירי קצר לגבי דעתם של אנשים שונים העלה שאישה רווקה בת שלושים אמורה להיות בראש ובראשונה ממורמרת ונואשת" – וול, אם זה מה שהם חושבים, הם: א. לא מסתובבים עם בנות השלושים הנכונות (מערכת היחסים האחרונה שלי, עם בחורה שקידומת הגיל שלה הייתה 3, הייתה מהטובות, העדינות, המלמדות והנהדרות שהייתי בה) ו-ב. חייבים ללמוד לשמור את הדעות שלהם לעצמם.
אני חושב שטעיתי כי את אומרת שטעיתי: שאת מאוד מאמינה בפיסקה האחרונה, ושאת עסוקה בנושא לא בגלל התלבטות, אלא בגלל חברים.
ומכיון שגם לי אין טלויזיה, אני לא יכול להסביר לך על השרדות. וטוב של כך.
ואני תולשששש טעויות. הפעם את הביטוי המעצבן "כיוון ש…" שמשמעו "כאשר…", ולא, כפי שנוטים לחשוב "מכיוון ש…"
נמרוד,
רוב האנשים בסופו של דבר מוצאים פעילות גופנית שהם נהנים ממנה (כלומר, כזו שהם באמת עושים), לא בכוח, זה מאוד דומה לאהבה. ואם כבר אני מגיבה שוב – אני תמיד שמחה לשמוע דעות של אנשים אחרים, ואני מעודדת אנשים להגיד את דעתם מולי. אבל זה אומר שאני באמת צריכה להיות בעלת עמדות מאוד יציבות. בשביל ליצר עמדות יציבות, צריך מידי פעם להעמיד אותם במבחן – כמו בפעילות גופנית – רק אם מאמנים את השריר הוא מתחזק.
מודי,
באמת טוב שכך, ותודה על ההסבר. זה באמת העסיק אותי!
אילאיל, את הפעילות הגופנית שאני אוהב גיליתי בערך לפני עשר שנים. העניין אתה הוא שלא תמיד היא זמינה לביצוע.
ואני הרבה פחות סובלני לאנשים ממך.