עושים שוק עם אהוד אולמרט

סירובו העיקש של אהוד אולמרט לשחרר את אהוד גולדווסר ואלדד רגב (או את גופותיהם) בעסקת חילופי שבויים וכלואים בין ישראל והחיזבאללה עשויה להיות לרועץ ולפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה ריבונית הרבה יותר מאשר שהיא יכולה לפגוע באמון הציבור בראש הממשלה.

שחרור הכלוא הלבנוני נסים נאסר לאחר מאסרו לפני שבועיים שהובילה למשלוח של "חלקי גופות" בארגז לישראל [כאשר לא ברור אם ישנו קשר סיבתי בין השניים] היתה הסנונית הראשונה למשא ומתן להחזרת החטופים (למרות שכעת נטען כי באותה העת היה "ידוע" שהחטופים אינם חיים, מה שמחזק את האפשרות לספין) ושוב החל המקח וממכר בגופות, חלקי גופות, שבויים ואסירים.

גולדווסר ורגב מעולם לא הובאו בפני שופט בחיזבאללסטן ומעולם לא ניתנו להם זכויות כמו שניתנו בזמנו למוסטפא דיראני (או אולי כן) אך אלו מוחזקים על ידי חיזבאללה כקלפי מיקוח, בדיוק כשם שישראל מחזיקה (ומשלמת הון קטן) אלפי אזרחים זרים ללא משפט ולאחר שאלו שילמו את חובם לחברה הישראלית. ישראל גם, לפחות לטענת אריאל שרון, מחזיקה "קלפי מיקוח" במדינות זרות, הרחק מידו הארוכה של בג"צ.

אולם לקלפי מיקוח יש מטרה, ניהול מקח וממכר על שבויי המלחמה שלנו. אפילו לדידו של מישאל חשין, שהכיר בזכותה של ישראל להחזיק את דיראני בדנג"צ 7048/97 פלונים נ' שר הבטחון (בג"צ קלפי המיקוח), דרושה אותה מטרה ראויה של שחרור בני ערובה:

אכן, כשם שהחזקת שבויי-מלחמה רואים אותה כהחזקה למטרה לגיטימית וראויה – אשר-על-כן אין שבויי-מלחמה מתוארים לא כ"בני-ערובה" ולא כ"קלפי-מיקוח" – כן, על דרך ההקבלה, הם לוחמי החיזבאללה, שמחזיקים אנו בהם למטרה לגיטימית וראויה של ביטחון המדינה. אין בהם בעותרים סימנים הניתנים ב"בן-ערובה" – אף לא ב"קלפי-מיקוח" – וממילא נדע כי לא "בני-ערובה" אף לא "קלפי מיקוח" הם.

הרציונאל מאחורי פסיקתו היה פשוט: בטחון המדינה שלשמו מוחזקים אותם "קלפי מיקוח" (אף שאינם כאלו) כולל גם את יישום הבטחון על ידי ניהול מערך הרתעה מהימן. אפילו, בפרשנותו הזו של חשין, שלא נדבר על מילותיה המדויקות של דליה דורנר על הנושא, יש עדיין חובה על ישראל לשחרר את החטופים.

קלפי מיקוח נועדו למקח; לישראל, למעט נעדרי סולטן יעקב, רון ארד, גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר אין שבויי מלחמה או נעדרים אחרים (כמובן שמג'די חלבי ובגיא חבר הם חריגים מסוג אחר) ולכן מדינת ישראל חייבת למסור את השבויים אם הם כאלו (ולא באמת אסירים). העלות של החזקתם גבוהה מנשוא ושחרורם יעשה רק תועלת (כלכלית, מוסרית ותועלתנית) לאזרחי ישראל.

אין לנו צורך באלפי אסירים ועצורים פלשתינאים בכלא הישראלי, יש לנו צורך באמון הציבור בשלטון, שיאבד אם זה יחזיק קלפי מיקוח ולא יעשה עמם מקח.

11 תגובות ל-“עושים שוק עם אהוד אולמרט

  1. אני בעד עסקה, נתראה היום בעצרת לגלעד

    אבל הטיעון שלך לוקה

    קונטאר וכן חלק מהאסירים ברשימת החמאס הם לא רק קלפי מיקוח אלא גם רוצחים.
    ישיבתם בכלא היא עונש על רצח. רוצח צריך לשבת בכלא. זהו בעיני צדק טבעי. לתאר רוצח פלסטיני כנטל כלכלי על מדינת ישראל על בסיס לאום זה לעשות לעצמך (ולשאר הסמולנים) חיים קלים. זה כמו לתאר את ההחזקה בירושלים המזרחית ובגדה כנטל – ולהתעלם מהמשמעות הדתית והלאומית של טריטוריות אלה עבור רוב היהודים אזרחי ישראל

  2. איתי,

    אני לא מדבר על כך שרוצח פלשתינאי שיושב בכלא ונענש ישוחרר סתם כך, אני מדבר על האפשרות לסחור בו ושמדינת ישראל תמחל על העונש כחלק מעסקת שבויים (וזה הרבה יותר לגיטימי מאשר להחזיק אנשים בשבי).

    יש לישראל "קלפי מיקוח" (ולאו דווקא ברגותי או קונטאר שניתן לחון), אפשר להשתמש בהם למיקוח.

  3. אתה גם מתעלם מהמשמעויות שיש לשחרור פלסטינאים על מעמדו של חיזבאללה בשטחים. אני בטוח שהאינטרס של ישראל הוא איננו בחיזוק מעמדו של חיזבאללה בתור פטרון של הפלסטינאים, במיוחד שזה יפגע קשות במעמדה של הרשות כנציגה הלגיטיטמית של הפלסטינאים.

  4. OOTC,
    המשמעות היחידה מבחינתי לשחרור פלשתינאים היא שאנחנו נקבל את השבויים שלנו בחזרה.

    אנחנו צריכים להחליט האם זהו ערך עליון להשיב אותם או שאולי ראוי, באמת, להגיד שהבטחון הכולל של ישראל חשוב יותר וצריך להתעלם מהם ולתת להם למות.

    [אחר כך נראה מי מהחיילים יסכים לשרת בקרבי].

  5. זה סיפור בעייתי. מבחינה ערכית, לדעתי אין ספק שהמדינה חייבת לעשות כל שביכולתה לשחרר את השבויים. יש פה גם למידת לקח פרקטי; הכסף והמאמצים ואפילו למרבה הצער חיי האדם שהושקעו ואבדו בחיפש אחר מודיעין מהימן שיוביל לאיתורו של רון ארד היה יכול להיחסך לו ראש הממשלה דאז יצחק שמיר היה סוגר עסקה, במחיר שהיום כנראה היה נראה מצחיק לעומת המחיר ששולם בדיעבד – ורון עודנו אבוד.
    מנגד, הגישה שאומרת שחיילים הם, מטבעם, פיונים במלחמה יש בה גם יסוד של אמת. שום מדינה אחרת לא הייתה משחררת מאות אסירים בשביל כמה חיילים. אגב, לא רק חיילים, גם עבור אזרחים כנראה שלא, חיילים על כמה וכמה נחשבים, במובן מסויים "expendable".
    בישראל יש משום מה תגובה בדיוק הפוכה. רואים את זה בידיעות בעיתונים. אם חייל נהרג, הסיקור הוא הרבה יותר רציני ואמוציונאלי מאשר אם אזרח נהרג (במיוחד אם אותו אזרח נגיד אינו שייך ל"מיינסטרים" הישראלי). אני הרבה פעמים תוהה למה זה.

    בכל מקרה, ההיסטוריה היהודית רצופה בחטיפות ותשלומים של מחירים גבוהים, בתקופות של פיראטים למשל, כיוון שיהודים תמיד קידשו את מצוות פדיון שבויים שוילמו על אחיהם היהוים מחירים מופקעים.

    לפיכך, אין שום מחיר שהוא מתוך עצמו מחיר "מוגזם". יש בסך הכל מחיר שראש ממשלה מספיק חזק מוכן לשלם ומחיר שהוא לא מוכן לשלם.
    רבין בזמנו העיד שמה ששבר אותו זה הדמעות של האמהות. הוא לא היה יכול לעמוד בזה. מפה באה עסקת ג'יבריל הראשונה, בה נשברה הנוסחה של שבוי תמורת שבוי. וצודקים המבקרים שאומרים שרבים ממי ששוחררו בעסקאות ג'יבריל השונות היו מראשי המארגנים של האינתיפאדה הראשונה. לא ברור שבחשבן הסופי של הסיפור הזה "יצאנו מורווחים" – אבל קשה לתחר חיי אדם, ולך אתה תסביר לאמא למה אתה לא חושב שצריך לשחרר את הבן שלה בכל מחיר.

    עוד סיבה לעשות שלום.

  6. you really think even if we release prisoners we are going to get them back? you forgot the ron arad deal years back?

    you are from the get go negotiating with terrorists. israel as a country actualy has to act as "morally" as a democracy in the middle east can. hizbullah and even hamas dont. they just dont. they have no rules, and until the palestinian state in a fact they will never owe us anything.

  7. יונתן,
    א. אני מסכים (הסכמתי, מפאת גילי המופלג).
    ב. ההגדרה הבסיסית של צבא היא "שהבטחון הכולל של ישראל חשוב יותר מחיי חיילים פרטים ואפשר להעמיד אותם בסכנת מוות לצורך זה"
    ג. "צריך להתעלם מהם ולתת להם למות" זו דמגוגיה זולה, מפני שזו לא השאלה. השאלה היא האם צריך לשלם כל מחיר עבור חייל, או מדינת ישראל צריכה להעמיד סטנדרטים קשוחים יותר למשא ומתן שיעזרו לשבויים הבאים.
    האם משפחת גולדווסר היתה חיה בכזה אי וודאות אם ישראל היתה מתעקשת שאין עסקה ללא פרטים מקדימים על שלומם של השבויים בעסקה הקודמת ?
    האם חיזבאללה היה משקיע מאמץ בחטיפה של אהוד גולדווסר אם התמורה על השבויים בעסקה הקודמת היתה 'אחד על אחד'?

    אלה שאלות שלא מטרידות את המשפחות (בצדק גמור), וחייבות להטריד את מי שמנהל את המדינה.

  8. OOTC,
    כרגע, כשאין לנו דברים אחרים להתמקח עליהם, זה יהיה מצחיק לא להפטר מקלפי מיקוח רק כי המחיר גבוה.

    דמיין מצב בו מושמדים כל מנועי הבעירה הפנימית למעט אחד, ואותו בעל מנוע מנסה לרכוש דלק. האחרים, להם יש דלק, דורשים מחיר מופקע עליו למרות שאין להם שימוש בדלק.

  9. האנלוגיה שלך לא נכונה משום שהיא מניחה מצב סופי, משחק חד פעמי.
    בהנחה ששנינו מדברים על הדרישה האחרונה לשיחרור אסירים פלסטינאים, שלא נשבו\נחטפו כקלפי מיקוח אלא מרצים עונש מאסר.
    מה יהיה המחיר של החטיפה הבאה? האם הורדת כל המחסומים ביו"ש, החזרת יפו, מה?
    מה יהיה המחיר שאותו לא תסכים לשלם עבור חייל שבוי?
    "אין הקומץ משביע את הארי", תשלום ללא גבולות כעת יוביל בהכרח לחטיפה ולדרישות גבוהות יותר בפעם הבאה.

  10. OOTC -אני לא חושב שיש אמת בקביעה ששחרור אסירים בתמורה לחטופים עלול להביא לעליה בנסיונות לביצוע חטיפות. למעשה, אני לא חושב שאי פעם הייתה ירידה בניסיונות לבצע חטיפות "איכותיות" מצד הארגונים הפלסטינים. מכיוון שהם כבר ממילא עובדים ב-100% capacity, אין פה "אקסטרא" סכנה מעבר למה שכבר היה. המוטיבציה שם כבר שנים רבות.
    מצד שני, הם גם יודעים שישראל לא שותקת על חטיפות. אם רוצים לשאול מה המחיר שצריך לשלם על חטיפת ישראלים למטרת מיקוח, צריך רק להסתכל בעיניים של 700 משפחות של לוחמי חיזבאללה וההריסות של רובע דאחייה בביירות כדי לדעת שישראל לא פראיירית של אף אחד. זה המחיר האמיתי שנסראללה שילם בתמורה לסמיר קונטאר, דרוזי חילוני קומוניסט, שעשה פיגוע בישראל לקידום מטרות לא-לבנוניות.
    אני יודע שלא רואים אותו ככה בלבנון, הוא סמל להתנגדות, אבל זה מה שהוא ואני מאד סקרן לדעת מה העתיד (הפוליטי/תקשורתי?) של קונטאר טומן בחובו בהקשר זה.
    עם חזרתו של קונטאר, אני חושב שלחיזבאללה, לפחות, כבר אין לגיטימציה מהרחוב הלבנוני לביצוע פעולות איכותיות נגד ישראל. זה לא אומר שהגבול הצפוני יהיה בהכרח שקט, אבל אני לא רואה אותם חוטפים חיילים ומסתכנים במלחמה כוללת בשביל חוות שבעאה.

  11. שי – אני מסכים עם החלק השני של הדברים שלך, על המחיר האדיר של החטיפה האחרונה, אבל לא עם החלק על ה-100% קפסיטי.
    את הטיעון הזה שמענו על חיסולים. 'חיסולים לא מגבירים טרור, כי ממילא ארגוני הטרור עובדים ב-100% קפסיטי'. אז זהו, שלא. תשאל את זאביק צחור, נשיא אוניברסיטת ספיר, שמבקש מצה"ל יום בלי חיסולים כשיש אירוע חשוב במכללה והוא לא רוצה קסאמים.
    מה גם שלגבי חטיפות זה עוד יותר נכון – השאלה היא לא רק האם הם מתאמצים לחטוף, אלא האם הם מתאמצים לחטוף במקום משהו אחר. אם המחיר עבור חטופים גבוה, עדיף לחטוף מאשר, נניח, להוציא התקפות על מוצבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *