אתמול היה לי העונג להיות חלק מפאנל על רשתות חברתיות, משחקי מחשב ועולמות וירטואליים במסגרת מפגש הקיץ של DiGRA-ישראל שנערך במכון הטכנולוגי בחולון; אבל זה בכלל לא העניין או הנושא. דווקא ההרצאה שהועברה לפני, של אסי בורק, המפתח של PeaceMaker (לרכישה), משחק מחשב שבו המטרה היא להשכין שלום במזרח התיכון. המשחק עצמו מתנהל כאשר אתה אחד ממנהיגי הצדדים וצריך לקבל החלטות על מנת להביא את כל הצדדים למצב בו הם מרוצים. (אגב, מאוד מעניין לראות איך דני יתום מפסיד במשחק כי הוא משחק את הפוליטיקאי האטום הרגיל)

בורק סיפר כיצד בעקבות משחק המחשב הם עברו לפתח סדרה של משחקים, שנקראת PlayTheNews שעובדים בצורה מאוד פשוטה: כל יום מועלת סוגיה שבה השחקנים צריכים לשחק את אחד הצדדים לסכסוך מתוקשר היטב ולקבל את ההחלטה הנכונה; בסוף היום מתקבלות כל ההחלטות ומנסים לראות מה יצא ואיך הדבר משנה (אבל זה בכלל לא משנה, כי זו לא המטרה של הפוסט).

באחת הדוגמאות שבורק הציג, היתה הסוגיה של העברת הלפיד האולימפי לקראת האולימפיאדה של סין, מה שגרם לי לחשוב לא מעט. בורק בעצם הציג לי בשניה אחת של סימולציה את מה שג'ון פרי בארלו ניסה להסביר בשעה ארוכה מאוד. פתאום שמתי עצמי בנעליים של הסינים שמנסים לרצות את העם שלהם ולהביא לקידמה במדינה ברגע אחד, והמשפטים של בארלו פשוט רצו:

יש לסינים חברה שעוברת את כל הדרך מהמאה ה-16 למאה ה-22 בין לילה, והם מנסים לווסת את המעבר הזה בצורה כלשהי. עוד דבר שצריך לדעת על סין הוא שהפחד העיקרי שלהם הוא מהזכרון של המהפכה התרבותית הגדולה. הם יודעים שיש מחזוריות בה מתחילה תסיסה וכולם הופכים היסטריים ודברים נוראיים קורים.

בזמנו, אני התייחסתי לסין כאל מדינה דכאנית והסברתי מדוע היא לא צריכה לעשות את מה שהיא עושה. בארלו (ואולי גם הדרך שבה בורק הסביר את זה) מסבירים מדוע כמו שאי אפשר לצאת מהשטחים בשניה אחת, גם להוריד את כל הצנזורה מהאינטרנט בסין אי אפשר בשניה (שניהם תוצר של חטא היסטורי, אגב).

אז נכון, ציתות לעיתונאים בבתי מלון וחסימה סלקטיבית של חלק קטן מהרשת עבורם אינה בהכרח הצלחה במאבק למען דמוקרטיה בעולם, אבל האם זה גורם לי להבין את סין יותר? יכול להיות שיש מקרים, וסין בהכרח היא דוגמא אליהם, שבהם הפיכה (ולא מהפכה) דרושים על מנת לשחרר את המדינה. שתי דקות של כאוס יכולות להביא לשינוי מהיר יותר מאשר שנים של "רפורמות חברתיות" והקלות. מצד שני, זה לא נראה כאילו סין פועלת להקל על הגולשים שלה.

עכשיו, מה שנכון לסין עשוי להיות גם נכון לחברה החרדית, בעוד שחלק ניכר מהם גולשים כבר באינטרנט ומנסה לשמור על אנונימיות ולהגן על הגולשים מעצמם, הרבנים מתקשים עם טכנולוגיות חדשות ופשוט מוציאים אותם כשיקוץ. הבעיה היחידה היא שהחברה החרדית היא רק חלק אחד מהאוכלוסיה בישראל. עכשיו, אם אריאל אטיאס מנסה להביא את האינטרנט לחברה החרדית, זה דבר אחד, אבל אם הוא מנסה לכפות על כלל החברה את אותו אינטרנט שהוא מנסה להביא לחרדים, אז כבר מדובר באג'נדה פסולה. כל ההבדל הקטן בין השניים הוא סמנטי, אחד הוא שלב ביניים למודרניזציה והשני הוא שלב ביניים להחשכה.

כמו מחנה גואנטאנמו, צנזורה היא אנומליה בעולם שלנו ומשטרים דכאנים הם עניין שעשוי לחלוף, אבל יכול להיות שההפך הוא הנכון, הדמוקרטיה היא האנומליה.