דורון אמר לי פעם שפרידה היא לא דבר בינארי. "זה לא אנחנו ביחד, או שאנחנו לגמרי לחוד", הוא אמר לי; ולמשך פרק זמן מסויים אלה היו חדשות מרעישות עבורי. עד אז סברתי שפרידה היא קו גבול מבוצר היטב: אנחנו מפקידים את הדרכון הדיפלומטי שלנו אומרים "היה שלום קשר אכזר" מפרידים כוחות ולא משאירים את צד"ל לשמור לנו על קו סגול כל שהוא. אבל דורון, ישב וצחק עלי מקרב לב. "מותק" הוא אמר לי, "הגיע הזמן שתתבגרי. זה שנפרדים לא אומר שהאדם הזה מהגר עכשיו אל העולם החדש ויוצא לעד מחייך. זה אומר שמערכת היחסים במתכונתה הנוכחית הסתיימה, אבל עכשיו יש לה הזדמנות לשנות צורה ולהפוך למשהו אחר".
אחרי השיחה הזו היו לי עוד כמה פרידות, והיו לי כמה מטמורפוזות מדהימות של מערכות יחסים (תוסיף מים, תשקשק שלוש פעמים ווואלה – קיבלת ידיד נפש!), אבל ללא שמץ של ספק, סוג הפרידות הקשה ביותר, המורכב ביותר שיצא לי לחוות הוא הפרידה האלסטית. זן ספציפי זה של פרידה, הוא בן חורג של הפרידה הלא בינארית, בן כלאיים בעייתי ולא מאולף שהפך את חיי לקרקס אמוציונאלי לא מעט פעמים.
זה מתחיל מפרידה רגילה, שבאה בורסיה כזו או אחרת של "זה לא זה" או לחלופין "אני לא מאוהב/ת בך" או אפילו "זה לא אתה, זו אני". שני הצדדים הולכים הביתה, גומעים כמות זו או אחרת של משקאות אלכוהולים, משתפים אי אלו חברים בכך ש"זה נגמר" ישנים על זה לילה רע מאוד, ומתעוררים עם ההתגלות שבעצם נעשתה פה טעות איומה ונוראית ובכלל אנחנו לא אמורים בכלל להפרד. הרי, כל מה שהפריע לי היו דברים כל כך לא קריטיים, ואולי נחפזנו לנו בדרכנו.
IMG CC-BY-SA-NC-ND ie.quezada
תוך כמה ימים אחד הצדדים ייזום שיחת טלפון/סמס/מייל/פגישה מקרית שכל מטרתה לגשש האם גם הצד השני חש את אותן חרטות תהומיות. מכיוון שגם אם הצד השני לא ממש שותף למסקנה שכל הדברים שהפריעו עד כה הם לא חשובים (ופה דרך אגב קבור הכלב – הדברים הללו אכן חשובים), עדיין, אולי גם הוא לא ישן משהו בלילות האחרונים ומפה לשם יש שיחה ומחליטים להפגש, דבר אחד מוליך למשניהו; והנה אנחנו שוב מאוהבים, ואיך יכולנו להפרד, בוא נלך למיטה ונממש את אהבתנו.
כמה קפיצות טרמפולינה אחר כך, ואולי אפילו כמה שבועות מאוחר יותר, אני מתעוררת בבוקר, מסתכלת על הגבר שלצידי ופתאום רואה איך הוא מרייר על הכרית כשהוא ישן וזה מעצבן אותי: ומה אני עושה פה בכלל, והוא לא מקשיב לי, וזה לא מה שרציתי ולא נראה לי שזה עובד. שיחה קשה אחת אחר כך, אנחנו מחליטים שוב להפרד, והפעם אנחנו מצליחים לעשות הפרדת כוחות יפה למשך פרק זמן ארוך יותר.
אבל בערך אחרי חודש, אנחנו נפגשים בטעות באיזה בר: הוא בדיוק בדרך החוצה, ואני בדיוק בדרך פנימה, הוא מרים אלי עיניים, אני נזכרת כמה שהוא יפה, ושתי כוסות בירה אחר כך, או יום אחד מאוחר יותר וכבר סימסתי: מה נשמע? ומה העניינים? ואיך שהתגעגעתי לדבר איתך. ובגלל הזמן מרגישים שבעצם זה לא מסוכן לדבר איתו/איתה, והופ שוב מוצאים את עצמנו בבר/פאב/הסלון של אחד מאיתנו. הפעם אנחנו כבר יכולים לשאול "אז למה התקשרת?" ואולי אפילו להתעצבן "אבל אמרנו שאת/ה לא מאוהב/ת בי" מה שיגרור את התשובה הנצחית "לא יודע/ת פתאום חשבתי עליך".
ומפה? מפה זה תלוי בשאלה כמה לפחות אחד משני הצדדים היה מאוהב בשלב ההתחלה.
הפרידה האלסטית יוצרת הכבדה קשה על מערך התמיכה החברי של שני רוקדי הטנגו. החברים הנאמנים נאלצים לשמוע שוב ושוב את אותם סיפורים, לתת שוב ושוב את אותן עצות, להתעקש פעם אחר פעם שלא נראה להם שזאת מערכת היחסים הנכונה, רק בשביל לקבל שוב ושוב את הטלפון "נפגשתי איתו/איתה אתמול, נראה לי שחזרנו, אני לא יודע/ת". צל"ש, אין ספק. אבל עם כל הכבוד לתומכי הלחימה, מי שבאמת סובל בפרידה האלסטית, הוא הזוג המדובר. במשך פרק זמן הם מתרחקים כל פעם, נפרדים כל פעם, רק על מנת להמשך שוב ושוב אחד אל השני, הם נפרדים כי רע להם, חוזרים כי רע להם לא פחות, וברוב המקרים, לא מצליחים להגיע אף פעם אל המקום שבו טוב להם, לא לבד ולא ביחד. קשה, הפרידה האלסטית.
היא תמיד תופסת אותי בהפתעה. אני אף פעם לא חושבת כאשר יש פרידה, שהאדם הזה הולך לחזור אלי, או אני אליו. ואולי בגלל זה, אני נופלת אליה מידי כמה זמן. כי אני חושבת שלמדתי, ושזה לא הולך לקרות לי שוב. אבל כשזה כן קורה לי, לפעמים כל מה שנשאר זה להבין שגם הפרידה האלסטית מגיעה אל סופה יום אחד. בכל פעם שנפרדים האלסטיות נמתחת עוד ועוד, עד שיום אחד החיבור הזה פוקע. יום אחד, מתעוררים, מביטים על מי שישן לידי, ומרגישים שזה נגמר. שאין יותר בפנים את מה שאמר כל הזמן "יש לזה סיכוי, יש לזה עתיד". מביטים הצידה ומבינים שזה באמת הסוף.
וזה, אולי, המצב היחיד שבו הפרידה חייבת להיות בינארית. אנשים שהפרידה מהם היתה אלסטית לא יכולים להפוך בתוספת כמה מרכיבים מהסופר לסוג אחר של קשר. לפחות לא כל כך מהר. קודם אני צריכה להיות בטוחה לחלוטין שאם אני אגע בהם אני לא אדבק שוב. והבעיה בפרידה האלסטית, שלפעמים אני לא בטוחה שאני אצליח. אפילו אחרי שאני יודעת באופן חד משמעי שזה לא הולך. לפעמים גם אחרי שאני יודעת שאני כבר לא מאוהבת. הוא ירים אלי עיניים ואני אחייך ואגיד לעצמי, רגע, אולי בכל זאת?
לקחו לי שורות ארוכות לבדוק מי המחבר של הפוסט הזה. לרגע חשבתי שליהונתן היה חבר בשם דורון שלא ידעתי עליו.
יהיה בסדר.
בתור אחד שהיה חצי משרה "כותל מערבי" לבנים ובנות בעבר, אני חושב שאפשר לחלק את הבעיה ל-3 חלקים:
1. "Jump the Gun": הרבה מאוד קשרים שלא כל כך הולכים טוב, אחד הצדדים רץ כבר לשלוף את אקדח הפרידה ומכאן יעבור זמן קצר עד שישמע המשפט האלמותי "זה לא אתה, זה אני" (בולשיט בגרוש כמובן), ומשם כמו שהכותבת סיפרה מגיע כל הריטואל של להיפגש אחרי זמן מה, ושוב מנסים דברים וכו' וכו'.
2. אין הקשבה: כמה פעמים הבן זוג הוא גם "החברה הכי טובה"? כמעט אף פעם לא. למה? כי במקרים רבים אחד מהצדדים לא ממש מקשיב, או שמקשיב בחצי אוזן וכשהצד השני משתף *לא בשביל לחפש פתרונות* אלא פשוט לשתף, הצד השני יחפש פתרונות במקום פשוט להקשיב, מה שיוצר תחושה שאין עם מי לדבר, גם לגבי בעיות זוטרות (שהן אלו שבסופו של דבר מפוצצות את הקשר), ומכאן עד שהקשר יתפוצץ – זה רק עניין של זמן.
3. בנים מסוגלים לבנות בניינים וגשרים ענקיים, אבל לפספס סימנים קטנים ורמיזות של הצד השני ולצערי הקטע הזה חוזר חוזר שוב ושוב באי הבנות שגורמות לפיצוץ קשר: בנות יקרות, המוח של בנים שונה משל בנות (אוקיי, למעט גייז), ורמז שחברה שלך תקלוט במיקרו-שניה, בן ממוצע לא יקלוט גם אם תוסיפי לזה שלט. תהיי ברורה, אל תרמזי, פשוט תאמרי, יהיה מה שיהיה, כך אף אחד לא יוכל לטעון שלא הבין את הרמז.
אפשר להמשיך עוד, אבל הנקודה די מובנת: אם לא מקשיבים לצד השני (על מנת להקשיב), אם לא פותרים בעיות *כולל זוטרות* מתי שהן צצות, אם הולכים לישון כשיש כסאח, הקשר יתפוצץ בסופו של דבר, וחבל.
לאישה שמורה המילה האחרונה בויכוח. כל מה שיאמר הגבר לאחר מזה הוא התחלת ויכוח חדש.
חץ כתב: "בנות יקרות, המוח של בנים שונה משל בנות (אוקיי, למעט גייז)"
תגיד, אתה לא מתבייש? מספיק גרוע כל הטחינות האינסופיות על מתקשרים בבלוג שלך, אבל אתה מנסה לשכנע אנשים שאתה מבין בבני אדם, כשהכללות פתטיות כאלה זה מה שיוצא לך מהמקלדת?
אני אוהב את (חלק מ) הכתיבה שלך, אבל יש לך איזשהי בעיה של חוסר בחשיבה ביקורתית. בפרט, הקלישאות כדוגמת זו שלמעלה לא מוסיפות לך כבוד.
אלון,
ליהונתן יש כל כך הרבה חברים, שאני לא הייתי מופתעת משום שם שצץ לו כך בנונשלנטיות תוך כדי שיחה. ולמען האמת נדמה לי שיש שם אפילו דורון אחד לפחות. מעבר לכך – ברור שיהיה בסדר. זה המוטו הלאומי, לא?
חץ,
אני חושבת שכולנו לא באמת מבינים רמזים. בנים לא מבינים רמזים של בנות, ובנות לא מבינות רמזים של בנים, ואף אחד לא מבין את הרמזים של המוכר בפיצוצייה. אבל אני לא פה בשביל לתת לאף אחד עצות, באמת שרק על עצמי לספר ידעתי.
יניב,
לדעתי בעצם הגישה הזו יש מבחינת אנטגוניזם שיוביל לוויכוח לא משנה מי אומר מה ומתי. ויכוחים הם חלק בריא וקריטי בכל מערכת יחסים מתפקדת. הם מתחילים להיות בעיייתיים בדיוק בנקודה שבה מישהו מנהל פינקס לגבי מי אמר את המילה הראשונה והאחרונה.
אלעד,
אני חושבת שכולנו מכלילים, בין אם אנחנו רוצים או לא. ובסופו של דבר אנחנו שופטים את המציאות על בסיס מה שאנחנו מכירים מעצמנו. אתה כנראה מכיר דברים אחרים. :)
אלעד, הכל בסדר?
אני מביע דעה על סמך מה שאני שמעתי מהרבה בנים ובנות, וזה דווקא דבר מאוד ידוע, כל הקטע של הרמזים שלא מובנים.
ומה הקשר לבלוג שלי? לא אוהב לקרוא אותו? תתעלם ממנו, מחוק אותו מהמועדפים שלך.
פרידה אלסטית – כמה מדויק. עד עכשיו קראתי לזה "כמה ששנינו סתומים שאנחנו כל הזמן חוזרים זה למיטה של זה", אבל שלך הרבה יותר קצר ונוח.
תבורכי
מהנסיון שלי, כרטיס טיסה ביד או אישה אחרת במיטה חותכים את הקשר האלסטי.
בעצם, לא תמיד.
או בעצם, אני ואשתי כבר שמונה שנים בפרידה אלסטית – בערך מהיום שנפגשנו. וכמה כרטיסי טיסה וכמה וכמה נשים במיטה לא ממש שינו את זה.
כה פתאום באמצע הלילה, הרבה אחרי חצות כשקורי השינה נושרים להם כמו חופת עכביש שניתקת אחרי הרוח, אני נתקל בבלוג הזה, קורא וסופג לתוכי מילים מחשבות ותוהה מי זה שעומד מאחורי הכתוב? הזמן שמשקיע בכך, הרצון לחלוק את עולמו הפנימי עם אנשים לא מוכרים והנה אנשים לא מוכרים קוראים את הדברים ומגיבים, מה התופעה הזאת? אני ממשיך לתהות. ואני מגיב כאחרים. ובעודי מנסה להבין זאת. אני טווה בעצמי את הרשת או כבר לכוד וחושב . הוא כותב יפה הברנש. הכתיבה שלו זורמת, מערך האסוציאציות ארוג צורה מעניינת לרוחי. ואני שהתחלתי לקרוא לאחר שקורי השינה שלי אבדו נופל לקורים חדשים.
מודי,
אני לא חושבת שיש צורה אחת סכמטית של זוגיות שמתאימה לכולם. יכול להיות שבשבילך הזוגיות האלסטית היא הזוגיות הנכונה, ואם כך, אז מזל שמצאת את אשתך שזזה איתך באותו הקצב, ולכיוונים הנכונים. לדעתי הצנועה, מה שחשוב זה להיות שלם עם המקום שבו אתה נמצא. אין "בסדר לא בסדר", בטח בד' אמותיך. יש את מה שעושה לך טוב. רגשות אשם זה לפולנים.
שמעון,
תודה, 99.9% מהמחמאה הזו הולכים ליהונתן. אני אהנה מה 0.01% שהם שלי :).