וזהו הסוף, הרגע האחרון. אני יושב בפאב, בלווית ארבע זרות שאין לי מושג מיהן ומהן. אני מרגיש חריג ומוזר. כאילו אין לי מה לעשות או למי להשתייך, אני שוקע באמצעות הקול בסיפוריהם של ה-אחרים, אני משקיע מאמץ בלהבין, אבל אסור לי להתערב, אסור לי לשחק במשחק שלהם, אני בעצם חיצוני להכל, כמו ה-אחר ה-גדול, זה שבחוץ ולא יכול להשפיע, כי עצם השפעתו היא השינוי בחברה עצמה. אני צריך להשאיר את הכל כמות שהוא.
אז הם היו ביחד, ואני רציתי אותה, אבל זה לא עבד. היא היתה שלו והוא היה שלה, הם היו נאהבים. האהבה האסורה. אבל למה? היא כל כך התאימה לי, כמו הקודמות, כמו אלו שהיו שלי. אבל בעצם זה לא עבוד. זה ככה היה. אם היינו יכולים לשנות את הכל אולי זה היה שונה. היא חייכה לעברי בצורה כל כך מוזרה, בצורה שרומזת כאילו היא רותה אותי. אבל היא לא, היא היתה שלו. שלו? היא היתה רכוש? לא. היא רצתה להיות איתו, לא הרבה יותר מזה, היא רצתה את החום, את האהבה, את כל מה שהוא נתן לה.
אבל בעצם גם אני יכלתי לתת את כל מה שהוא נתן לה, אני יכלתי לתת הכל ועוד. יכלתי להציע לה להאחז בזרועותיי וללכת יחד איתי אל תוך האינסוף על מנת להגמר ביחד. אבל לא. היא שלו.
מעולם לא הייתי עם אשת איש, מעולם לא חמדתי אשת רעי, אך הפעם? האם היא אכן היתה אשת רע? האם היא היתה סובייקט שיש לחמוד? איני יודע. אני חושש שמדובר במשהו אחר, ולא במשהו קבוע.
לא ידעתי איך קראו לה, ולא ידעתי מי הוא, ידעתי רק שאני רוצה שבסוף הערב היא תהיה בזרעותיי, ידעתי רק שאם זה יקרה תהיה זו הוכחה ניתחת לאפשרות שלי לקיים את הסדר החברתי החדש כפי שרציתיו, ואולם, עניינים לא צלחו. עולם בשלו נותר. ואולי זה נועד להיות כך? אולי אני תוצר של הגורל בדיוק כמו שאשת האיש נועדה להיות אשת האיש? אולי בעצם אין אפשרות וצורך להיות עם מישהי אלא אם היא אכן בודדה, והבדידות היא צורך מיותר. אולי בעצם הבדידות היא זו שמובילה ל"ביחד" ואולי ה"ביחד" הוא כזב שנועד לתעל בדידויות.
האם לנצח אוותר בודד וללא חברים? האם עליי נדון להיות אני ואפסי עוד על מזנונות אלכוהולים. האם יום כיפור אכן נועד לכפרות? טרם חילטתי סופית מחשבה בעניין. אני ואני בלבד יכול להחליט.