סטיטצ'ס
18.1 סטיטצ'ס
יום שני, ערב. ישבתי לארוחת ערב עם ליאור, המרצה שלי, ושלומפס, ידידה. לא הרבה יותר מדי. סתם ארוחה רגילה בה ניסינו לדבר על החיים, על הכל ועל איך לעזאזל אנחנו מתקדמים בהם. היתה סעודה מוזרה, והיתה לי הרגשה מוזרה שאני צריך לחזור הביתה מהר. אני לא יודע למה, אבל תמיד כשיש לי רגשות כאלה אני מבין שהגיע הזמן שאני אחזור. השעה היתה כמעט חצות ולקחתי את שלומית הביתה ונסעתי לבית.
חצות. הגעתי הביתה, הכל היה שונה. שברי זכוכית בכל מקום והסורגים שלי מעוקמים. מישהו ניסה לפרוץ. ליתר דיוק הוא לא ניסה, הוא הצליח. אבל הוא לא נכנס. שברו לי את החלון שליד המחשב בסלון, הכל היה יכול להלקח, אבל לא. מוזר לחלוטין. חששתי. מי זה יכול להיות? מה עשיתי רע באותו היום? מה שונה? למה עשו את זה? פחדתי, לא ידעתי איך לטפל בענין, ובפעם הראשונה בחיי החלטתי להתקשר למשטרה כדי לזום תלונה. בצורה מפתיעה לקח להם רק חצי שעה להגיע. בחצות וחצי הגיעו שתי ניידות, 5 שוטרים, והתחילו להסתכל על ביתי. נכנסו לאיזור האינטימי ביותר שלי, כשבקבוקי הבירה מאמש עוד היו על הרצפה, כולה מכוסה בשאריות ודקה, אזיקים משבוע שעבר היו על הספה, ושארי הנאה. אבל לא…
מוזר. השוטרים תהו למה זה קרה, למה לא לקחו כלום ואיך זה היה? המחשב, המגבר, כלי נגינה, ציוד בעשרות אלפי שקלים היה שם, אבל כלום. לא נלקח ממני מאום, ומדוע?
השוטרים הלכו. אמרו לי להחזיר את הסורגים למקום ולהסתיר את החלון ברשת כלשהי, אולי זה יכסה על האבדן של הפרטיות ליום יומיים עד שהחלון יסודר על ידי זגג או משהו. אבל לא יודע, זה הרגיש מוזר. יישרתי את הסורגים בתוך התושבת שלהם, הרבה כח. נותר רק לתת עוד מכה אחת כדי שהכל יהיה בסדר. אבל לא. ידי עברה דרך החלון השבור. היתה זו הרגשה כואבת, הרגשה חותכת. ידי נפצעה, לא היה זה חתך רגיל שהייתי יכול לוותר עליו וללכת לשון כמו שאני עושה תכופות, אלא היה זה חתך רציני, משהו מדמם.
לקחתי את רכבי ונסעתי לבית החולים הסמוך. הם רגילים לתרגולת פיגועים, אז הכל עובד מהר, הכל זז וזורם. טיפלו בי מהר, טיפלו בי נאמנה. הזריקו חומר הרדמה לידי והתחילו לתפור.
תפרים… כמה זמן לא חוויתי זאת, נדמה היה לי שפעם אחרונה שנתפרתי היה בגיל 7, כשחיכיתי לחבר בעוד אני יושב על הגדר בבית הורי, וכשראיתיו החלקתי למטה על הגדר ופתחתי את הברך. בכלל לא הרגשתי כאב עד שראיתי את הברך ושתי העצמות שמחוברות אליה. אבל עכשיו? גם עכשיו לא הרגשתי כאב, זה היה מוזר…
הרבה תפרים, הרבה כאב, זריקות אחרי זריקות של חומר הרדמה בתוך מפרק האצבע על מנת לחבר את החלק בחזרה, היתה זו תחושה לא נעימה, תחושה של סבל, אך לא של כאב. אחרי זריקות אלה קיבלתי גם זריקת טטנוס. שחררתי עצמי מבית החולים והלכתי הביתה לשון.
השעה היתה שש ועשרים ואחת דקות בבוקר. אבי היקר הגיע לביתי בכדי לסדר את החלון, הוא חיזק טיפה את הסורגים והחליף את החלון ברשת לבינתיים. הוא אמר שבערב יבוא עם חלון חליפי וסורגים חליפיים, כך שיהיה טוב. הלכתי לעבודה וקיוויתי שהכל ישתנה.
בעבודה הכל היה שונה, הקלדתי לאט יותר, כתבתי שטויות. אבל בעצם, המחשבה היתה צלולה כתמיד.
אבל כמו פרק היד כך גם החיים שלי בימינו. הם שבורים לחתיכות, וצריכות אגד שיחברן על מנת שלא יפרדו מהמציאות, אולי בעצם זה השינוי שצריך בכדי להראות ולראות. אני מרגיש שמשהו חסר, כל פעם אני מחדש מרגיש שאני מתקדם – רק כדי לראות שהכל אותו דבר כמו פעם, שהכל לא שונה. כל העולם זז מהר, ורק אני נותר באותו מקום.
אני בן עשרים ושש, עוד מעט, ואני לא עשיתי דבר בר משמעות בשנתיים האחרונות. אני עדיין מרגיש כמו בן שבע עשרה, אבל גופי, גופי כבר משטה בי. אני מזדקן, אני מתבגר, וזה לא צריך להיות כך. אני צריך להוותר במצבי לפחות עד שאחדל להתיילד, עד שאתקדם בחיי ואקבל את הבגרות המיוחלת. אך זו לא טורחת לבוא. אני מרגיש בודד ואילם.
ואולי יש אוליים, כאלה שחלופיים למצב בו אני נמצא עכשיו, כאלה שמאפשרים לעשות דברים שונים ולא להיות כזה רגיל, כזה סטנדרטי ולא מיוחד. אבל אני לא סטנדרטי, אבל אני לא יודע מה אני רוצה להגיד. אולי זה ישתנה. אולי אני אוכל פעם אחת להגיד מה אני באמת רוצה, מה אני בעצם לא יכול לעשות. אבל זה לא עובד.