בית המשפט בקנטאקי הורה השבוע, בהחלטה שגויה למדי, לחלט מאה ארבעים ואחת דומיינים אשר היו מעורבים בהימורים לטובת מדינת קנטקי. בהחלטה, שניתנה על ידי שופטים בCircuit של קנטקי, נקבע כי עקב היות הדומיינים זמינים לגישה על ידי אזרחי קנטקי, ניתן לראות אותם כמי שמפעילים הימורים לא חוקיים בשטח השיפוט ועל כן ניתן לחלטם כחלק מההליך לעצירת התופעה. (81-CI-1409 Commonwealth of the State of Kentucky v. 141 Internet Domain Names) (והשוו בש 90861/07 מיכאל-גארי קרלטון נ' יאח"ה וכן מ 1106/07 משטרת ישראל נ' קרלטון מיכאל)
על מנת להבין את ההחלטה, השגויה מיסודה, צריך להבין מראש מהו הליך החילוט (ולכך מוקדש פרק ארוך בפסק הדין). הליך החילוט הוא הליך אזרחי-למחצה בו נתפס רכוש שהיה מעורב בעבירה מסוימת כיוון שאותו רכוש נתפס כחלק מהעבירה עצמה. חילוט אינן הליך עונשי בלבד, הוא נועד לתת משקל הרתעתי ומשקל מניעתי לרווחי עבירה. כמו כן, אין לחלט רכוש אלא אם יש ראיות כבדות (ואף מעבר לכל ספק סביר) שנעברה בו עבירה (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, עפ 7155/01 צמרת מועדוני ביליארד בע"מ נ' מדינת ישראל).
לאחר סקירת בית המשפט בהלכות הרלוונטיות מגיע הוא למסקנה כי לא רק שדומיין הינו חפץ (ועל כך יש המערערים) (וראו כיצד בארץ ניתן לעקל דומיינים, גילוי נאות: כתבתי עבור עו"ד עידן למדן חלקים מהבקשה לעיקול הדומיין) אלא שאותו חפץ הוא לא פחות מחלק מעבירה.
כאן מתחילות השגותי על פסק הדין. ראשית, המשיבים וההליך הנאות; שימו לב לזהות הצדדים בפסק הדין: מדינת קנטקי נגד מאה ארבעים ואחד דומיינים (ולא נגד מאה ארבעים ואחד בעלי דומיינים). כל דומיין הוא יישות משפטית בפני עצמה שמחולטת. לעולם לא תראו תיק חילוט של "מדינת ישראל נגד ארגז כסף שננטש על ידי הומלס שמכר סמים ברחוב". לכן, עצם היות ההליך המשפטי מתנהל נגד בעל דומיין (בידיעתו או שלא בידיעתו) כשהוא לא צד להליך אלא רק מי שמחזיק את הדומיין הוא פגיעה בזכות הטיעון. אין שוני רב בין הדיון הזה לבין הדיון שנערך בזמנו על גירוש 415 השבויים ללבנון (ופסק הדין שאינו חתום על ידי שופט, אלא על ידי הרכב בצורה מצחיקה, בגצ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון)
שנית, לא ברור שכלל התקיימו עבירות כלשהן (והשוו עניין ה"Making Available" בערעור שהוגש על ידי ג'יימי ת'ומאס, 06-1497 Capitol v. Thomas, תודה!). כעקרון, מדינת קנטקי לא הוכיחה שאפילו אדם אחד הימר, לא טרחה לבדוק להיכן עוברים הכספים ושניתן להמר, אלא רק הגישה את בקשתה בצורה רשלנית. כלומר, אם נשווה את חילוט הדומיינים לחילוט כספים שהולבנו, אז כלל לא הוכח (ובמיוחד לא בסטנדרט הפלילי, של מעבר לכל ספק סביר) שהדומיינים היו מעורבים בהימורים. כפי שטענו חלק מידידי בית המשפט, חלק ניכר מהדומיינים לא היו יותר מחוות לינקים, שברור שאינן אסורות על פי חוק.
שלישית, השופט הפגין בורות רבתי בכל מה שנוגע להבנה שלו של משחק הפוקר כאשר קבע בצורה גורפת כי "in the end, no matter how skillful or cunning the player, who wins and who loses is determined by the hands the players hold". ההחלטה הזו שגויה במיוחד בכל שהעניין נוגע לפוקר כיוון שהיא מפספסת את ההנחה היסודית של הפסיכולוגיה של הפוקר. החוכמה היא לשחק כנגד הצד השני כאילו יש לך יד גם כאשר אין לך.
כאלגוריה לעולם המשפט, אז כשם שרוב תיקי בית המשפט מסתיימים בפשרה או הסדר כלשהו ולא הולכים "עד הסוף" לפסק דין, כך גם משחקי פוקר; שחקני פוקר ברוב המקרים לא נדרשים לחשוף את קלפיהם ולכן אין כל משמעות לקלפיהם. לכן – כמו עורכי דין, שחקני הפוקר משחקים עם המצב שניתן להם. עורך דין ששומע לקוח יכול להחליט האם הוא מעוניין לקחת את התיק או לא בהתאם לתוחלת; זו מקבילה לא מעט ליד שהוא מחזיק בפוקט (Pocket Hand). לאחר מכן, יפתחו בהליכים של החלפת מכתבים והאשמות הדדיות (הימורי pre-flop) בהם עורך הדין יוכל להחליט אם הוא מוותר או ממשיך, וכמה נזק יגרם, בהמשך יתחיל המשחק והליך גילוי המסמכים (הflop) בו כל צד ינסה להראות לצד השני כמה הוא יפסיד בסוף וכמה כדאי שיפרוש עכשיו, יתפשר ויוותר על כל ההליך בהמשך; אחרי שלא הצליחו, ורק אם לא הצליחו, יגיעו להליך המשפט עצמו (turn וriver), אבל אפילו אז, ואולי גם בשלב הסיכומים (ההימורים על הRiver) יוכל בכל רגע עורך הדין לפרוש או להציע סכום כה גדול על מנת שלצד השני לא יהיה כדאי להראות את קלפיו, והכל כדאי לא לשלם יותר לכשיגיע הצעד הבא או כשיפתחו קלפים. (ודעתה החולקת של כב' השופטת רחל גרינברג בפ 3814/07 מדינת ישראל נ' רוק ערן).
כעת, במקרים מסוימים, מה לעשות, להיות עורך דין טוב לא ממש עוזר. לעיתים, פשוט, הלקוח שלך רוצח, אונס, גונב או סתם עושה דברים לא לגיטימיים בתביעה אזרחית. האם זה אומר שאתה עורך דין פחות טוב? לא, זה אומר שהלקוח שלך לא היה טוב מספיק. אם כן, האם עבודת עריכת הדין היא הימור? לאו דווקא, אבל אלו החיים.
אם נצא לשניה מהשאלה הצדדית על פוקר, שאני עדיין חושב שראויה לדיון (אחרת אין הבדל בינו לבין מסחר במניות), הסוגיה של Due Process, הליך הוגן, ראויה כאן לדיון משמעותי. לא ייתכן שמדינת קנטקי תחלט (תעקל, תתפוס) את כל מאה ארבעים ואחד הדומיינים מבלי שאלו יהיו תחת מרותה. הבינלאומיות של האינטרנט אומרת שיש לתפוס כל דומיין במחוז שיפוטו, שאם לא כן, מחר יעקלו את הדומיין שלי כיוון שאני מטיף לחילוניות או לשינוי בדיני הקניין הרוחני ומציג מדי פעם פטמה אקראית. החוק כאן הוא לא יותר מאשר כלי משחת בידה של מדינה שמאמינה בבריאתנות ומצנזרת את הרשת של עובדיה.
ברור לי שלא זו הנקודה,
אבל אתה עושה כאן קישור לא הוגן בין בית המשפט, המדינה והמחוקקים, המושל והמוזיאון. מדובר ב-4 גורמים שאינם קשורים אחד לשני. העובדה שבמדינה מסוימת יש מוזיאון לבריאתנות לא הופכת אותה ל"מדינה שמאמינה בבריאתנות". זה נשמע כאילו אתה אוסף טיעונים לא רלוונטיים כדי לחזק את הטענה שלך, וזה רק גורם לכך שהטענה שלך תיראה כאילו היא זקוקה לחיזוק כזה.
אגב, יש כמה פסקי דין שחתומים בצורה "מצחיקה" על ידי ההרכב ולא על-ידי שופט מסוים, משתי סיבות – א. פסק הדין נכתב במשותף (כל שופט כתב את פסק הדין שלו רק לגבי היבט משפטי אחד, וזה חובר לפסק דין שלם אחד); ב. כדי להציג קונצנזוס, לפחות בתוך בית המשפט, בהחלטות רגישות במיוחד.
רון,
קודם כל, ההגדרה עצמה של מוזיאון בעייתית מבחינתי. העובדה שקוראים למשהו בצורה של מקום לשימור של מידע היסטורי הופכת את הכל למשהו חסר משמעות. מחר יפתח מוזיאון מפלצת הספגטי המעופפת והכל ישתנה?
לגבי החתימה על פסקי דין, ראוי להבדיל בין "הרכב" לבין מה שהיה בפסק הדין בנושא המגורשים, שם לא היה כתוב מי השופט שנתן את הדין, בצורה מאוד קפקאית. רק פסק הדין הזה, וזהות השופטים, ראויה לסמינריון ב"ספרות ומשפט" אם למישהו יש כח.
יהונתן, לא הבנתי. כיצד המדינה תחלט את הדומיינים? השרתים נמצאים בשטחה?
אני מניח שלא, אז יש לה זכות חוקתית בכלל לגעת בשרתים שנמצאים מחוצה לה?
למה אתה נטפל לעובדות?
קודם כל, היא יכול ליתן צו לחברות שמחזיקות את הדומיין (ואם אותן חברות לא יענו לבטל את כל הדומיינים שלהן).
שנית, היא יכולה לפנות לICANN בדרישה להעברת הדומיינים בהיות הדבר צו שיפוטי.
שלישית, היא יכולה להורות לספקיות האינטרנט להעביר את הDNS לחזקתה.
רביעית, היא יכולה לקבל כעת צו חשיפה לזהות כל אחד מבעלי הדומיינים ולקבל צו נגדו, כשהפרת הצו תגרור סנקציה פלילית.
יש עוד כמה דרכים אני מעריך, אבל הטפלות לעובדות מעולם לא היתה הצד החזק של משפטנים.
:)
עשיתי מס' דגימות מתוך ה-141 דומיינים. לפני כמה שבועות זה היה רשום שהם משוייכים לקנטקי בעקבות קביעת השופט (אבל ה-NS records עדיין הפנו בדיוק לאותם שרתים שמכילים את תוכן האתרים).
נכון לרגעים אלו, נראה שהמצב חזר לקדמותו, והטקסט שהדומיין שייך לקנטקי נעלם.
צו לחברות?
אבל אם לחברה אין שרתים במדינה הזו? חברה הולנדית למשל.
את הסטטוס של ICANN אני לא מכיר,הם נשמעים לחוקים הפדרלים או גם של המדינה שבה הם נמצאים(קולומביה?)? אבל האם מדינה אחת יכולה לכפות החלטות גם מחוץ לשטחה או על הממשלה?
ואו, תמיד חשבתי שICANN זה ארגון שלא ניתן לגעת בו מהבחינה הזו, אבל בעצם לאמריקה יש את הכוח לבטל כל אתר אינטרנט שהיא רוצה…מדוע, אם כך, יש כל כך הרבה הסתבכות משפטיות בין מדינות בנוגע לאינטרנט? מדוע האמריקאים לא מבטלים פשוט כל אתר שהם מגדירים כלא חוקי?
להעביר DNS… אבל זה יהיה רק ברמה המקומית לא? כלומר רק מי שמנוי לספקיות מסוימות לא יוכל לראות את האתר…צנזורה לתושבים, לא הפקעה של האתר…
צו נגד אזרחים זרים???(בייוחד לכאלו שמעולם לא דרכו על אדמת אמריקה?) במחשבה שניה זה נשמע הגיוני, אבל כיצד זה עובד? אם מחר ארה"ב מחליטה שזה לא חוקי לפרסם חומוס, האם היא יכולה להוציא צו נגד בעלי "צבר" על האתר שלהם?
חייבים דחוף אינטרנט 2….
והנה למה חשוב כשבוחרים עו"ד לבדוק אם הוא גם משחק פוקר. ;)
נראה שיש שופטים ששמים את עצמם במקום הבורא (אפרופו בריאתנות) ומצווים על כל העולם כרצונם. נראה אותו מוציא צו הבאה לבן לאדן, או משהו כזה.
1. @יהונתן. עד מפלצת הספגטי המעופפת. זאת כבר פגיעה ברגשות דתיים. יש על זה משהו בחוק העונשין, לא?
2. @מלוי. כל דומיין *בעולם* כפוף ל-ICANN שהוא גוף שמאוגד בארה"ב, אפילו דומיינים שנרשמים בהסמכת איגוד האינטרנט הישראלי. לכן, תכל'ס, בית המשפט בארה"ב יכולה לתפוס בביצים את הדומיין של כל אתר קזחי נידח אם רק יורה על כך . שופטים אכן נמנעו מזה עד שהגיעה ההחלטה של השופט נטול הידע בפוקר או בדיני אינטרנט, או במשפט בינ"ל פרטי בסיסי הזה.
אני יודע, אבל תמיד חשבתי שמהבחינה הזו יש לICANN מעין חסינות או משהו בעקבות הסכמה בינ"ל…
יש בכלל דינים בינ"ל בעניין? הגבלות על סחר או משהו?
@מלוי- אפשר לעשות היקשים על אמנות של ה-WTO, אבל זה לא באמת תופס מים (שאל את אנטיגואה בסכסוך מול ארה"ב). בתכל'ס, עד שלא תהיה אמנה בינ"ל שתסדיר את מעמדם של רשמי שמות המתחם, לא ניראה לי שתוכל לאתר נורמה משפטית קבועה. בהקשר הזה, לא ניראה לי שארה"ב תתנדב להוריד את היד מהברז…
:-)
כן,כנראה שארה"ב לא תתנדב…
זכור לי שבהרצאתו בכנס בשנת 2000 ישראל אומן ספר איך שנים רבות קודם לכן העיד כעד מומחה על כך שפוקר הוא משחק שבו יש חשיבות רבה למיומנות השחקנים. הוא עוד ספר איך אחר-כך כאשר טייל עם ידידו שהיה השופט באותו בית משפט (ולא אפרט כי איני זוכר בדיוק באיזה שופט מדובר) שאל את ידידו השופט איך יכל לפסוק בסופו של דבר שפוקר הוא משחק מזל למרות עדות במומחה והתשובה היתה משהו כמו "אתה לא מבין מה המשחק הזה עושה לאנשים". אני לא מתחייב ב-100% על כל מלה שכתבתי כאן כי כל זה מהזכרון מהרצאה מלפני כ-8 שנים אבל אני די בטוח שדייקתי בלפחות 90%.
דבר אחר: קשה לי להאמין שארה"ב תרצה לעשות יותר מדי "שרירים" בקשר לשליטה המעטה שיש לה דרך זה שICANN מאוגדת בארה"ב. הרשת היא מבוזרת לחלוטין. כל מדינה יכולה להחליט להחליף את שרתי השמות המרכזיים בשרתים מקומיים שלה (אותם שמות ואותן כתובות IP). כל מה שצריך הוא שליטה בנתבים שבתחומה. סין למעשה עושה את זה (וגם היא בזהירות רבה לא להרגיז יותר מדי את שאר העולם. היא לא התנתקה לחלוטין אלא רק מסננת קצת). אם ארה"ב תפגין טיפ-טיפה יותר מדי שליטה ברשת הרשת תתנתק ממנה והיא תאבד כל ייתרון קטן שיש לה כיום. לא רק שכל מי שמחובר לרשת שולט ב-100% בכל הציוד שבתחומו ומה שהוא רואה. הרשת עצמה בנויה במידה רבה על אימון וזכור אותו מקרה בו חברת הטלקומוניקציה הפקיסטנית שניסתה רק לבצע הנחיה ולחסום את youtube ללקוחותיה בפקיסטן הצליחה בטעות לחסום את youtube בכל הרשת העולמית.
בסופו של דבר ICANN זה בסך הכל גוף שבאופן התנדבותי מנהל רישום מסודר של הקצאת משאבים ברשת, מה שבעבר Jon Postel היה עושה בעצמו כמתנדב. הרשת יכולה להתנהל בלעדיו אבל בלי תיאום של הקצאת המשאבים היא תהיה הרבה פחות אוניברסלית.