פרישתם של יוסי ביילין ורן כהן מהחיים הפוליטיים באותו שבוע הם הפכים גמורים של התנהגות ושתי דרכים פוליטיות שונות, שלצערי חלפו מן העולם. ביילין פרש מהכנסת על מנת לעבור לעולם העסקים והתפטר מהכנסת מיידית, על מנת לאפשר לצביה גרינפלד להכנס לכנסת עוד בקדנציה הזו. כהן, מנגד, פרש בצורה יותר אלגנטית. כהן הודיע כי לא יתמודד בשנית למפלגה ולדבריו יתמקד ב"לכתוב, להרצות, לסייע בפעילות חברתית וציבורית שמעניינת אותי, כל עוד אני במלוא כוחי"

ארגונים רבים הביעו צער על פרישתו של כהן מהעשיה המפלגתית ואף פוליטיקאים מהצד השני של המפה הביעו את צערם. אולם, כהן עשה את הדבר הנכון, הראוי והצודק לעשות לאחר 24 שנים של עשיה מבורכת ורצינית עבור המדינה. כהן לא בחר לעשות לביתו ולא בחר לעבור לעולם העסקים אלא הבין שהמפלגה כבר זקנה מדי וצריך להצעיר אותה קדימה, וזו גם היתה רוח דבריו.

מנגד, פרישתו של ביילין לא ממש תזכר כאקט טראומטי או זכתה לעצבות בקרב חברי המפלגה. ביילין בחר את הפרישה המיידית, לא המתין עד תום הקדנציה, אלא החליט לתת למקורבתו, צביה גרינפלד את הכסא ואת היתרון של התמודדות מתוך הכנסת (וראו את הטירוף בשלהי הכנסת ה16 בנושא). מה היה כל כך דחוף לביליין לצאת מהכנסת עכשיו?

ההבדל בין גישות השניים, של משחק לפי כללים ברורים ולהמשיך עד הסוף. הן יוסי ביילין והן יעל דיין לא שיחקו לפי הכללים האלו. ביילין עזב את מפלגת העבודה לאחר ההפסד בפריימריס כדי להצטרף למרצ (יחד עם דיין) וכעת הוא עוזב את הספינה במקום להשאר עד הסוף, הוא לא ממלא את שליחותו הציבורית : הרי בוחרי מרצ בחרו אותו לארבע שנים, והתפטרותו מראה כמה אין לו אחריות כלפי ציבור זה. דיין, אגב, הפסידה שוב במרצ ואז ערקה שוב, לרשימתו של חולדאי לאחר שהצהירה שאם תבחר תתמודד מול רון חולדאי.

לא צר לי שכהן פרש, כהן סייע לבנות במרצ דור המשך של מנהיגי עתיד, החל מתמי זנדברג (שמתמודדת למועצת עיריית תל-אביב), דרך מיכל רוזין, גבי לסקי, עידן למדן ואפילו דרך הנהגה מוניציפלית איכותית.

מרצ של 2009 תהיה מרצ איכותית שתקבל קולות טובים. חבל, רק, שהיא לא השכילה לעשות את המהלך הזה לפני שלוש שנים.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]