יהונתן קלינגר סוקר את השתלשלות האירועים מ-רצחרבין ועד היום ומסביר מדוע לשמאל אין ולא תהיה מנהיגות ראויה
(לא פורסם בסופו של דבר, דצמבר 2004)

רצחרבין היה הטאבו שהופר (ה-רצח); אישיות פוליטית לא נרצחת על מנת לשנות את דרכה של המדינה; אמנם מחאה פוליטית לגיטימית זו או אחרת התקיימה בישראל כגון הסתה וחברותיה, אולם מעולם לא היתה פעולה אלימה כנגד מנהיג – מטווה הדרך המדיני. ההבנה הזו, של מחאה לא אלימה בקרב החברה הישראלית היתה מוסכמה שהיתה מקובלת על הימין ועל השמאל (לענין זה ראה עבודתי הסמינריונית: Freedom of Creed, המרכז הבינתחומי: 2004)

הרצח הנתעב, מעשה הנבלה וכל שאר הכינויים שניתנים לפעולה של הפסקת חייו של יצחק רבין וגדיעת דרך השלום, היה הטריגר הפרוידיאני לדברים רבים שהתחוללו במדינתנו בתשע השנים האחרונות, ביניהם: שבירת טאבו הרצח והאלימות הפוליטית, מאבקי הירושה בעקבות מות האב, איסור העריות ואייקוניזציה של האב, שמגדרה בעצם את ההוויה התרבותית השמאלית. במאמרי היום, אנסה להתייחס בקצרה למאבקי הירושה, במפלגת העבודה, ביחד\מרצ ובליכוד כתוצר של הרצח.

בצורה קצרה, מבלי להכנס לפסיכואנליזה בגרוש או לתיאוריות חברתיות מעמיקות. העם הינו ה-אַחֶר (l’otre אליבא דלָאקָאן) או דמות הַאֶם, עם הַשַד הַטְּוֹב והשד הרָע (אליבא דקְלָייְן) אשר מעניקה ולוקחת מידי השליט את אִווֻיוֹ, דהיינו השלטון. האב, הינו המפלגה השולטת, זו המעניקה למנהיג את כוחו הפוליטי, רצח האב הינו פרוידיאני ודרוש על מנת לקיים את המדינה. (באותה מידה, ניתן לומר, ללא כל קשר למאמר זה, כי הכיבוש הוא סימפטום ועכבה שנוצר עקב השואה; סיומו של הכיבוש הינו זה אשר יאפשר את השחרור של עם ישראל מתסביכו ובעיותיו הפסיכואנליטיות)

בּוֹהַק בּוֹהַק, בּוֹהַק מָגְּפֵי עוֹרָה,
נֵעַרָּה מּוּכַּת שוֹטעְוֹר בֲּחַשֶכָה,
אַלּוֹת וּפַעַמְּוֹנֵים, מֶשַרתֵּך אָנְוֹכִי, אָל תֵנָטְשִנִי
הָכִּי, גְבִירתִי יָקִירַּתי, ורַפּאִי אֵת עוֹרּוֹ.
(Venus In Furs, The Velvet Underground)

התסמין המאזוכיסטי מאפיין את השמאל בישראל לא מעט זמן, והוא יאפיין אותה עוד זמן רב, השמאל רוצה להיות "חמורו של משיח" במובן זה שהוא יהיה זה אשר רוכבים עליו על מנת להשיג את השלום והרווחה אשר הוא מטיף להם, תוך כדי הלקאה עצמית על כך שהעם לא קיים את דרכם לאורך השנים. השנאה העצמית, שדורשת הלקאה על מנת להשיג (וְלֵהַמְשִּיג) את התוצאה הרצויה, היא זו שהובילה לאורך כל השנים לכשלונו רצוף המכאובים. לא רק ההצבעה לימין בישראל היא מזוכיסטית, אלא גם דרך התנהלותו של השמאל.

לאחר רצח רבין, שהיה ה-פָּטְרִיאָסּ פְּרוֹטֵסְטָס (=דמות האב האידיאלית, המגונן ומחזיק את כל בני המשפחה כרכושו) של השמאל בישראל, ובהתחשב בכך שלרבין לא היו שֵאָרִים, קמה דרישת הייבום (=ייבום הינו האקט של נישואי אלמנה ללא ילדים לאחי בעלה המנוח, לפי התנ"ך). אָחִיו המטאפורי של רבין, שמעון פרס, נכנס לתמונה, על מנת שזה יוכל להביא צאצא שימשיך את שושלת המפא"יניקים המובהקת, ויצור זֵכֵּר לרבין – אשר ישא את שמו וימשיך את דרכו.

ואכן, כמו במקרה של ער, בנו של יהודה שמת כי עשה את הרע בעיני יהוה, שלחו את אוֹנָּן לֵייָבֶם את תמר אשתו של ער, על מנת להקים את זכרו, וזה בחר לעבוד ריקם (ועל שכן שם הפועל הידוע ברבים בימינו); ועל שכן – גם אותו יהוה הרג. לכשראתה תמר, אשתו של ער כי גם אונן הומת, ושילה (=אחיהם הצעיר של ער ואונן) עד צעיר בכדי לרשת את הבכורה, הלכה היא אל יהודה וּזָנְתַהּ לו (לעניין זה ראה עוד בראשית לח; ד' פרידמן, הרצחת וגם ירשת; וכן: ר' ירון, נשים בסיפורי ספר בראשית, ספר פרוקצ'יה: 1996) .

ובצורה אלגורית, בבחירות 1996, גם העם הלך וזָנַּה, נתניהו נבחר לראשות ממשלת ישראל, אך זה, בניגוד ליהודה, היה משולל כל קשר לדרך השלום ולמסורת הסובלנות. דם ואש נגרו ברחובות, עד כי ראה יהוה כי רע, והחליט להחריב את סדום, את שלטון הימין ההרסני כל כך למדינה.

סדום חרבה, וב1999 נבחר ברק – מנהיג חזק ואמיץ, אשר אין שני לו בגבורתו, והומלך כמלך החדש של ישראל. אך זה היה סבוך בתסביך ה-אֵדִּיפָּלִי (=תסביך בו הבן מעוניין להרוג את אביו על מנת לרשתו ולשאת את אמו), לא ידע הוא מיהם אביו ואמו, ועל שכן – במאבקו על השליטה, הרג את אביו – המפלגה אשר הקימה אותו. אֵתּ אִמּוֹ, המדינה אשר בחרה בו, נשא לאישה. התוצאות הרות האסון של גילוי העריות בין ברק למדינת ישראל, גרמו להרס הדיסקורס השמאלי במדינה. עת שכל המדינה חסתה תחת משטר גלוי עריות, התאפשר קיומה של סדום בשנית, המקום בו הכל אפשרי.

ובסדום, כמו בסדום, היה צדיק אחד – לוֹט, זה נמלט מסדום – הרי היא המפה הפוליטית בישראל, בציפיה להקים את העולם מחדש, ללא כל ידיעה כי העולם מבחוץ לא חדל להתקיים, נותר הוא לבד במערה עם בנותיו, שם שיכרהו ובצעו בו את מעשה גילוי העריות. וכמו סדום, גם יוסי ביילין. זה בחר להיות הצדיק היחיד ולברוח מהמפלגה אשר כִלְתַּהֻו אל המפלגה אשר בחר לֵכָּלְּוֹת. בהבינו כי זרעו לעולם לא יקים את העם הנבחר, הבין כי צאצאיו מבנותיו יקימו את העמונים והמואבים, אלו אשר לנצח יוותרו שנואי ישראל, על אף שדוד היה מזרעם (רות המואביה היתה נצר ללוט).

ובינתיים, כשסדום אכן חרבה, אך המדינה לא, המשיכו מאבקי הירושה לאחר מות האב ובנו המיובם. שילה, כנראה, עדיין צעיר מכדי לקום ולרשת את נכסי אחיו, וביניהם אשתו; אולם אין זה מונע מאחיו שהם אחייניו, לנסות לכבוש את הפסגה.

לאחר מנוסת ביילין ממפלגת העבודה, זו איבדה את דרכה השמאלית – שמעון הפך לשמשון, ודליה לדלילה. דליה משרתת את האינטרסים של הפלשתים, העם אשר קם להחריבנו, ומקצצת את מחלפותיו של שמעון. שמעון, אולם, בניגוד לשמשון – לא יאמר "תמות נפשי עם פלשתים", אלא ישכנעם להתגייר, תוך כדי מחשבה שבעצם לא הוא יתיוון. שמעון, ולא שמשון, יֱאָסֶּר על ידי הפלשתים ויהיה שר הצבא הנאמן שלהם, תוך כדי שהוא מחרב את העם בלא מתן אפשרות לזכר אחיו לקום.

ומי גיבור אשר יקום כָנֵצֶרּ לזכרו של רבין? מי יעמיד את השמאל חזרה על רגליו וישיב לו את האמון אשר אִבֵּד מעמו?

כֵשֶאָר ואח חורג למאבק החברתי, קם לו עמיר פרץ, ישוע מנצרת של החלשים – זה אשר היה בן חורג לאלהים ועשה ניסים – נלחם בגזירות הכלכליות, השבית את המשק והחזיר את משכורותיהם של עשוקי המדינה. אולם, כמו ישוע, גם עמיר נרדף על ידי היהודים – ומלכם הורדוס, הרי הוא שר האוצר שחטא, ביקש להסגירו לשליט היווני כאילו היה הוא הרעה החולה ומביא הטומאה לבית המקדש. אולם, בניגוד לישו, ואולי בעצם כמותו, גם עמיר היה נביא שווא אשר הוּאַדּר על ידי ממשיכיו; גם הוא חטא ודאג לאנשי שלומו, ואולי רק משום כך.

אפשר לדמות את ישיבות ההסתדרות עם האוצר כסעודה האחרונה של ישו, ואולי כסעודת טוטם, בהם התקציב נופח רוח חיים ואומר "זהו גופי" (hoc est corpus me’em), "אִכּלֻהוּ", ובעצם אותו גוף התקציב, הינו חיית הטוטם, המייצגת את האב אשר כולם חפצים בִּיְקָרּוֹ, ולכן נמנעים מלהזכירו אלא בימים קדושים אלו. האם התקציב הקדוש הוא כמו גופו של רבין? טָאבּוּ כל עוד אין דרוש לַמּוּת מּוֹת קדושים עבורו? האם נתניהו מוכן להרוג את האב כך שלבנים יהיה מה לאכול?

ועמיר כעמיר, מה שהתחיל בעמיר (יגאל) יסתיים בעמיר (פרץ) או שמא עמוק בפנים, בתא הכלא, יושב לו רוצח אשר ראה כי דרכו הנפשעת צלחה. עמוק בפנים, הוא עשה את המעשה אשר שאול מעולם לא עשה לעמלק, החריב עד כי לא ישאר כל זכר.