בשבוע שעבר בית המשפט העליון הכשיר את אטימת בית המחבל מטבח שנערך במרכז הרב לפני כמעט שנה. המילה 'הכשיר' היא כמובן רמז, ולא אני משתמש בה, אלא הכתבה בYnet שמדווחת על ההכשרה. מדוע, אם כן, יש 'להכשיר' את הריסת בית המחבל אלמלא העניין אינו כשר מלכתחילה?

בית המשפט העליון, בהחלטה תמוהה מאוד (בג"צ 9353/08 אבו דהים נ' אלוף פיקוד העורף) מאשר את אטימת בית המחבל כאקט הרתעתי ומתחיל לדרדר את ישראל במדרון החלקלק לקראת קריסת מערכת המשפט עצמה כיוון שהוא מאפשר הפעלה של אמצעי ענישה צבאיים בתוך שטח ישראל.

חשוב לציין כי על מנת לאטום בתים יש לעמוד בהוראות תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שראויות להיות מפורשות על ידי בית המשפט בהתחשב בחוקי היסוד של מדינת ישראל. התקנה המנדטורית, שנמצאת בחוקי מדינת ישראל כספיח לתקופת המנדט בה היה צורך של שלטון כובש (נאור) לדכא התקוממויות מקומיות היא בלתי חוקתית בעליל כיוון שהיא לא דורשת ביצוע עבירה אלא מענישה אנשים ללא כל משפט, פוגעת בקניינם ופוגעת בחפים מפשע למרות שהם רק התגוררו בבית יחד עם מבצע עבירה.

ההכשרה שבג"צ ביצע לאטימת בית המחבל ממרכז הרב היא מסוכנת מכמה סיבות, למרות שהיא לא תקדימית. קודם כל, האבסורד הוא אטימת בתים והריסתם נחשבת בפסיקה הישראלית כצעד הרתעתי (ראו בג"צ 4969/04 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערב נ' אלוף פיקוד הדרום בצה"ל, בגץ 698/85 מאזן עאללה סעיד דג'לס נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון וכן בג"צ 4219/02 גוסין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, בג"צ 6288/03 סמירה סעאדה נ' אלוף פיקוד העורף): "שאלה מה יעילותה של ההריסה או האטימה של בית שבו התגורר מחבל נדונה לא פעם בעבר ונפסק כי זהו ענין להערכתם של גורמי הבטחון, וכי אין לבית המשפט יסוד לפקפק בהערכתם שאמצעי זה מועיל" (עניין סעאדה) […] "די בכך כי לא ניתן לבטל את הדעה כי קיימת הרתעה מסוימת, כדי שלא תהיה התערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי" (עניין אבו דהים). כלומר, בית המשפט העליון במדינת ישראל, משכן הצדק, קובע כי די בהרתעה מינימאלית ביותר על מנת לאפשר אטימה או הריסה של בתי מחבלים, למרות שאת אלו כבר אי אפשר להרתיע ולמרות הפגיעה המשמעותית בקניין.

Img cc-by-sa-nc michaelramallah

הייחוד של ענייני סעאדה ואבו-דהים הם שהפעילויות הן נגד בתים בתוך ישראל ולא בשטחים. כלומר, אותו חוק שחל על סעאדה ואבו-דהים יחול גם על אזרחי ישראל המתגוררים בתל-אביב, ויכול להעשות בו שימוש במקרים מסוימים על ידי אלוף פיקוד העורף.

תקנה 119 לתקנות ההגנה היא מקיפה מאוד, היא קובעת כי "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי-יריה שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או כל חפץ נפיץ או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי".

דמיינו מצב בו היו עושים שימוש בתקנות ההגנה למניעת הפשע המאורגן: לאחר נסיון חיסול כזה או אחר בנתניה בו נורו יריות, יאתר המפקד הצבאי של נתניה (אלוף פיקוד העורף) את המפגעים, ויורה על אטימת בתיהם כיוון שהם היו שותפים לעבירה על תקנה 58 לתקנות ההגנה (שעת חירום) הקובעת כי "שום אדם לא יירה בכל כלי-יריה על כל אדם או על כל קבוצה של בני-אדם, או לכל מקום שבני-אדם עשויים להימצא בו".

כלומר, למרות שעל פניו לבתי המשפט האזרחיים ישנה סמכות לשפוט את האדם על נסיון רצח, למפקד הצבאי יש סמכות מקבילה לשפוט את האדם ולהענישו בעונש מוות. (וראו, לדוגמא מקרה בו בפועל נשפט אזרח ישראלי בבית משפט צבאי למאסר עולם: רע"ב 7501/06 מנסור מוחמד זיאדה נ' שירות בתי הסוהר). דמיינו מצב בו אותו יורה ישפט בבית משפט צבאי, בו חזקת החפות לא קיימת (תקנה 78ב קובעת כי "כל אדם שנאשם בעבירה על התקנות האלה, תהיה עליו החובה להוכיח כי משפטו נמצא בגדר כל פיטורים, שנוצרו בתקנה המתארת את העבירה או באופן אחר, או להוכיח שפוטר מכל דרישה, או שהחזיק בכל רשיון, תעודת-היתר, הסכמה או הרשאה").

כאשר צחי הנגבי התבטא ב2004 כי יש להחיל מעצרים מנהליים על הפשע המאורגן אף אחד לא הרים את קולו, בינתיים בישראל מתכננים את הפיכתנו לדיקטטורה חיננית וניהול הכל בבתי משפט צבאיים; זה זול, זה יעיל וזה לא ניתן לערעור.

אמרתי את זה כבר קודם:
לקראת המדרון החלקלק של הריסת בתי פושעים.