צנזורה ואכיפה ברשת: הגישה לרשתות חברתיות והיכולת לפרסם מידע ברשת במדינות המזרח התיכון

ביום רביעי הקרוב, במסגרת כנס "המזרח התיכון ברשת: קהילות וירטואליות ורשתות חברתיות באינטרנט" (תכניה, PDF) אעביר הרצאה בנושא "צנזורה ואכיפה ברשת: הגישה לרשתות חברתיות והיכולת לפרסם מידע ברשת". הפוסט המובא כאן, בנוהל, הוא ככל הנראה הטקסט להרצאה, ואני מביא אותו כאן כדי לקבל טוקבקי שטנה, הערות ניסוח והגהה, בעצם לעשות לו Peer Review על ידי Peers אמיתיים.

אם יש דבר אחד שהתחוור לי מלהכין את ההרצאה הזו, שצנזורה היא הרבה יותר מפרטים טכניים ומספר אתרים חסומים. קריאה על החסימה של פייסבוק בסוריה כיוון שישנו חשש של ממש שישראלים ישתמש בפייסבוק על מנת לצור קשר עם סורים לא שונה בהרבה מקריאתה של סימה ואקנין-גיל לצנזר את השידורים בזמן אמת. הפעילות של משטרים לסנן את הרשת בניגוד לרצון אזרחיהם, גם אם היא וולנטרית ולמטרות טובות כמו שמירה על מוסר לאומי, היא פעולה חשוכה מאין כמוה ומונעת את חירות הביטוי ומסכנת את חופש העיתונות.

עוד משהו קטן, הפוסט הזה מכיל לא מעט לינקים; אם תלחצו על כל אחד מהם תגיעו לעולם ומלואו של מידע. על כל לינק היה ניתן לכתוב פסקה לפחות, ואם לא תכנסו ללינקים לא תדעו יותר מדי על מה העניין כאן.

מבוא: אין זה מקרה שמבין 12 המדינות שנבחרו כ'אויבות האינטרנט' בדו"ח השנתי של ארגון עיתונאים ללא גבולות (תודה לחיים רביה) נמצאות חמש מדינות במזרח התיכון: ערב הסעודית, מצרים, איראן, סוריה וטוניס. שאר המדינות, ככל הנראה, אינן 'אויבות' האינטרנט, אך מטילות הגבלות חמורות במיוחד על הרשת. לכן, כאשר אנו באים לנתח את משמעות החירות האינטרנטית, עלינו להבין קודם כל מדוע האינטרנט נתפסת כחופשית כל כך. לאחר מכן, נסקור בקצרה את המתודות הטכנולוגיות והמשפטיות בהן הצנוזרה מופעלת, ולבסוף את יישומן במדינות ערב.

היסטוריה של הרשת: האינטרנט החלה כגוף חופשי ונקי מרגולציה שחסה תחת האוירה של החופש האקדמי (והשוו). הרשת הוקמה כדי לשרת מחקרים, לגבות תשתיות חיוניות ולאפשר לאנשים מרחבי העולם לתקשר בצורה מהירה, זולה ויעילה מאוד (על ההיסטוריה של הרשת). כתשתית העובדת בין (ודרך) מדינות, המשפט הבינלאומי כמעט ולא טרח להתייחס אל הרשת בצורה דומה למשאבים ציבוריים אחרים (כמו לדוגמא הגדרת מניעת גישה למקורות מים כמלחמה או אמנה בינלאומית לזכויות ימיות). לכן, כאשר השימוש באינטרנט החל להיות מאסיבי בתחילת שנות ה2000, הרגולציה של הרשת בכל מדינה הפכה להיות עניין בעל משקל ומשמעות (Yahoo v. LICRA), הגבולות והצורך להתאים את הרשת לחוקים מקומיים גרמו לדיסוננסים ולעיתים למחלוקות משמעותיות שעלו במיליארדי דולרים למדינות (Antigua Ruling, WTO).

האינטרנט הפכה להיות מקור זמין ומהיר למידע, כמו גם להפצתו בין אזרחים. מתנגדי משטרים סמכו על האנונימיות היחסית ברשת ועל העדר יכולת לשליטה מרכזית כדי להפיץ את משנתם הפוליטית; מנגד, נסיונות במדינות דמוקרטיות לחסום את האינטרנט מסיבות מוסרניות היו קרבן למשוכות משפטיות (ACLU v. Reno, ACLU v. Reno II) שרק קיבעו את האופי החופשי של הרשת.

מנגד, ומתוך הכרה בכך שהאינטרנט משמעה קידמה, העדיפו מספר מדינות לצור גרסאות שלהן לרשת ולאפשר לאוכלוסיה גישה לרשת מצומצמת, תוך הבנה שבאמצעות אותה גישה המדינה תתקדם.

אמצעי הצנזורה: מהי, אם כן, צנזורה? אחד האתגרים הגדולים שהוצבו לנו בזכות הרשת הוא לטפל בכמות המידע שכל אדם נחשף אליה; יכולת הריכוז שלנו הופכת לקצרה יותר וזמננו ליקר יותר, אולם, כבני אנוש אנו עדיין נזקקים למידע. בטרם התרחשה מהפכת המידע, שסימנה את סוף המאה ה20 (כמאה הקצרה, להגדרתו של אריק הובסבאום), בני אדם קיבלו את המידע שלהם ממספר מצומצם של מקורות: המדיה המסורתית שנשלטה או פוקחה על ידי הממשלה וענקי התקשורת שהיו בקשרים טובים עם הממשלה, (2) רכילות מקומית ושמועות, (3) ספרים, אולם, ספרים נשמרו בארכיונים שהיו בבעלות המדינה (או הכנסיה הקתולית) ובכדי לפרסם ספר נדרשה גישה לממון, שניתן רק אם הביטו בספר עמד בקנה אחד עם דעותיו של מממן הספר. לכן, ספרים כמו ז'וסטין של המרקיז דה-סאד או יצירות כמו תום סוייר של מארק טווין הועלמו מהספרה הציבורית על ידי רגולטורים. אולם, במהלך שנות ה90 של המאה ה20, השימוש רשת הביא מיליונים למידע זמין יותר.

צנזורה, שהיא בעצם המילה שמשתמשת אותנו כאן בצורה רחבה, החלה כאמצעי לשליטה בציבור בעת הפיכות ולאחר אסונות. צנזורה היתה אמצעי לדיכוי ביטוי פוליטי של מתנגדים וצנזורה היא הדרך בה שמרנים משמרים את הסטטוס קוו.

אבל מהי צנזורה? מילון מרים-וובסטר מגדיר צנזורה כבחינה על מנת לדכא או להעלים כל מה שנחשב מעורר מחלוקת. צנזורה מגיעה מהמילה הלטינית צנזוס, שהוא המקביל למרשם אוכלוסין, או קבוצת האנשים בטריטוריה מסוימת. ג'ונתן זיטריין מציין במאמרו Internet Filtering: The Politics and Mechanisms of Control כי ישנם חמישה אמצעים משפטיים של צנזורה. החמישה, למרות שאינם מדויקים, קונסיסטנטים עם הצנזורה ברחבי הגלובוס.

האמצעי הראשון הוא הגבלות תוכן: הגבלות תוכן מונעות את  הביטוי באמצעים חוקיים על ידי איסור חוקי לפרסם את אותו המידע (לדוגמא, בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים), האמצעי המשפטי השני הוא רישוי: על ידי הקמת דרישות מאזרחים שמעוניינים לפעול ברשת (או בכל מדיום אחר), הממשלה יכולה לפקח ולמנוע מגורמים לא רצויים ביטוי. לדוגמא, דרישה שמועלית כיום היא כי כל מפעילי בלוגים ירשמו במשרד ממשלתי (איטליה, איראן), אך דרישה כזו קיימת גם בארצות הברית, כאשר בלוגרים פוליטיים הפעילים לשדל אזרחים לפעולה פוליטית הוגדרו כלוביסטים והיו חייבים ברישום. אם תבחנו את מאמרם של פרג'ון ופרידמן, Toward a political Theory of Constitutional Default Rules, תוכלו להבין כי כל הגבלה של רישום מטילה עלויות ומונעת מאנשים להתבטא בצורה חופשית.

גישה שלישית לצנזורה היא מעקב: זיטריין טוען שמעקב הוא צנזורה פאסיבית. היא עובדת בצורה מיטבית על אלו שמחפשים אחר מידע ולאו דווקא על אלו שמפרסמים אותו. כאשר אדם יודע שהוא נמצא תחת מעקב, הוא פועל בצורה שונה [וראו Bateson M., Nettle D., Roberts G. ,Cues of being watched enhance cooperation in a real-world setting, Biology Letters, Volume 2, Number 3 / September 22, 2006] ולכן ניתן להבין שעל ידי מעקב ממשלתי גלוי ניתן להשיג התנהגות אנושית 'רצויה'. לכן, מעקב יכול גם להרתיע אזרחים מלפרסם מידע כאשר אלו יודעים שהזהות האנונימית שלהם בסיכון, כמו גם להרתיע אחרים מלקרוא את התוכן הזו. מעקב, כפי שמיושם בצורה מיטבית בעולם הערבי, מתבצע גם כאשר אדם גולש לעמוד 'אסור' ומקבל הודעה כי העמוד חסום לגלישה והפעולה שהוא בצע נרשמה. קטאר, לדוגמא, מבצעת 'סקר' בקרב הגולשים כדי לבחון את הפופולריות של אתרים ולהסיר מהרשת אתרים שנחשבים שנויים במחלוקת.

CC-BY-BC arcticpenguinהאלמנט הרביעי של צנזורה הוא הטלת אחריות על ספקי שירות; כאן, הדוגמא של לורנס לסיג באה לידי ביטוי: ביקורת נגד מועמד פוליטי מתקיימת על ידי חיבור לא מעט קליפים שונים ותמונות כדי להסביר מה המצב בשוק כעת. הקליפ מאורח באתר שיתוף סרטים שמארח מיליוני סרטים. כעת, אם האתר יהיה אחראי בנזיקין (או בפלילים) עבור אירוח של הקליפ, ולא רק יוצר הסרט, הוא יטה לצנזר כל תוכן שנוי במחלוקת. כך, שכדי לצנזר ביטוי לא חייבים לצנזר ביטויים אלא להטיל אחריות על ספקי שירות [והשוו להצעת חוק הטוקבקים בישראל].

הדרך החמישית והאחרונה היא הסדרה עצמית: זו באה להפחית את האחריות על ספקי שירות, כמו בישראל, אך הם גם מיושמת על ידי משטרים דכאניים על מנת להיות חלק מהכפר הגלובאלי. אכיפה עצמית הופכת, לעיתים, נורמות חברתיות לחלק מהחוק, כאשר אכיפה עצמית של החוק מביאה לעיתים לאינטרנט מסונן לכל הציבור. לאכיפה עצמית ישנה גם בעיה של הגבלים עסקיים ושל אחריות לדרדור מוסרי [וראו ביקורת של דר' נמרוד קוזלובסקי בכנס איגוד האינטרנט 2009].

Jonathan Zittrain Photo CC-BY-NC arcticpenguin.

לעומת גישתו של זיטריין, שמקובלת מאוד אצל מלומדים, אני מעוניין להציג צנזורה באמצעות קונסטרוקציה אלטרנטיבית: לפי מהות הצנזורה עצמה. מהות הצנזורה, ולא האמצעי בו היא מיושמת, יכול ללמד הרבה יותר על התוצאה שתגיע ממנה.

ראשית ישנה הצנזורה הצבאית, כפי שמיושמת על ידי קציני צבא, ומשתמשים בה כדי למנוע מחיילים או כתבים לפרסם מידע שעשוי לפגוע בטובת המדינה או יחסי החוץ שלה. מידע הנוגע, לדוגמא, להרוגים בתקופת מלחמה עשוי להיות מעוכב מהציבור ודיסאינפורמציה תהיה בשימוש על מנת לשמר את מוראל החיילים. לדוגמא, ישראל מפעילה צנזורה צבאית אקטיבית במיוחד נגד העיתונות החופשית ולאו דווקא נגד  האינטרנט. כך, לדוגמא, אם נסתכל על ישראל נוכל לזכור לטובה את 'ועדת העורכים' שהיתה הגוף שהפעיל 'הסדרה עצמית' (לשיטתו של זיטריין). אולם, גם במצב כזה, עיתון כמו 'חדשות' שאינו כפוף לאותה ועדת עורכים, יכול היה לדווח על אירועי קו 300 ורק להסגר מאוחר יותר בצו בית משפט (ראו בג"צ 238/84 חדשות נ' שר הבטחון). כיום, אקט מסוג זה נראה קיצוני במיוחד, כיוון שהאינטרנט מאפשר לאקטיביסטים לדווח מכל מקום, אבל הדוגמא של הפצצת הכור בסוריה בשנת 2007 היא לא פחות מדויקת: בעוד שבעבר עיתונים ישראלים היו 'מצטטים מקורות זרים', כיום הם פשוט יכולים לתת לינק לידיעה על פרסום בחו"ל, שאינו כפוף לצנזורה. אולם, בעקבות מסקנות ועדת וינוגרד, עולה חשש של ממש כי בעיתות מלחמה תוחשך הרשת.

צנזורה מוסרית, שלא לטעות, היא צנזורה שמופעלת על ידי גורם ממשלתי רשמי בכדי לשמור על ערכיה ה'מוסריים' של המדינה. לדוגמא, איסור על הקרנה של סרט ספציפי (בג"צ 4804/94 סטיישן פילם נ' המועצה לביקורת סרטים) בעקבות עירום עשוי להחשב צנזורה מסוג זה. בדרך כלל, צנזורה מוסרית קשורה בצורה אדוקה למיניות, כפי שניתן לראות בכתבי מישל פוקו: מין תמיד היה אמצעי לשלוט באוכלוסיה. צנזורה מוסרית יכולה להתקיים במספר אופנים, ללא קשר אם מדובר באיסור על מכירת דילדואים באינטרנט באלבמה או איסור על מכירת הספר ז'וסטין. אם, לדוגמא, המדינה אוסרת על פרסומות לאמצעי מניעה, המדינה מעודדת באופת פעיל הורות בגיל מוקדם והתנזרות. לכן, צנזורה מסוג זה מופעלת על ידי חברה כדי לשמר את חוטה המוסרי והחברתי. כאשר מנסים לשנות את החוט המוסרי, אולם, לעיתים מגיעים גם לצנזורה פוליטית.

צנזורה פוליטית עשויה להחשב לעיתים צנזורה מוסרית או צבאית, אך מכוונת לביטויים פוליטיים. לדוגמא, ההשתקה של הפאולון גונג בסין,למרות שהם מתנגדים דתיים, היא צנזורה פוליטית. כמוה גם השתקה של דתיות במדינות ערב, כאשר בלוגר שמעודד המרה לנצרות נעצר בערב הסעודית (והבלוג שלו הוסר). צנזורה פוליטית רוצה לשמר את המצב הנוכחי במדינה על ידי איסור ביטויין של דעות מסוימות. כפי שמציין ג'ון סטיוארט מיל (על החירות), דיכוי של דעות חתרניות לא תמיד עשוי לצאת לפועל, כיוון שרעיונות אמת עשויים להיות מדוכאים פעם אחר פעם, אולם מתישהוא האמת תצא לאור. כיום בעולם צנזורה פוליטית היא הצנזורה הפעילה ביותר, כאשר פעילים פוליטיים מדוכאים בכל העולם. דעות פוליטיות, כמו כן, הן הקלות ביותר לדיכוי, כאשר המשטר אינו דמוקרטי. בעוד שמדינות דיקטטוריות ומונארכיות מעודדות צנזורה פוליטית, הן גם חוסמות את כל האמצעים שמאפשרים ביטוי זול ומהיר.

צנזורה מסחרית היא לא בדיוק הצנזורה הקלאסית שלנו, אלא מתקיימת כאשר גוף בעל מטרות רווח מונע מגוף אחר (בין אם בצורה חוקית או לא חוקית) לפרסם או לגשת למידע על מנת להשיג יתרון מסחרי. דוגמאות יכולות להיות הוצאת אתרים מסוימים מרשתות חברתיות או מנועי חיפוש עקב אי עמידה בתנאי השימוש של אותם מנועים ורשתות, הדרך האחרת יכולה להיות נז"ק (DRM – Digital Restriction Management) שמונעת מצרכנים להשתמש בתוכנות או תוכן שהם רכשו. DRM, לדוגמא, יכול למנוע מקובץ MP3 להתנגן על יותר ממחשב אחד. אמצעים אחרים של צנזורה מסחרית הם מחיקה של תוכן מאינדקסים ושליחת התראות לאתרי תוכן (שעליהם מוטלת אחריות) על מנת להסיר תכנים שנויים במחלוקת.

כמו שניתן להבין, צנזורה יכולה להתבצע באמצעים משפטיים שונים, ובצורות שונות. ועל כן, כאשר אנו באים לבחון את הצנזורה במדינות המזרח התיכון, אנו לא רק שצריכים להבין מה נחסם, אלא גם מדוע ואיך.

הצנזורה והאכיפה במדינות המזרח התיכון: רשתות חברתיות הן תופעה אינטרנטית שזוכה לעדנה בשנים האחרונות. היכולת של בני אדם לתקשר אחד עם השני באמצעות אתרי אינטרנט הביאה לחשיפת פרטיהם האישיים ברשתות חברתיות כמו Facebook וליצירת שיחות אישיות יותר, כמו גם לפרסום מהיר וזמין יותר של תכנים. כבר היום ניתן לחפש סרטוני וידיאו של חברים באתרי שיתוף סרטים. אותו המאפיין מאפשר גם לפעילים פוליטיים לקדם מטרות פוליטיות על ידי אתרים שמאפשרים ביטוי מהיר וזול. אתרים כמו Youtube, Flickr וFacebook איפשרו תקשורת חברתית ואתרי בלוגים כמו WordPress.com הביא לכך שפעילים פוליטיים יכולים לדווח על מעשיהם באמצעות הרשת.

כאשר מציגים את המידע בחיתוך לפי אתרים ולא כסקירה מדינתית, כפי שמוצגים בדוחות השונים, מצטיירת  תמונה עגומה, ניתן להבין שחסר עדיין מידע על מנת לקבל תמונה שיטתית בחלוקה. כך, לדוגמא, באתר Herdict לא נמצאו כמעט דיווחים על חסימת אתרים באיראן (שלושה דיווחים על בלוגר.קום ואחד על וורדפרס), באתר OpenNet ישנו תיעוד אך כמעט ולא דיווח על מהם האתרים החסומים, וידיעות חדשותיות על החסימות באיראן לא מלוקטות בצורה אחידה.

אולם, די להסתכל באפליקציה של OpenNet כדי לראות שאיזור המזרח התיכון מסנן  בצורה אקטיבית אתרים חברתיים. למרות הטענה כי במצרים אין כל צנזורה של אתרי אינטרנט, לדוגמא, נעשית פניה לאתרי אינטרנט על מנת להסיר תכנים (צנזורה מסוג אחר). אולם, מיעוט העדויות שקיימות בפרויקט Herdict קצר הזמן מראים שישנה חסימה, לפחות חלקית של אתרים חברתיים.

פייסבוק: ישנם דיווחים על חסימת פייסבוק בסוריה מחשש לתעמולה ישראלית, כמו גם באיחוד האמירויות, באיראן (אשר לאחרונה דווח שאינה חוסמת יותר) ובטוניס. בעוד שהסיבות לחסימה לא תמיד מפורטות, ברוב המקרים, כמו גם בדו"ח של עיתונאים בלי גבולות על מצרים, ניתן להבין שפייסבוק מאפשר התאגדות פוליטית. עיתונאים בלי גבולות מתעדים קבוצות פייסבוק כדי לאגד שביתות.

וורדפרס ובלוגספוט: מלבד טורקיה, שחסמה את וורדפרס עקב אי חשש להעלבה או לשון הרע, סוריה מסננת בצורה סלקטיבית בלוגים באתר של פעילי זכויות אדם באתר ויש לפחות תיעוד אחד על חסימת בלוגספוט בסוריה, כאשר הסיבה לא מפורטת, מצרים מפעילה צנזורה בצורה אחרת ועצרה לפחות בלוגר אחד שכותב בבלוגספוט (דיווח נוסף).

יוטיוב: טוניסיה חוסמת את יוטיוב מאז נובמבר 2007, טורקיה חוסמת את יוטיוב בגלל העלבת אתא-טורק וסוריה חסמה את יוטיוב בגלל סרט שבו היה ניתן לראות את תחתוניה של אשתו של נשיא סוריה, בשאר אסד.

כלומר, בעוד שרוב התיעודים הם חסימה על נסיבות פוליטיות, מדובר בחסימה שגורמת, בפועל, לשיתוק חברתי במדינה. הפעילויות של מצרים נגד אקטיביסטים שמתאגדין באמצעות פייסבוק ובלוגרים שמשתמשים בה להתנגח במשטר היא חסימה פוליטית; אולם החסימה בטורקיה ובסוריה כדי להגן על המוסר מעיד על חוסר נכונות של רשויות השלטון להתמודד עם ביקורת ועלבונות אישיים, כמו גם על היקף הסאטירה הפוליטית המותרת. החסימה של שירותים חברתיים נועד לשמר את השלטון, אך גם את הערכים שהשלטון מייצג ומנסה לגונן עליהם מתוך הבנה ששינוי בהוויה מהווה גם שינוי בהכרה.

ההגבלה האקטיבית על שימוש בקפה אינטרנט וכן הצנזורה שמופעלת על אתרים רבים [ולאו דווקא רשתות חברתיות], מביאה לכך שהתארגנויות לא יוכלו להתרחש ושאינטראקציה בין אנשים תפוקח, לנצח, על ידי רשויות שלטון שמשמרות את כוחן. ניתן לומר כי ביטוי חופשי לא קיים באף אחת ממדינות המזרח התיכון (למעט לבנון). למרות הצנזורה והקשיים, בלוגוספרות קיימות בסוריה, באיראן, בטורקיה ובמצרים, סרטים מתוך מדינות המזרח התיכון מועלים לאתרי שיתוף סרטים בהם ניתן לראות פעולות, ועולה השאלה האם מיליוני הדולרים שמושקעים בצנזורה, יחד עם אחוזי חדירה נמוכים יחסית לעולם המערבי, עדיין מספקים את התועלת.

המספר הרב של משתמשים בשירותי הרשתות החברתיות אינו מונע נזקים היקפים: הפעולות נגד נשים בסעודיה בעקבות שיחות פייסבוק, מעצרים והשתקת ביקורת באתרי שיתוף סרטים, והשאלה של שיתוף פעולה בין האתרים הגדולים לבין השלטונות הדיקטטורים עולה שוב ושוב, ועדיין, זיאד נאסר, בלוגר ירדני, אומר: "מלבד שמרנות חברתית, ישנו העניין של חסימת אתרים שעשויים להיות על הגבול. השלטונות עשויים, בכל עת, להחליט שפייסבוק נמצאת בשימוש על ידי קבוצה פוליטית לקדם מטרות לא ראויות או נושאים שנויים במחלוקת; ולחסום  את האתר בהתאם (…) למה אף אחד לא יכול להבין שאף אחד לא יכול, ואף אחד לא יצליח, לעצור את האינטרנט מלשאת רעיונות אל אנשים. במאי ערבי מפורסם,  שסרטיו היו מצונזרים או מוחרמים,  אמר פעם שלרעיונות יש כנפים שמעיפות אותם דרך כל גבול כדי להגיע לאנשים. האינטרנט הופכת זאת לאופטימאלי, כמו גם ערוצי תוכן ניידים ושדרות  מידע של העידן החדש".

המיוחד בעולם הערבי הוא בכך שהצנזורה לא בהכרח מבוצעת על ידי אמצעים טכנולוגיים. בעוד שאת חומות האש שחוסמות אתרים ניתן לעקוף, לא ניתן אף פעם להתחמק מידי השלטון שמעוניינות לעצור, לענות ולהניא אחרים מלכתוב ביקורת עליהם. היתרון הגדול של האינטרנט, אנונימיות, לא בהכרח קיים ברשתות חברתיות כיוון שבני אדם מעדיפים להשתמש בשמם, דמותם ופניהם. לכן, על מנת להקים מאבק אמיתי, יהיה על האינטרנט המזרח תיכוני להיות אנונימי.

אותה סכנה שעומדת בפני מדינות ערב לחופש העיתונות מאיימת כעת גם על ישראל בדמות של נסיונות מבית לצנזר את הרשת כאשר חיילים נשלחים לכלא לאחר שמעלים תמונות לרשתות חברתיות מצד אחד, ומשרד התקשורת פועל לצנזר את הרשת בצורה שיטתית.

2 תגובות ל-“צנזורה ואכיפה ברשת: הגישה לרשתות חברתיות והיכולת לפרסם מידע ברשת במדינות המזרח התיכון

  1. שלום יהונתן,
    תודה רבה על הפוסט המעניין והחשוב (אשמע אותו גם ביום רביעי בכנס).
    לעניין רשימת האתרים הנחסמים והפרוייקט של ONI, ברצוני להפנות אותך אל פרוייקט מחקר של ארגון govcom.org שבסיסו באמסטרדם, שהשתמש בנתוני האתרים שדווחו כחסומים ע"י ONI, ובאמצעות טכניקות של מעקפי פרוקסי הצליחו להרחיב את מעגל רשימת האתרים החסומים. בקישור המצורף, תוכל לראות את מפת האתרים הפוליטיים והדתיים הנחסמים באיראן, והסבר לאופן בו ניתן לחשוף אותם.
    להתראות ביום רביעי,
    ענת
    http://www.govcom.org/maps/censorship/GCO_Maps_set_censorship_final.pdf

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *