5.3 הסוף\יום אחרון לפני החושך

מחלקה סגורה מס. 8, לכל אחד יש סיפור מוזר, מאחורי כל אדם יש סוד אפל, רק אני, לא זוכר, רק התרופות נשארו במוחי, או ככה זה היה עד אתמול, אתמול זה קרה לי, בבוקר העירו אותנו בחמש, כרגיל, ואכלנו ארוחת בוקר מגעילה, כרגיל, ביצה מעוכה ולחם יבש, ואז כולם עמדו בתור לתרופות שלהם, ורק אותי לקחו לחדר הכחול, שם היא היתה, והיא נראתה מאוד מוכרת, לא זוכר מאיפה, הושיבו אותי על הכסא, וחברו את האלקטרודות, היא נראתה כאילו היא לא רוצה לעשות זאת, אבל היא חייבת, ואז הכל בא אליי, כל הזכרונות, רגע לפני המוות, כמו משאלה אחרונה, הילדות עברה מולי בשניות, ואז הכל חזר אליי, איך הגעתי לפה, איך הכל התדרדר למצב הזה, הכל התחיל בגיל שבע-עשרה בערך, הימים היו שחורים, הייתי קם בערב, בערך בשעה שש, פותח את החלון ורואה את הדמדומים האחרונים של האור, איך החלליות חוצות את הרווח ביני לבין המגדל הבא, הלכתי למקרר ופתחתי את הבירה שלי, התיישבתי במרפסת והרגשתי שהם צופים בי, שוב אני לא יודע מאיפה, אבל אני מרגיש שצופים בי, הדלקתי את סיגרית הבוקר האחרונה שלי, החלטתי שאני מפסיק, התקשרתי אליהם, להורים שלי, או ככה הם קוראים לעצמם, שולחים צ'ק פעם בחודש ועם זה נפטרים ממני, צעקתי עליהם על זה שהם לא באים לבקר, והם השיבו לי שהם יבואו בשבוע הבא, השעה היתה כבר רבע לשבע, עוד מעט השותף חוזר מהעבודה, מקס קראו לו, טיפוס די מוזר, קסום שכזה, לא הכרתי אותו זמן רב, אולי חצי שנה, אבל הרגשנו כמו חברים די טובים, כאילו הכרנו מתמיד, רשמתי פתק למקס וירדתי למטה לדירה של מריה, היא בסך הכל בת חמש-עשרה אבל היא מהווה שיחה מעניינת, לפעמים כשאני בודד אני מדבר איתה, היא עברה חלק ממה שעברתי ויודעת על מה אני חושב, אני פוסע לי באיטיות במסדרון ושוב אני מרגיש כאילו מבין הפסים מישהו צופה בי, לפתע אני שומע קול יריה, אני משתטח על הרצפה ואז אני רואה, ירו במריה, דלת המעלית נפתחת ואני מזנק בלי שישימו לב (או שלא), עולה לחדרי ופותח את הדלת, מקס יושב שם עם שתי ילדות בנות שש-עשרה, הוא אומר שיש להם כסף והם מזמינות אוכל, זה קורה די הרבה, רק שאחרי זה הילדות היו מצפות להטבות מיניות, הפיצה הגיעה ועד שהיא הגיע מקס היה כבר מסוגר בחדר עם הילדה ואני לא רציתי, אז פשוט ישבתי ודברתי עם השניה, היא היתה עדיין בבית-ספר ואני, אני כבר לא, עוד מעט אגיע לגיל שמונה-עשרה המיוחל ויקחו אותי, יעלימו אותי, כשסיימנו את הפיצה ראיתי שהשעה כבר קרובה לתשע, ועוד מעט מתחיל סרט בטלוויזיה, לכל אחד יש את ההעדפות שלו, אבל טוב, עדיף לא להיות עם קטינה ולהסתבך אחרי זה, הרי הם צופים בי, אני יודע, אני מרגיש את זה, הסרט נגמר באחת-עשרה ושלושים וליוויתי את הקטינות החוצה, מקס קרא לי אידיוט כי לא ניצלתי את הקטינה, ואמרתי לו שיש לי דברים אחרים לעשות, השעה הייתה חצות, עוד מעט יום חדש, נכנסתי לחדרי והמשכתי לכתוב את היומן שלי, כמו אידיוט, אני כותב ואף אחד לא קורא, כמו אידיוט גמור שמחכה לגאולה, באחת בלילה פתחתי את החלון במטרה להתגנב החוצה, פשוט כי לא רציתי שהם ידעו לאן אני הולך, קפצתי למטה וריככתי עם היד את הנפילה הדו-קומתית, בשעות כאלה צריך להזהר במיוחד מהרובוטים, הם יכולים להתקיל אותך בכל צורה אפשרית, אמרו לי פעם שייצרו אותם רק בשביל זה, הסתתרתי בתוך שיח עד לאור הבוקר, בשש התחלתי את המסע, אבל חליפת הפלסטגומי הזו לא ספגה זיעה אז חתכתי אותה וברחתי דרך הים, חצי ערום, הכל כדי להגיע לשם, אני לא יודע למה, פשוט היה לי קול בפנים שאומר שאני צריך לעלות למעלה, לאיפה שכל החשובים גרים, לא למטה כמונו, בני המעמדות הנמוכים יותר, כשהגעתי לכאן התיישבתי מול מסופי המוח, והסתכלתי איך אנשים, רובוטים וכהנים מוציאים מידע וחומר נחוץ מהקיר, ישבתי שם שעתיים ואז היא הופיעה, שוב, הסתכלתי בעיניה והבנתי שזה כבר לא יגמר טוב, היא כבלה אותי באזיקים ולקחה אותי למפקדה שלה, המפקדים שלה הסתכלו עליי כמו חיה פצועה, היא נעלה אותי בחדר המשמר, ושמרה עליי, ואז היא הסתכלה בעייני, התנשקנו, ושוב אני לא אבין למה, המשכנו להתנשק, הכנסתי לאט לאט יד מתחת לחולצה שלה, פתחתי את חזיית הפלדה עם כל המכשור היקר עלייה, והנחתי אותה על הרצפה, הפטמות שלה היו זקורות כמו שני עמודים, הורדתי את החולצה שלה, וליקקתי את גופה מלמעלה עד למטה, הכנסתי יד מתחת למכנסיה, היא הוציאה אותה באלגנטיות, ואמרה שלא, זה לא נאות, ובסך הכל אני אסיר, ואז נשמעה הדפיקה על הדלת, המפקדת שלה קראה לה, התלבשנו בחיפזון והתישבתי על המיטה, הקשבתי ושמעתי שהמפקדת שלה אומרת שיכלאו אותי בצינוק, היא נכנסה לחדר שוב, ונשכבה על המיטה, הורדתי לה את החולצה ואת המכנסיים, והיא הפשיטה אותי גם כן, החדרתי את אצבעי לתוכה, וזה לא הספיק לה, עינגתי אותה עם העגיל בלשון שלי, וזה לא הספיק, היא רצתה אותי בתוכה, ואז נכנסתי, ושוב במהירות , המפקדת שלה דפקה על הדלת, התלבשנו, והיא הוליכה אותי אל הצינוק, שם התפשטנו והתננו אהבים, מאז אני כלוא פה, בלי שום מקום לברוח, חושב עלייה, ועליי………