החלטתו של כב' השופט נעם סולברג לאפשר לשר הפנים לא לחדש את דרכונו של יניב דוד הראל, אזרח ישראלי שנמצא בחו"ל היא תמוהה ומוזרה, ועשויה להשליך על סוגיות חוקתיות רחבות יותר, עד כדי שתשנה את אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה (עתמ 9050/08 יניב דוד הראל נ' שר הפנים). בקצרה, הראל הוא ישראלי שנולד בבאר שבע, בנעוריו התגורר עם הוריו לסירוגין בארץ ובחו"ל, ובשנת 2002, עת היה בן 17, עבר עם הוריו לאירנלד מתוקף עבודתם. צה"ל דחה את גיוסו ב2002 לצורך סיום לימודיו התיכוניים, אך לא הסכים לדחותו שוב בשנת 2004, החל משנת 2005 נחשב הראל לנפקד משירות צבאי.
בשנת 2007 פנה הראל למשרד הפנים להאריך את דרכונו (או ליתר דיוק לקונסוליה) ומשרד הפנים השיב לו שכיוון שזה משתמט משירות צבאי דרכונו לא יוארך. הראל, כסטודנט לרפואה, הציע לצה"ל כי זה יגיע ארצה, ישפט על העדרותו וישוב ללימודיו, כאשר ב תום לימודיו ישרת כעתודאי בחיל הרפואה, צה"ל סירב כמובן.
השאלה לה נדרש בית המשפט הוא האם לשר הפנים ישנה סמכות לא להאריך (או לסרב לתת) דרכון לאדם שלא שירת שירות צבאי (או שמשתמט ממנו). בית המשפט נסמך על הוראות של החלטת ממשלה משנת 1964 שקובעת כי לא ינתן שירות לפי חוק הדרכונים ל"אדם שלא חזר לישראל לשם מילוי חובתו לפי חוק שירות ביטחון".
החלטת הממשלה מ1964 קודמת להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנכנס לספר החוקים בשנת 1992. חוק היסוד, בין היתר, קובע כי "כל אדם חופשי לצאת מישראל [ו] כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל" (סעיף 6). הוראות החוק גם קובעות כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8), הוראה זו, הנקראת פסקת ההגבלה, הופיעה בשלל פסקי דין בהם נבחנו הוראות שלטוניות (לדוגמא בג"צ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים ועוד)
החלטת הממשלה משנת 1964 צריכה להבחן לאור פסקת ההגבלה גם כן, והיא צריכה לבחון האם אי חידוש הדרכון, במצב בו ללא אישור שר הפנים אין לחדש דרכון, היתה סבירה בנסיבות העניין. יש לשים לב שההחלטה עצמה כוללת גם איסור על חידוש דרכון של מי ש"נופל למעמסה על מוסדות הציבור בחו"ל" ו"אדם הפוגע בשמה הטוב של מדינת ישראל בניכר". כלומר, מטרת ההחלטה היתה להרתיע אזרחים מלפעול נגד המדינה, לרבות להשתמט משירות צבאי. בעוד שמטרה זו ראויה, יש להבחון האם האכיפה היא צודקת: הראל הוא אכן אחד מאלפים שמשתמטים משירות צבאי, אך הוא אינו עושה זאת ממניעים אגואיסטים בלבד, הוא מוכן להתגייס לאחר לימודיו ולהשקיע שנים בצבא הקבע כרופא. דומה שההחלטה למנוע ממנו את דרכונו (קרי: להפוך אותו לשוהה בלתי חוקי בארצות הברית ולא לאפשר לו את לימודי הרפואה) היא החלטה שרירותית. מחוץ לישראל ישנם אלפים שמחזיקים תעודות זהות ודרכונים אך לא משרתים בצבא, ואף בישראל. אכן, הם לא "אנשים שלא חזרו לישראל לצורך מילוי חובתם" אלא אנשים שנמצאים בישראל ונמנעים מחובתם האזרחית. אבל נכון, בחרדים לא צריך לגעת, אלא רק במשתמטים החילוניים.
הראל אינו סרבן אידיאולוגי, הוא סרבן מטעמי נוחות. אולם, החלטת כב' השופט סולברג פוגעת בו במידה שעולה על הנדרש ופוגעת בחירותו.
כב' השופט סולברג מכשיר, דה יורה, את האבחנה בין משתמט למשתמט. המשתמט החרדי, ברשות החוק, יכול להמנע מלקיים את חובותיו האזרחיות והמשתמט הסמולני, זה שאינו ברשות החוק, יהיה מחוסר זכויות. זהו שלב נוסף במיליטריזציה של החברה, ועוד צעד לכיוון שלילת זכות בחירה ממי שלא שירת בצבא.
אכן מקרה הזוי וקיצוני. אני מתפלא שהוא פורסם רק כידיעה צדדית ולא לא עשה יותר רעש.
בהתחלה חשבתי כמוך.
גם אותי זה נורא קומם.
בדיעבד – יש פה החלטה ברורה, שאני תומך בה לחלוטין.
ברגע שבו ערק מהצבא, הוא נהיה פושע על פי חוקי מדינת ישראל.
ככזה, עליו לעמוד לדין ולהענש על מעשיו.
מדובר אך ורק על סירוב להאריך דרכון כל עוד הוא בגדר מבוקש בדבר עבירה, והוא נמצא בחו'ל.
ביום שבו יהיה בארץ, אמנם אפשר יהיה להוציא לו צו יציאה מהארץ, אבל דרכון אי אפשר יהיה למנוע ממנו.
דמיין מצב שבו הרב אליאור חן היה מבקש ממשרד הפנים להאריך את הדרכון שלו (בזמן שהוא בגדר פושע נמלט), כיצד היית מגיב אם היו מאשרים לו את ההארכה?
אי הארכת דרכון הינה אמצעי פשוט ואפקטיבי להחזיר אותו חזרה לארץ. ברגע שדרכונו יפוג, שלטונות המדינה שבה הוא מתארח יגרשו אותו חזרה. אין כאן משום שלילת זכות שלו רק על סמך קריטריון שירת או לא שירת, אלא הפעלת אמצעי לחץ על מנת להעמיד אותו לדין.
צה'ל, יתכן, נהג כאן בטפשות, והיה צריך להקנות לו מעמד דומה לעתודאי, אפילו שהוא לומד באוניברסיטה בחו'ל. מבחינת מבחינת משרד הפנים, ומבחינת שלטון החוק – לא הייתי מצפה להתנהגות אחרת.
וכן – השתמטות של חרדים מעצבנת, והטמטום של הצבא שמונע ממנו תואר ברפואה מקולומביה מתסכל, ובכלל, חוק גיוס חובה צריך היה להיות מבוטל מזמן, אבל שום דבר מזה לא רלוונטי לנושא הנדון.
מסכימה עם כל מילה של דניאל, ומודה לו על שחסך לי לנסח את זה בעצמי :)
האמת שבניגוד אליך אותי ההחלטה של השופט לא מקוממת עד כדי כך.
אני מסכים שיש כאן בעייתיות אך לגישתי לא מדובר בפרשנות קיצונית שלא מתיישבת עם ערכי המדינה והפגיעה בסופו של דבר אינה כה אנושה.
יתרה מזאת, סוגיית המידתיות שבפסקת ההגבלה יכולה להתפרש לכאן ולכאן.
אני מסכים שמדובר בצעד תקדימי אך משום שלא נשללה אזרחותו אלא רק זכאותו לדרכון ישראלי נראה שהשופט מצא פתרון אלגנטי כלפי היורדים מן הארץ.
עניין נוסף הוא חוסר הזיקה של הבחור לישראל (שבחרת משום מה לא לציין) והקביעה של השופט בדבר חוסר רצונו של הבחור להשתךב בחברה הישראלית כאזרח מן המניין.
לא זאת בלבד שהסכמתו להתנדב כרופא נראית לי כמכבסת השתמטות, היא גם פוגעת בשיוויון ומעודדת אנשים לטוס לחול ללמוד טרם שירותם הצבאי באמתלה של "אחזור לארץ ונסתדר".
אמיר – זה לא מקרה הזוי וקיצוני. זו מדיניות קבועה של משרד הפנים. קונסוליות ישראליות אינן מספקות דרכונים למי שלא הסדיר את סוגיית שירותו הצבאי בטרם עת. צה"ל נותן בד"כ פטור משירות צבאי למי שהיגר למדינה אחרת בגיל מאוד צעיר, אבל מי שהיגר אחרי גיל 16 בד"כ מחוייב בשירות צבאי, ואם לא הסדיר פטור בדרך אחרת, הרי שהוא נחשב משתמט משירות.
זה פורסם כידיעה צדדית כי אין פה שום דבר חדש, פרט לזה שהמדיניות הותיקה הזו קיבלה אשרור מבית המשפט.
למה הבאת רק את סעיפים 6 ו-8 מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אבל לא את סעיף 10 (שמירת דינים): "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד."?
ערןב,
כיוון שהפסיקה בישראל קבעה שגם אם החוק היה בתוקף, צריך לפרש אותו לאור חוקי היסוד.
דובי,
האשרור זה בדיוק הבעיה, מישהו היה צריך להלחם במדיניות.
עומר, דניאל והאורגניזם,
כן: אם הראל משתמט על פי חוק צריך לשפוט אותו ולהכניסו לכלא. העובדה היא שמדינת ישראל לא בחרה לעשות כן, אלא איימה עליו בצעד שלכאורה נראה קיצוני פחות (אנחנו לא מחדשים את הדרכון) אבל בפועל פוגעני יותר. הרי על ההשתמטות בפועל הוא היה מקבל כלום או חודש בכלא, לא יותר. הבעיה כאן היא אכיפה סלקטיבית של חקיקה סלקטיבית מראש. אם היה מדובר באליאור חן, שהיה נמלט מהחוק בישראל, אז היו עוצרים אותו בקונסוליה בכל מקרה. במקרה של הראל לא טרחו לעצור אותו, וזו הבעיה.
אגב, לפי אתר שגרירות פינלנד בישראל (נו, המדינה הסקנדינבית הזאת שחלק מהאיחוד האירופאי):
http://www.finland.org.il/public/default.aspx?nodeid=39210&contentlan=2&culture=en-US
"Males between the ages of 18 and 30 must present documentation showing that they have completed their military service or that uncompleted military service will not impede the issuance of a passport."
וואו. אנחנו או-טו-טו חיים בדיסטופיה.
Service guarantees citizenship.
Would you like to know more?
אבל הפתרון כאן מאוד פשוט! מאחר ויניב דוד הראל הוא יהודי, הוא יכול פשוט לעשות עליה, מתוקף חוק השבות! אולי אפילו יסדרו לו איזה מענק קליטה :-P
אז אם לסכם את מה שאמרת בפוסט – שר הפנים פעל בהתאם לחוק, ובהתאם לחוק היסוד (שכן הוא לא אסר עליו לצאת מהארץ והוא לא אסר עליו להיכנס לארץ), ובאופן מפתיע ממש – בית המשפט אשר את זה.
האמירה "יציע לצה"ל כי זה יגיע ארצה, ישפט על העדרותו…" קצת מוזרה. הוא הרי רשאי לחזור לארץ (בהתאם לזכותו כאזרח) וצהל באמת יעמיד אותו למשפט.
אני יכול רק להניח שהוא "הציע" לצהל סיכום מראש שהוא יזוכה / יקבל נזיפה ויחזור באותו יום הביתה, ולזה צהל לא הסכים.
אולי אני לא מכיר, אבל זה מקובל במערכת המשפטית שפושעים מסכימים להסגיר את עצמם בתנאי שגזר הדין יינתן מראש?
אני מאמין שאם באמת היה מתכוון לשרת כרופא צה"ל היה מוכן ללכת לקראתו, בשל המחסור החמור ברופאים בצבא. אני יכול רק להניח שהגורמים הרלוונטים לחלוטין לא האמינו לאמינות ההצעה או שההצעה מוצגת רק בתקשורת, ולמעשה הוא לא מוכן לחתום על ההתחייבות.
לגבי "אם הראל משתמט על פי חוק צריך לשפוט אותו ולהכניסו לכלא. העובדה היא שמדינת ישראל לא בחרה לעשות כן…" – איך אתה יודע? הוא עדיין בחו"ל, איך ישפטו אותו או יכניסו אותו לכלא?
בקיצור, סדר הדברים מבחינת החוק ברור לחלוטין: הוא יחזור. הוא ישפט. הוא יזוכה / יורשע. הוא יקבל דרכון כמו כל אזרח (גם כאסיר..)
ד,
לא, שר הפנים לא פעל בהתאם לחוק. וכן, הוא לא הציע להסגיר את עצמו, הוא הציע להגיע ולהשפט (לפחות לפי פסק הדין).
הוא לא הציע להשפט. הוא הציע לעשות כאילו הוא נשפט.
כמו שאמרת:
"הראל, כסטודנט לרפואה, הציע לצה"ל כי זה יגיע ארצה, ישפט על העדרותו וישוב ללימודיו"
כשברור שכל משפט היה נגמר בתוצאה של "תתגייס מיד, או שתשב בכלא".
כלומר, הוא הציע להשפט, כל עוד הוא שולט בתוצאות גזר הדין.
שר הפנים בהחלט פעל לפי החוק, ( וגם לא מנע יציאה מהארץ, אלא הגביל זמן שהות מחוץ לארץ), וזאת למרות שהמדינה יכולה, על פי חוק, למנוע מאנשים לצאת מהארץ כאשר הם חיילים, מבוקשים בגין פשע, או סתם כשגרושתך מוציאה לך צו עיכוב יציאה מהארץ כדי שלא תברח עם החסכונות המשותפים.
(איזו מערכת אכזרית! לא השארתי אימייל אז נמחקה תגובה וצריך לכתוב מחדש?!)
(אלע"ד, אשמח לתיקון אם אני טועה)
שר הפנים (בהתאם לתקנה) לא התנגד להנפקת תעודת מעבר, ולכן לא היה מונע את יציאתו של הראל מהארץ אפילו ישב בה. נכון שיש כאן הכבדה על קבלת אשרת כניסה ממדינות אחרות.
מצד שני, עסקינן בתקנה ולא בחקיקה ראשית. תקנות אפשר לתקוף גם בלא סתירה לחוק יסוד. במקרה הזה, נראה לי שהשופט פטר כלאחר יד ובלא דיון מעמיק את הטענה בדבר אצילת (למה לא האצלת?) סמכותו של שר הפנים לגורמי הבטחון. אצל סמילי קישרתי לפסק דין שעסק בנושא זה, הנוגע להנחות ארנונה בירושלים
http://smiley.blogli.co.il/archives/27#comment-45