בעוד שחצי עולם מדבר על מודל הFreemium וכיצד הוא יעבוד, אני תוהה האם התעשיה שבה אני חי יכולה להתמודד עמו. כמו שתעשיית המשפטים לא יודעת להתמודד עם אאוטסורסינג גם מודל הFרימיום זר לה, עורכי דין לא יספקו שירותים בחינם על מנת לקבל תשלום על שירותי ערך מוסף כאשר מחיר השירותים שמספקים עורכי דין עדיין גבוה. אכן, דרך אחת להתמודד עם הבעיה בשוק היא להוריד מחירים ולקוות שלמרות שהתעריף של פחות משש מאות ש"ח לשעה יהיה אטרקטיבי ולהרוג את המתחרים במחירי היצף. אולם, אפשרות אחרת היא לעשות אסימילציה לתעשיה שאתה חי בה.

מודל הFרימיום הוא מודל עסקי שאומר, בקצרה, כי חלק מהשירותים (להם יש עלות נמוכה) ינתנו בחינם, מתוך הבנה כי על השירותים המקצועיים יותר יגבה סכום משמעותי. כך, לדוגמא, כריס אנדרסן מסביר שבמודל הFרימיום מספר אנשים מסבסדים את כל השאר. אולם, כאשר המוצר שלך מבוסס קניין רוחני, אני בספק אם Fרימיום דורש סבסוד.

נקח לדוגמא שירות אחד משלל השירותים שמשרד עורכי הדין שלי מספק: כתיבת תנאי שימוש. מרגע שכתבתי פעם אחת עבור אחד מלקוחותי מסמך, הלקוח הבא נהנה מהעבודה שלי כבר ויכול לקבל מחיר זול יותר. חלק ניכר מההסכמים מבוסס על סעיפים סטנדרטיים, כאשר ליבת ההסכם (השירותים שהאתר מספק) משתנים מאתר לאתר. במקרה כזה, מעטפת ההסכם יכולה להיות משוחררת לציבור (אפילו עם מספר אופציות) תוך תקווה שכשהציבור ירצה להתאים את ההסכם, הוא יבוא אליי (עקב ההיכרותי שלי עם המסמך) ויקבל מחיר טוב כיוון שאין צורך ללמוד את ההסכם.

הסכנה כאן, כמובן, היא כפולה: ראשית, מרגע שאתה הופך להיות שקוף כלפי הציבור ומוותר על חלק מזכויות היוצרים שלך, אתה פותח את התחרות בשוק. כל עורך דין אחר יכול לטול את ההסכם שלי ולהשתמש בו (והשוו: א 72672/04 יוסף עזגד נ' יעקב שפיגלמן, א 38116/05 עו"ד יעקב קלדרון נ' עו"ד חנן גזית). שנית, כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) לא יודעים להתמודד עם מסמכים מוזמנים; לדוגמא, לו מישהו יקח המסמך שניסחתי, ואני מייצג צד נגדי להסכם, אני לא יכול לטעון נגד סעיפים בהסכם (סעיף 15 לכללים), אני עשוי להיות בניגוד עניינים גם מבלי שהצד השני לקוח שלי, ועשויה להיות מוטלת עליי אחריות בעקבות שימוש רשלני במסמך.

את הבעיה הראשונה קל לפתור כאשר אנחנו מדברים על כלכלת קוד פתוח: העבודה שלי היא שירותים משפטיים ולא בעלות על קוד משפטי. לקוחותי בוחרים אותי לא כיוון שיש לי מאגר של מטעפות או הסכמי מגירה אלא כיוון שאני יושב עמם ומכין עבורם את הסכם שנתפר במיוחד למידותיהם. יתר על כן, חלק ניכר מהקניין הרוחני (אצלי ואצל עורכי דין אחרים) הוא תוצאה של משא ומתן לאורך תקופות רבות עם עורכי דין רבים. כך, הסכם שניסחתי עוד ב2005 בתור "הסכם ייעוץ כללי" יכול לקבל שינויים עם השנים בעקבות משאים ומתנים עם עורכי דין אחרים שגרמו לי להבין דברים, וכן יכול לקבל שינויים שאחרים כתבו בו ולהשאר בתבנית שלי. הבעלות על זכויות היוצרים כאן כלל אינה ברורה, אבל בכל מקרה, היא  אינה העקרון.

כעורך דין, הערך שלי אינו מאגר משפטי, אלא ידע והבנה. אין לי בעיה לשלוח לקולגות הסכמים שלי או כתבי טענות, במיוחד כי אני יודע שהם עושים דברים דומים, ואין לי בעיה לשחרר חלק מהעבודה שאני יכול לרווחת הציבור.

יש הרבה משרדים שחיים על אותן תבניות, מוכרים אותן שוב ושוב לאתרים כ"תנאי שימוש" ומחייבים על עשר שעות עבודה (למען הסר ספק, עשר שעות עבודה עבור תנאי שימוש סטנדרטיים זה הרבה יותר מדי). אבל אני לא יכול להתחרות במשרדים האלה, אני לא יכול לעשות  את הטריקים הנלוזים של לקחת אחוזים בחברה (מה שאסור על פי כללי הלשכה, ראו את התגובה המאוד חשובה של עו"ד חיים רביה) ואני לא יכול לעשות חצי עבודה. אחת הבעיות שלי, אולי, היא שאני חותם על כל מסמך בלב שלם ולא מוכן שהוא יראה פחות ממקצועי.

בכל מקרה, אז למרות שאני ככל הנראה לא אעלה אתר של מסמכים סטנדרטיים, אני חושב שסידרתי לעצמי כמה מחשבות בראש על איך אני עובד ומה העבודה שלי. אבל המסקנה היא ברורה: עורכי דין יכולים לעבוד בתעשיית Fרימיום, והדבר רק יגביר את התחרות וישפר את התוצאה, ולא יזיק לה. [את דעתי על הצפת המקצוע אכתוב בהזדמנות אחרת]