אכן, אני כותב בימים האחרונים יותר מדי על החוק הביומטרי, אולי כי הדבר מטריד אותי ואת מנוחתי, ואולי כי אני פתאום מבין דברים שלא הבנתי בעבר. אחת התובנות שעלו לי היתה דווקא אתמול באוטובוס לכנסת. במהלך הדיונים על חוק המאגר הביומטרי, הגיעו לכנסת מספר קבוצות של "צדדים" לדיון על החוק: משרד המשפטים, המטה ללוחמה בטרור, משרד הפנים, המשטרה, אנשי אבטחת מידע, האגודה לזכויות האזרח ואנוכי. לכל אחד מהצדדים יש אינטרס אחר בחקיקה, ולכל אחד מהצדדים יש דרישות כלפי הכנסת. הדבר, יותר מכל, מזכיר משא ומתן על חוזה שנערך בין גופים (ובזה יש לי הרבה יותר נסיון מאשר חקיקה). כלומר, הצדדים "מתמקחים" עם חבר הכנסת (צ"ל חברי הכנסת) על החוק, למרות שהוא כלל לא זה שמחליט, אלא הוא רק הנציג של הכנסת, שתצטרך להצביע (והשווה ע"א 4580/96 קל בניין נ' ע.ר.מ רעננה).
המצב דומה הרבה יותר למשא ומתן שכל אחד מאיתנו יכול לנהל מול חברות הסלולר והטלוויזיה מאשר משא ומתן עסקי. אם נשווה את זה לרגע להסכם השקעה בסטארט-אפ: יש צד שנותן, ויש צדדים שמקבלים כסף. לכל אחד מהצדדים יש משהו להרוויח מהחוק הזה, ואם יהיה שיתוף פעולה בין הצדדים (שיבוטא בהסכם) כל אחד מהצדדים יהיה במצב טוב יותר. כך גם בהסכם סלולרי: שירותי התקשורת שאתה רוכש שווים לך יותר מהתשלום עבורם, ולכן אתה מוכן להכנס להסכם.
אם נסתכל על חקיקה כחוזה בין האזרחים לבין המדינה (מעין הרחבה של האמנה החברתית של ז'אן ז'אק רוסו, ולא בכדי באנגלית הדבר נקרא Social Contract), נוכל להבין שלמשא ומתן יש טקסים משלו, ושאותם טקסים אבל לא מתקיימים במשא ומתן על חקיקה. לדוגמא, משחק הפוקר שבו אחד מהצדדים חופשי לומר לצד השני שאינו מעוניין להכנס להסכם בתנאים אלה קיים אך ורק לצד אחד למשא ומתן: משרד המשפטים. כיוון שמדובר בהצעת חוק ממשלתית, הגוף היחיד שמוסמך לעצור את הדיונים היא הממשלה, וזו מיוצגת על ידי משרד המשפטים. לו תתקבל תוצאה כלשהיא בהליך החקיקה שאינה לרוחו של משרד המשפטים, זה יוכל תמיד למשוך את החקיקה.
למאיר שטרית, לעומת זאת, יש רק את היכולת להשהות את החקיקה. אם נסתכל על חוק הצנזורה, כאשר הוא היה בדיונים בכנסת, יו"ר הועדה היה גלעד ארדן, שהתנגד לחוק, אבל יכל לעכב אותו רק בצורה מוגבלת והיה נתון ללחצים פוליטיים. כך גם כל אחד מהנושאים והנותנים האחרים: הם לא יכולים לבקש יותר מדי, שכן במקרה כזה, אם יקבלו את מבוקשם הכל יצא משליטה והצעת החוק תמשך מסדר היום.
לעומת זאת, בחוזים מסחריים כל אחד מהצדדים צריך לתת את הסכמתו לעניין (שאמורה בעצם להיות כאשר כל חברי הכנסת מנהלים דיון) ומספיק שאין הסכמה של צד אחד, אין חוזה. היכולת של צד לפוצץ את ההסכם היא זו שמביאה, לפחות לדעתי, לתוצאות טובות יותר שכן חייבים להתחשב בכל אחד מהצדדים ולדאוג שהוא יהיה מרוצה לבצע את התחייבויותיו.
עוד סוגיה היא ההחלטה: האזרחים והממשלה מנהלים משא ומתן עם הכנסת, שאמורה להצביע, כדירקטוריון המדינה (נציגים שממונים על ידי בעלי המניות); מחקרים כבר הראו שבעלי מניות מצביעים בדרך כלל בצורה שמשקפת את דירקטוריון החברה, כיוון שהם אדישים ויודעים שהצבעתם כלל לא תשפיע (Shareholder Voting and the Bundling Problem in Corporate Law, Kiwi Alejandro Danao Camara, "אחריות בעלי מניות שאינם בעלי שליטה בחברה", אוריאל פרוקצ'יה); אולם, דווקא הטלת אחריות אישית על הדירקטוריון היא זו שדואגת שהצבעותיו יהיו מושכלות (לדוגמא, בסכסוך האחרון בין סטנלי פישר לבנק הפועלים, השאלה היתה לגבי אחריות הדירקטוריון לכשלי הבנק).
אבל האם מישהו שחושב לרגע שלחברי כנסת יש אחריות על הצבעותיהם במליאה? כאשר חבר כנסת מצביע על הצעת חוק שמעולם לא קראו (נניח בבג"צ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל) הוא לא נושא באחריות על הוצאות המדינה; כלומר, יש לו את הסמכות אך לא את האחריות. בעיית הAccountability בעת הצבעה על חוקים משמעותית. האחריות היחידה של חבר הכנסת היא כסאו, וכנראה שהוא בונה על זה שבעלי המניות לא חכמים מספיק לא לטפל בו.
הבעיה השניה היא שחוק כמו חוק המאגר הביומטרי שובר את האמנה החברתית. כשמדברים על כך שבג"צ פוסל חוקים (חמישה מאז הקמת המדינה) מדובר על חוקים שפוגעים בזכויות האדם ואשר שוברים את האמנה החברתית. חוק המאגר הביומטרי, לדוגמא, הוא כזה: הוא מבהיר שלמדינה אין יותר אמון בציבור שלה, והוא מבהיר שאם למדינה אין אמון בציבור, לציבור לא צריך שתהיה אמונה במדינה, ואפשר לשבור את האמנה החברתית.
היה פעם מישהו שהציע להתחיל את מדינת ישראל מהיסוד. אני מסכים, אבל באמת מהיסוד.
"וכנראה שהוא בונה על זה שבעלי המניות לא חכמים מספיק לא לטפל בו."
אחד מה"לא" מיותר.
טקסט חשוב מאוד. הייתי שמח אם היו קוראים אותו הרבה אנשים שלא מעניין אותם בכלל הביומטרי (וגם לא יעניין אותם), כי יש כאן הרבה תובנות שלגביהן הביומטרי הוא רק דוגמה אפשרית אחת.
זה בדיוק העקרון הליברטני.
לכל אחד יש חופש, זכויות וחירויות וטבעיות, שאינן ניתנות להכחשה, ואינן תלויות בקונבציות חברתיות מסוימות, או בחוקי מדינה מסוימת.
ג'ון לוק טבע את זה כ"חיים, חירות, רכוש".
הצהרת העצמאות של ארה"ב העדיפה לקרוא לזה "חיים, חירות, והמרדף אחרי האושר".
החירות והחופש אינם ניתנים להכחשה, ולא ניתן לקחתם בכוח, או בשום צורה אחרת מאדם, ללא הסכמתו.
המדינה איננה זו שמעניקה את הזכויות לאזרחיה.
ההפך הוא נכון – האזרחים הם שמעניקים זכויות למדינה.
במדינות רבות הנושא הזה מעוגן בחוקה.
זכויות יסוד וחירויות בסיסיות, שאף אדם, גוף, מחוקק או שופט לא יכולים להתכחש לו (אם כי, במקרים שבהם פגעת בחירות של אדם, ניתן לפגוע בחירות שלך חזרה בצורה של ענישה). הם גם מגדירים ומגבילים את כוחה של המדינה לשלוט בחיי הפרט, מתוך הבנה ברורה שבמדינה לא מספיק שתהיה "רוב" על מנת לפגוע בזכויות של הפרט.
גם אם מדינה שלמה רוצה לפגוע בחירות של אדם בודד – אין לה זכות כזו.
אצלנו זה כביכול מעוגן בחוקי יסוד. זה רחוק מלהיות חוקה.
חקיקה שפוגעת בחירויות, והתערבות ממשלתית כפויה – כפי שבא לידי ביטוי בין היתר בחוק הביומטרי, לא היו עוברים את המבחן החוקתי.
חוקים שמגבילים את התנהגות היחיד, או חוקים שמגדירים אותך כפושע מבלי שיש קורבן, הם פסולים במיוחד.
כך המקרה של איסור מכירת חמץ בפסח, איסור פתיחת החנות *שלך* בשבת,
ואפילו החוק שמכריח רוכבי אופניים לרכב עם קסדה.
אחד החירויות הכי בסיסיות, שבלעדיהן לא נוכל לקיים חברה, הוא החירות להכנס לחוזים. לאף אחד אין זכות לנטול ממני חירות, אלא אם כן בחרתי להתחייב בחוזה ולוותר על חירות מסוימת. כך למשל אנחנו מוותרים על הרכוש שלנו כל פעם שאנחנו הולכים למכולת. אנחנו מוותרים על החופש שלנו, תמורת רכוש, כל פעם שאנחנו הולכים לעבודה. לא יכולים להכריח אותי לרכב עם קסדה, אבל חברת הביטוח יכולה להכניס תנאי בחוזה הביטוח שהיא תפצה אותי על פגיעה רק אם רכבתי עם קסדה.
כאן בדיוק נכנס אלמנט החוזה כפי שאתה מציג אותו.
לשטרית או לכנסת אין זכות לנטול מאיתנו את החירות שלנו (במקרה זה – הפרטיות, והזכות שלנו לבחור מה לעשות עם טביעות האצבע שלנו), אבל מותר להם לבקש מאיתנו להיכנס לחוזה. בדרך זו, כל עוד אין לנו אינטרס לוותר על החופש שלנו, לא נוותר.
בשיחות עם אנשים, אני מגלה חוסר מוכנות גדולה מאוד לבחון בכלל את תפקיד המדינה בחיינו. הורגלנו במשך עשרות שנות סוציאליזם להאמין שתפקיד המדינה "לנהל את החיים במדינה".
במאבקנו להשיג מדינה יהודית (כאמצעי שיבטיח בטחון וקיום לעם היהודי), עברנו לקידוש ה"מדינה" כעקרון, ולא את מה שהמדינה מייצגת:
גוף שקם מתוך עקרון אחד ויחיד:
להגן על חיינו ועל זכויותינו – כי במדינות אחרות פוגעים בזכויותינו.
לנוכח איומים בטחוניים רבים ותהליך של "הקמת מדינה", השאלה החשובה של "מה תפקיד המדינה בחיינו" נדחקה הצידה. הגיע הזמן לדיון אמיתי ורציני, שבו נאלץ לשאול את עצמינו את השאלות הקשות.
האם אנו רואים במדינה גוף שמעניק לנו את הזכויות שלנו,
או שקיום המדינה, וסמכויותיו, מוצדקות אך ורק כאמצעי המועדף עלינו לשמירה על הזכויות שלנו ועל החירויות שלנו.
האם אנו מאמינים ב"טובת הכלל" כאמצעי לפגוע ולשלוט ביחיד,
או שאנחנו מאמינים בשמירה קודם כל על חירותם של היחידים – ובכך רואים את טובת הכלל.
האם אנחנו "יודעים יותר טוב" מהיחיד, ולכן רשאים להחליט עבורו,
או שמא זכות הבחירה וההחלטה היא מקודשת – גם אם אנחנו נאלצים לקבל את זה שאחרים לא תמיד עושים את מה שהכי טוב להם (ע"ע עישון, מערכות יחסים הרסניות, אכילת ג'אנק פוד)
דניאל,
אני לא מתווכח, סתם מעניינת אותי התשובה שלך.
האם כל חוזה הוא בסדר בעיניך?
אני עוד מנסה לגבש לחלוטין את הדעה שלי בנושא.
על מנת לנהל חברה תקינה, יש צורך לאפשר לאנשים להתקשר גם בחוזים שבהם הם מתחייבים לתקופה ארוכה. השכרת דירה במחיר סביר למשל, עדיף שיתקיים בסביבה שבה מחויבים הצדדים לשנה, עם אופציות להארכה.
אני רואה כפסולים חוזים שבהם אנשים מוותרים טוטאלית על חירותם. אני לא מסכים למשל עם חוזה "עבדות", ומאמין שלכל חוזה צריכים להיות גם תנאי יציאה (בהנתן פיצויים הולמים למשל).
יש מאמר מעניין בנושא כאן:
http://libertariannation.org/a/f22l1.html
אוי כמה שצריך להתחיל את המדינהה זו מהיסוד, הדבר הראשון שצריך לעשות זה להפסיק את המירוץ אחרי תרבות המערב! להפסיק לקבל את הגלובליזציה הזו שמחדירה בנו טרוף ויהירות! כל החוקים האנטי דמוקרטים האלו שבאים להקים לנו כאן מפקדה של "האח הגדול " בשביל האמריקאים או בשביל מי שזה לא יהיה, זה לא מקרי בכלל. שימו לב שבכל העולם כמעט (המערבי לפחות) יש נהירה לעבר תיוג האוכלוסיה בכל מיני שיטות ודרכים.. שבבי RFID בדרכונים, תעודות זהות, ניטור אחר האות הסלולרי שלך, כרטיסי אוטובוס "חכמים" (בימים אלו ממתגים בארץ את הרב-קו) כדי לאפשר לאח הגדול לעקוב אחריך גם בתחבורה הציבורית אם חס וחלילה שכחת את הסלולרי בבית בדרך לעבודה הרי האח הגדול מודאג ורוצה לדעת איפה אתה..
מצלמות פיקוח בכל מקום, בקשות מוזרות כמו להוריד כובע לפני כניסה לבנק – ראיתי מאבטח מתווכח עם בן אדם להוריד כובע מהראש כי אסור להכנס לבנק שלהם עם כובע, באותו רגע כבר חשבתי לעצמי איזה פרייר יצא הבן אדם אם הוא באמת יקשיב להערה הפאשיסטית הזו, זה כאילו עוד לפני שהוא נכנס לבנק המאבטח מחשיב אותו כשודד פוטנציאלי, כאילו שמצלמות האבטחה בבנק לא רואות מתחת לכובע.. מה בקרוב? יאסרו עלינו להסתובב עם משקפיים? בגדים ארוכים? קסדות לאופנועים? כלד בר העיקר שעינו הפקוחה של האח הגדול (המצלמות) יראו ויזהו אותנו בכל מקום, תודות למאגר הביומטרי שיכיל תמונות ביומטריות כדי שכל מצלמה תזהה את תווי הפנים שלנו.. בקיצור יש כאן נהירה מטורפת אחר טכנולוגיה שאמורה לספק בטחון אבל היא לא באמת עושה זאת לטובת הכלל! היא נעודה למשהו הרבה יותר זדוני, כדי שלחולי שליטה המטורפים יהיה שליטה על האוכלוסיה, שליטה על העדר, לדעת איפה כל אחד נמצא ולראות מה הוא עושה, זה ממש ככה! הטכנולוגיה אמורה לספק את צרכינו, לגרום לנו להתפתח ולהפוך את חיינו לקלים ונעימים, זה לא אמור לאיים עלינו! וברגע שיש לנו חשש מסויים מותר לנו כציבור ולמחוא על זה ולדרוש מנבחרי העם שלנו לבטל את החוק כי זה פוגע בנו! הרי מדובר בנבחרי עם, אם זו באמת דמוקרטיה אז מדוע "נבחרי העם" לא עושים את מה שהעם מבקש לטובת העם???
והכי מעצבן זה שמבחינתם כל אנשי המחשוב, אבטחת מידע, הייטקיסטים, עורכי דין מהתחום ואנשי טכנולגויה לא מספיק כי הם יבטלו את החוק רק מתי שכל הציבור יתנגד, דבר שהוא לא הגיוני כי לא כל הציבור יהיה מודע לכל חוק שהממשלה מנסה להעביר, לכל אחד תחומי עיניין אחרים והסתייגויות אחרות, מה גם שהתקשורת דוחפת את הנושא מתחת לשטיח, כתבות סמויות בYNET וגם הן זוכות רק למספר דקות מועט בעמוד הראשי ומיד נדחפות ל"מחסן" למדור המחשבים שלשם נכנסים רק אנחנו, האוכלוסיה שמתנגדת! אבל המצב עדיין הוא שבקושי 5 אחוז מהאוכלוסיה מודעים למאגר הזה! אז איך לעזאזל אפשר לעשות משהו בנידון?
יהונתן – אתה עושה עבודת קודש, הלוואי וכל המאמצים שלך, שלי, שלנו יצליחו!
אחרת זה באמת יבאס ויפתח דלת לחוקים אחרים, יותר פאשיסטיים! בסופו של דבר באמת לא תהיה ברירה אלא לברוח לאיזה אי נידח לבנות אולי בונקר מתחת לאדמה לקוות שבתוך כמה שנים מדיניות האח הגדול הזו תכשל.. אבל מצד שני אם אנחנו נברח לאי בודד מי יעיר את העדר ויזום מהפכה? חחחח אין נקודת יציאה! ואנחנו קרובים כ"כ לעבור את נקודת האל חזור! דיכאון!!!!
ד"א ידוע לך אם מישהו הגיש בג"צ? וכעורך דין מותר לך להגיש בגצ נכון?
אולי כדאי שנתארגן לאחר ההפגנה ונלך כולנו לבגצ נעשה שם מהומה ואז גם נגיש? ככה הם יבינו על מה המהומה וישאלו ונסביר להם כמו בני אדם, מה ששטרית לא.. כי הוא לא מקשיב לאף אחד ולא מיישם, רק סותם פיות!
מיקי,
לבג"צ צריך כסף. זה לא מעט שעות עבודה: אני מעריך שנצטרך 50,000 ש"ח כדי להכין את הכל כמו שצריך, לאסוף מידע, להכין חוות דעת מומחה והכל.
הדברים שרשמת מעניינים (וקראתי את המאמר), אבל לא לכך התכוונתי.
ציינת שהמדינה רשאית להכין חוזה שבו אתה מוותר על הנתונים שלך, ושחברת הביטוח יכולה לדרוש ממך ללבוש קסדה כתנאי לביטוח, והדברים הללו (למרות שטכנית אני מניח שאתה צודק) עוררו בי את השאלה של כמה אתה חושב שמותר לדרוש ותמורת מה?
כלומר, עזוב את המקרה הקיצוני של חוזה עבדות. לך לדברים פשוטים יותר כמו מונופולים. או יחסי עובד-מעביד (May I have some soup sir? (-:). או אפליות. או עוד המון מצבים.
למשל מצב של מוכר מים יחיד במדבר שבו אתה מת מצמא- האם הוא יכול להפקיע את המחיר פי 10000 מהמחיר בשוק הרגיל? אם כן, אז זה בסדר גם מצד המדינה לתת לך "לבחור" להשתתף במאגר, אבל למנוע ממך קצבאות וזכויות שונות אם תסרב…
כאמור, לא מתווכח, סתם מתעניין…P-:
פתחתי את החלון הזה לפני זמן מה,לפני שהופיעו התגובות של מיקי ויהונתן, אז ההודעה הקודמת מיועדת לדניאל! P-:
לכל מען דבעי,
נכון שבנק הוא פחות או יותר בית עסק פרטי, אבל זה חוקי למנוע כניסה לתוכו עם כובע? וזה היה חוקי אם למשל היו דורשים מנשים חרדיות להוריד את הפאה שלהן?
רוב השאלות שלך מתחילות כבר מראש מהתערבות פסולה של הממשלה.
אם לי יש היום מאה אלף שקל, ואתה צריך 50 אלף כדי לסגור את החובות שלך, למה שתאלץ ללכת לבנק כדי לקחת הלוואה, במקום לקחת הלוואה ממני ישירות?
אני אקבל ריבית יותר טובה מאשר הייתי מקבל בפקדון, ואתה תקבל ריבית יותר טובה מאשר היית מקבל על הלוואה.
היום לא כל אחד יכול לפתוח בנק. יש רגולציה עצומה ומחסומי כניסה גדולים מצד הממשלה. אילו בנק באמת היה עסק פרטי, שלא מקבל יתרון מהמדינה – ודאי, היה יכול גם לקרוא לעצמו "הבנק לאנשים ערומים" ולדרוש ממך להכנס ערום לבנק. השאלה היא לא מה "חוקי" היום ומה לא – אלא האם יש בכלל הצדקה לחוק שמתערב באיך אנחנו מנהלים את העסק שלנו, כולל מה אנחנו רואים לנכון כאמצעי בטחון לאבטחת העסק שלנו.
מצד שני – לא צריך להיות חוק שמכריח אותך להיות לקוח שלי, ואם התנאים שלי כעסק לא מתאימים לך – זכותך לעבור למתחרים.
המצב היום לצערי, הוא שהמדינה מונעת תחרות אמיתית בין הבנקים, ולכן מתערבת כל שני וחמישי בהתנהלותם.
כנ"ל הביטוח –
למה שאני לא אוכל לסגור חוזה עם כל החברים שלי מהצבא, והאנשים מהעבודה שלי – שבהם נחליט שאם מישהו נפצע, האחרים יעזרו לו רפואית. למה יש ביטוח חובה על פי חוק, שלא רק מכריח אותי להיות מבוטח(הנה, נתתי דוגמה לערבות שחברים נותנים לי), אלא גם להיות מבוטח באחת מחברות הביטוח המורשות.
מונופול זה לא דבר שנוצר מאליו.
זה משהו שנוצר כתוצאה מהתערבות ממשלתית פסולה שמונעת יתרון בשוק מסוים.
למה אין מונופול בשוק המשקאות הקלים?
(יש את פריגת, את נסטלה, את קוקה קולה, את פפסי, את A&W, את דר בראון, שוופס, סנאפל, ועוד ועוד).
בכל מקום שתמצא היום מונופול או קרטל, יש איזה שהיא התערבות ממשלתית שמייצרת את המונופול הזה.
בין אם זה רגולציה, פטנטים, "קניין רוחני", או סתם שליטה בלעדית שהמדינה נותנת על משאב מסוים.
לגבי הממשלה והמאגר – זכויות טבעיות לא ניתן למנוע ממך. "אם לא תמסור טביעת אצבע ישימו אותך בכלא / נחרים לך את הטלוויזיה / נאסור עליך לצאת מהבית / נחוקק חוק שלבתי עסק אסור להכניס אותך" – כל אלה בגדר נטילת זכויות טבעיות, והן לא עומדות במשפט החוקתי (חבל רק שאין לנו כזה).
"זכויות ממשלתיות" כמו קצבאות, דמי אבטלה, ביטוח לאומי, אינן זכויות בעיני, בגלל הדרך שבה הן מנוהולות.
על מנת לתת קצבת ילדים לאדם אחד, המדינה צריכה לקחת כסף בכוח מאדם אחר.
כדי לתת דמי אבטלה למישהו אחד, היא לוקחת דמי ביטוח לאומי ממישהו אחר.
עזרה של החזקים לחלשים איננה בגדר "זכות". היא בגדר התנהגות מוסרית של החזק. אבל אין זה מקומה של המדינה להכריח אותך לעזור למישהו חלש.
בדיוק כמו שאי אפשר להכריח אותך לתרום כסף לאחיך שהפסיד את הכל בהימורים, זה לא נכון לקחת מזרים כסף ולעזור לו.
זה לא אומר שאתה לא צריך לעזור לו, אבל יש הבדל בין "צריך" לבין "חייב על פי חוק".
מלכתחילה, נושאים כמו דמי אבטלה או קצבאות ילדים לא היו צריכים להגיע מהממשלה.
כל אחד צריך שיהיה לו ביטוח למקרה של פיטורים, והחזקים בחברה יכולים לבחור ולהחליט אם הם רוצים לעזור יותר לאנשים מובטלים, רוצים לעזור לילדים חולי סרטן, או רוצים לתרום לבתי תמחוי כדי שלכולם יהיה אוכל.
המדינה מבצעת פעולה מאוד מכוערת וגועלית כשהיא מספקת "מדינת רווחה". היא לוקחת לי ולך את הכסף בכוח, משאירה לנו רק כמה שהיא חושבת שצריך שיהיה, ומחלקת אותו למי שנוח לה (בהתאם לשיקולים קואליציונים, ומה מצטייר טוב יותר בתקשורת). ולבסוף, היא מציגה את זה בצורה מעוותת – לא אתה עוזר לחלש, אלא המדינה עוזרת.
וברגע שהיא עושה זאת, אתה גם חושב שהיא יכולה להתחיל להתנות את העזרה (הכל כך נהדרת שהיא עושה, על ידי שימוש בכספי המיסים שלך) בכך שתמלא כל מיני תנאים שלה (כמו מסירת טביעת אצבע שלך, או הכנסת עובדת סוציאלית לתוך הבית שלך).
דניאל,
קודם כל אני מתנצל, לא עשיתי הפרדה ראויה, השאלה האחרונה לגבי החוקיות של כובע בבנק לא הייתה מיועדת אליך כחלק מהשאלות הקודמות. זו הייתה שאלה משפטית נפרדת, אחרי שקראתי את הודעתו של מיקי. אולי הייתי צריך ליעד אותה ליהונתן אבל קיוויתי שיש עוד משפטנים בפורום…P:
לגבי דבריך,
שניה אחת, אז אתה לא מאמין במונופולים או קרטלים טבעיים? חברה גדולה בשוק מצומצם שקונה את כל מתחרותיה או מאיימת על ספקים שלא יעבדו עם מתחרותיה הקטנות?
(אגב, עובדה מעניינת על שוק המשקאות הקלים שציינת, רוב המותגים השונים הם בעצם בבעלות, או בהשתתפות אותו התאגיד ;) )
כמו כן, אז האם "הבנק לאנשים ערומים" יכול להיות "הבנק לאנשים לבנים"?
ולא הבנתי, אתה לא מאמין בקניין רוחני? חשבתי שאתה בעד קניין פרטי? או שאתה מתכוון רק לפיזיות, ולספרים, נניח, אין שום ערך?
הממשלה, המאגר, וגביית מיסים- אז אתה נגד מיסים באופן כללי או רק מיסים סוציאליים? כי כל עבודה ציבורית כמו בניית פארק, או תיחזוק צבא, היא מימון של חזקים לחלשים.
לא, לא מאמין במונופולים או קרטלים טבעיים. בשוק חופשי באמת, זה לא איום.
כל עוד אין חסמי כניסה חוקיים לשוק מסוים – מונופול הוא לכל היותר דבר רגעי.
מכון פון מיסס (אחד המכונים הבולטים שדוגלים בכלכלה האוסטרית) הקדיש לא מעט זמן לשאלת המונופולים והקרטלים.
הנה מאמר טוב מלפני כמה שנים, שממחיש בקצרה את הגישה:
http://mises.org/story/621
צריך לקחת בחשבון שכשמסתכלים על כלכלה חופשית באמת, הרבה מהמודלים שתופסים היום כבר לא רלוונטיים.
מיקרוסופט הייתה במשך שנים רבות מונופול – בגלל פטנטים על תוכנה, ו"קניין רוחני" שמנעו כניסת מתחרים לשוק.
שרי אריסון, האחים עופר, יצחק תשובה, עושים הרבה מאוד מהכסף שלהם על המונופולים והזכיונות שמדינת ישראל מעניקה להם.
קוקה קולה איננה מונופול, והיא איננה מפחידה אותי.
אם נסתכל בשוק המשקאות הקלים המקומי לדוגמה, יש את קריסטל, פריגת, ספרינג, טמפו, תפוזינה, סופר דרינק. בינתיים גם חברות המים נכנסו לעסק, עם ה"מים בטעמים" (משקה מסוכר עם טעם מלאכותי לכל דבר), אפילו הפסקנו לשתות ויסקי-קולה לטובת הוודקה-רדבול(האוסטרי).
זאת כמובן לצד החברות הזרות – קוקה קולה, פפסי, RC, קבוצת שוופס, ולאחרונה גם החלו לייבא לכאן פחיות של ד"ר בראון(אם כי זה בבעלות של פפסי) ושל גוואראנה אנטארטיקה(מברזיל).
וזה עוד לפני שהתחלנו להתייחס לטרנד התל אביבי של "גזוז של פעם", בצורת מים מוגזים בתופסת סירופ משמש/דובדבן/תפוח.
לויקיפדיה יש רשימה של הרבה משקאות קלים מהעולם, בחלוקה למדינה:
http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_soft_drinks_by_country
שאלת ה"האם יש לך זכות להיות גזען" היא שאלה מעניינת ומאתגרת.
נתחיל באמירה הפשוטה – גזענות סותרת את עקרונות הליברליזם. "גזע" משמעותו להתייחס לאנשים כשקבוצות, בעוד הליברליזם רואה בבני אדם קודם כל יחידים.
אם נסתכל אחורה למקרי הגזענות והאפליה הגדולים ביותר, נגלה שכולם נתמכו דווקא מהמדינה, ולא מיחסים בין פרטים שיש להם אינטרס כלכלי.
העבדות בארה"ב הייתה מקרה שבו המדינה לא מילאה את תפקידה להגן על חירותם של השחורים. ההפרדה הגזעית שנמשכה שם עד לפני כמה עשורים התבססה על חוקי הפרדה גזעניים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Jim_Crow_laws
גם הגטאות ליהודים ברחבי העולם הגיעו מחוקי הפרדה של המדינה.
אין מה לדבר כמובן על מקרי הטבח והטיהור האתני, שרובם ככולם בוצעו בידי צבאות סדירים של מדינות.
בחברה חופשית וכלכלה חופשית, יתכן ונתקל גם במקרים של "בנקים ללבנים בלבד". אבל כוחות השוק (לצד חופש האינפורמציה, והפרסום הפומבי) יביסו כל מטרה כזו.
תאר לעצמך שארומה יום אחד היו מחליטים שהם לא משרתים תימנים. תוך יומיים הם היו פושטים את הרגל. הלקוחות הבודדים שעוד ימשיכו להנות מהסניפים נטולי-התימנים של ארומה, היו מתועדים ומפורסמים, ועסקיהם הפרטיים היו מועמדים בסכנה גם כן.
"קניין רוחני" הוא בעיקר תירוץ למנוע תחרות בשוק, ויש לו גם אפקט של פגיעה ביצרנות. יש הרבה מאוד מילארדרים שחיים היום רק מהממצאה הזו. גם בנושא זכויות היוצרים לאמנים יש הרבה אבסורדים בתחום הזה.
במקום שאמן יתפרנס מהופעות, הוא מפרנס תעשייה שלמה של "חברות תקליטים", שעיקרם למנוע ממך שימושים לגיטמיים בקניין שלך.
תקליט ויניל בהוצאה מהודרת עם חתימה של מדונה זה קניין אמיתי.
"הזכות לנגן את התקליט הזה בחתונה שלך" זה לא.
אמנים מתחילים מתפרנסים מהופעות בבר השכונתי, ולרוב מבינים שעדיף להם להפיץ את המוסיקה שלהם חינם בMyspace.
צלמים בכירים היום אינם מתפרנסים מהקניין הרוחני שלהם. הם מתפרנסים מהעובדה שיש להם כישור נדיר, והכישור הזה נדרש בידי חברות התקשורת והפרסום.
צלמים מתחילים מתפרנסים על ידי צילום חתונות – מוצר שאין לו שום ערך למעט למצולמים.
אבל קניין רוחני לא מתחיל ונגמר בצלמים ולהקות. קניין רוחני היום מגביל תעשיות שלמות, כמו תעשיית התרופות, או תעשיית התוכנה.
יש ספר מעולה בנושא על ידי הכלכלנים דיוויד לוין (אח, היהודים האלה), ומישל בולדרין
(זמין בPDF כמובן – אבל תרגיש חופשי לתמוך ביוצרים על ידי קניה פיזית של הספר):
http://levine.sscnet.ucla.edu/general/intellectual/againstfinal.htm
הנה מאמר קצר עליו בדה-מרקר:
http://law.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20070124_817181
לגבי מיסים, יש 2 שאלות שחייבות להשאל: אם ואיך.
בשאלת האם הגישה שלי ברורה –
גופים שניתן להם היכולת לנטול חירויות מאחרים – חייבים להיות בידי המדינה. זה לא אומר שאי אפשר להפריט חלקים גדולים מהם אבל (אין הצדקה להחזיק יחידות פיתוח תוכנה בצבא למשל – וכך המצב בארה"ב, שמתבסס על תעשייה בטחונית ואזרחית חזקה. אפילו אמצעי המודיעין המסווגים מפותחים על ידי תעשיות בטחוניות, בהנחיית הNSA)
בשאלת האיך, יש כמה גישות.
כשועד הבית צריך כסף להתקנת מנורה בבניין, הוא לוקח "מס" קבוע מכל אחד מהדיירים. בלי קשר ליכולות הכלכליות שלהם, או כמות הדיירים בדירה. יתכן ואם לאחד הדיירים אין כסף לשלם, דיירים אחרים יבחרו לעזור לו – אבל ועד הבית לא יכריח אותם לממן את חלקו.
מס מסוג זה גם הכי קל לגבות, והוא הכי פחות נתון למניפולציות ולרמאות.
גישה אחרת לקחת מס, היא גישה פורפורציונלית.
בימי התנך היה נהוג שיטת המעשר. 10% משדה שלך, כך שככל שהשדה שלך גדול יותר, כך החלק שאתה מפריש גדול יותר.
מסי צריכה נוטים להיות פורפורציונלים – ככל שאתה צורך יותר, כך אתה משלם יותר מס – באחוז קבוע מהצריכה שלך.
מס כזה נוטה להיות "שוויני בנטל". אם יש לך יותר, אתה משלם יותר, אבל היחס הוא קבוע.
מס רגרסיבי אומר שככל שאתה צורך יותר, כך המס יורד.
על סיגריה ראשונה שלם שקל מס, על פאקט שלם שלם 2 שקל, ועל קופסה שלמה שלם 3. אין כמעט מיסים כאלה, אבל ה"חברתיים" נוהגים לבצע מניפולציה על מסים פורפורציונליים (על ידי חלוקה שלהם במשכורת), כדי להציג אותם כביכול כמסים רגרסיביים.
המס האחרון, והמגונה ביותר בעיני, הוא מה שנקרא מס פרוגרסיבי.
זה מס שלא רק גדל ככל שאתה מרוויח יותר, אלא גם האחוז שלו גדל.
האינטרס במס פרוגרסיבי ברור – "חלוקת עושר" סוציאליסטית, שמייצרת נטל גדול מאוד על השכבות החזקות, ומתן פטור לשכבות החלשות.
אני אתן לויקיפדיה למנות את רוב הטיעונים שיש נגד מסים פרוגרסיביים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Progressive_tax#Arguments_against_implementation
אני רואה בהם בסה"כ דרך חוקית סבוכה כדי לקחת כסף ורכוש ממישהו, ולחלק אותו לאחרים.
מס פרוגרסיבי הוא האשם העיקרי בעובדה ש2 העשירונים העליונים בישראל אחראים למעל 80% מהכנסות המדינה ממס ההכנסה.
בסופו של דבר, הוא גם פוגע בצמיחה כלכלית.
לעובד הייטק עם אזרחות אמריקאית (אבל גם גרין קארד מספיק), שעובד עבור חברה ציבורית אמריקאית, משתלם יותר לעבור לארה"ב ולעבוד עבור אותה חברה, שכן ה"קנס" שהחברה צריכה לשלם על אותו עובד בישראל גדול יותר מאשר בארה"ב.
גם בארה"ב, וגם בישראל, הוא יהיה "עשירון עליון", רק שארה"ב מאפשרת לו לחסוך יותר. בתמורה – כספי הצריכה שלו יוזרמו לכלכלה האמריקאית, במקום לכלכלה הישראלית.
לא, לא מאמין במונופולים או קרטלים טבעיים. בשוק חופשי באמת, זה לא איום.
כל עוד אין חסמי כניסה חוקיים לשוק מסוים – מונופול הוא לכל היותר דבר רגעי.
מכון פון מיסס (אחד המכונים הבולטים שדוגלים בכלכלה האוסטרית) הקדיש לא מעט זמן לשאלת המונופולים והקרטלים.
הנה מאמר טוב מלפני כמה שנים, שממחיש בקצרה את הגישה:
http://mises.org/story/621
צריך לקחת בחשבון שכשמסתכלים על כלכלה חופשית באמת, הרבה מהמודלים שתופסים היום כבר לא רלוונטיים.
מיקרוסופט הייתה במשך שנים רבות מונופול – בגלל פטנטים על תוכנה, ו"קניין רוחני" שמנעו כניסת מתחרים לשוק.
שרי אריסון, האחים עופר, יצחק תשובה, עושים הרבה מאוד מהכסף שלהם על המונופולים והזכיונות שמדינת ישראל מעניקה להם.
קוקה קולה איננה מונופול, והיא איננה מפחידה אותי.
אם נסתכל בשוק המשקאות הקלים המקומי לדוגמה, יש את קריסטל, פריגת, ספרינג, טמפו, תפוזינה, סופר דרינק. בינתיים גם חברות המים נכנסו לעסק, עם ה"מים בטעמים" (משקה מסוכר עם טעם מלאכותי לכל דבר), אפילו הפסקנו לשתות ויסקי-קולה לטובת הוודקה-רדבול(האוסטרי).
זאת כמובן לצד החברות הזרות – קוקה קולה, פפסי, RC, קבוצת שוופס, ולאחרונה גם החלו לייבא לכאן פחיות של ד"ר בראון(אם כי זה בבעלות של פפסי) ושל גוואראנה אנטארטיקה(מברזיל).
וזה עוד לפני שהתחלנו להתייחס לטרנד התל אביבי של "גזוז של פעם", בצורת מים מוגזים בתופסת סירופ משמש/דובדבן/תפוח.
לויקיפדיה יש רשימה של הרבה משקאות קלים מהעולם, בחלוקה למדינה:
http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_soft_drinks_by_country
שאלת ה"האם יש לך זכות להיות גזען" היא שאלה מעניינת ומאתגרת.
נתחיל באמירה הפשוטה – גזענות סותרת את עקרונות הליברליזם. "גזע" משמעותו להתייחס לאנשים כשקבוצות, בעוד הליברליזם רואה בבני אדם קודם כל יחידים.
אם נסתכל אחורה למקרי הגזענות והאפליה הגדולים ביותר, נגלה שכולם נתמכו דווקא מהמדינה, ולא מיחסים בין פרטים שיש להם אינטרס כלכלי.
העבדות בארה"ב הייתה מקרה שבו המדינה לא מילאה את תפקידה להגן על חירותם של השחורים. ההפרדה הגזעית שנמשכה שם עד לפני כמה עשורים התבססה על חוקי הפרדה גזעניים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Jim_Crow_laws
גם הגטאות ליהודים ברחבי העולם הגיעו מחוקי הפרדה של המדינה.
אין מה לדבר כמובן על מקרי הטבח והטיהור האתני, שרובם ככולם בוצעו בידי צבאות סדירים של מדינות.
בחברה חופשית וכלכלה חופשית, יתכן ונתקל גם במקרים של "בנקים ללבנים בלבד". אבל כוחות השוק (לצד חופש האינפורמציה, והפרסום הפומבי) יביסו כל מטרה כזו.
תאר לעצמך שארומה יום אחד היו מחליטים שהם לא משרתים תימנים. תוך יומיים הם היו פושטים את הרגל. הלקוחות הבודדים שעוד ימשיכו להנות מהסניפים נטולי-התימנים של ארומה, היו מתועדים ומפורסמים, ועסקיהם הפרטיים היו מועמדים בסכנה גם כן.
"קניין רוחני" הוא בעיקר תירוץ למנוע תחרות בשוק, ויש לו גם אפקט של פגיעה ביצרנות. יש הרבה מאוד מילארדרים שחיים היום רק מהממצאה הזו. גם בנושא זכויות היוצרים לאמנים יש הרבה אבסורדים.
במקום שאמן יתפרנס מהופעות (ויזכה לשכר בהתאם לכמה שהופעה שלו זה מוצר נדרש), הוא מפרנס תעשייה שלמה של "חברות תקליטים", שעיקרם למנוע ממך שימושים לגיטמיים בקניין שלך.
תקליט ויניל בהוצאה מהודרת עם חתימה של מדונה זה קניין אמיתי.
"הזכות לנגן את התקליט הזה בחתונה שלך" זה לא.
אמנים מתחילים מתפרנסים מהופעות בבר השכונתי, ולרוב מבינים שעדיף להם להפיץ את המוסיקה שלהם חינם בMyspace.
צלמים בכירים היום אינם מתפרנסים מהקניין הרוחני שלהם. הם מתפרנסים מהעובדה שיש להם כישור נדיר, והכישור הזה נדרש בידי חברות התקשורת והפרסום.
צלמים מתחילים מתפרנסים על ידי צילום חתונות – מוצר שאין לו שום ערך למעט למצולמים.
אבל קניין רוחני לא מתחיל ונגמר בצלמים ולהקות. קניין רוחני היום מגביל תעשיות שלמות, כמו תעשיית התרופות, או תעשיית התוכנה.
יש ספר מעולה בנושא על ידי הכלכלנים דיוויד לוין, ומישל בולדרין
(זמין בPDF כמובן – אבל תרגיש חופשי לתמוך ביוצרים על ידי קניה פיזית של הספר):
http://levine.sscnet.ucla.edu/general/intellectual/againstfinal.htm
הנה מאמר קצר עליו בדה-מרקר:
http://law.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20070124_817181
לגבי מיסים, יש 2 שאלות שחייבות להשאל: אם ואיך.
בשאלת האם הגישה שלי ברורה –
גופים שניתן להם היכולת לנטול חירויות מאחרים – חייבים להיות בידי המדינה. זה לא אומר שאי אפשר להפריט חלקים גדולים מהם אבל (אין הצדקה להחזיק יחידות פיתוח תוכנה בצבא למשל – וכך המצב בארה"ב, שמתבסס על תעשייה בטחונית ואזרחית חזקה. אפילו אמצעי המודיעין המסווגים מפותחים על ידי תעשיות בטחוניות, בהנחיית הNSA)
את מוסדות הצדקה והביטוח חייבים להשאיר כגופים פרטיים הכפופים לשיקולי שוק.
הלקוח אגב של מוסד צדקה איננו מקבל הצדקה, אלא דווקא נותן הצדקה – שרוצה לראות שכספי התרומות שלו מנוצלים בצורה היעילה ביותר, ולמטרה הראויה ביותר.
אין ספק שחברה צריכה לעזור ולדאוג לחלשיה – כשם שכולנו עושים כשאנו עוזרים לעיוור לחצות את הכביש, או לקשיש לאסוף את המצרכים שלו לאחר שנפלו על הרצפה. כצרכנים, יש לנו גם את היכולת להעניש חברות על כך שאינן "חברתיות" או "תורמות" כפי שהיינו רוצים, וכמובן שיש לנו את היכולת לעודד את מי שכן חברתי ונותן צדקה.
חברה חופשית המבוססת על כלכלה חופשית וזכויות טבעיות לא אומרת שאנחנו מוותרים על ערכינו, או על הניסיון להקנות את ערכינו לאחרים. מה שזה אומר, זה שאנחנו מוותרים על היכולת לכפות בכוח את ערכינו על אחרים.
לגבי שאלת האיך במס, יש כמה גישות.
כשועד הבית צריך כסף להתקנת מנורה בבניין, הוא לוקח "מס" קבוע מכל אחד מהדיירים. בלי קשר ליכולות הכלכליות שלהם, או כמות הדיירים בדירה. יתכן ואם לאחד הדיירים אין כסף לשלם, דיירים אחרים יבחרו לעזור לו – אבל ועד הבית לא יכריח אותם לממן את חלקו.
מס מסוג זה גם הכי קל לגבות, והוא הכי פחות נתון למניפולציות ולרמאות.
גישה אחרת לקחת מס, היא גישה פורפורציונלית.
בימי התנך היה נהוג שיטת המעשר. 10% משדה שלך, כך שככל שהשדה שלך גדול יותר, כך החלק שאתה מפריש גדול יותר.
מסי צריכה נוטים להיות פורפורציונלים – ככל שאתה צורך יותר, כך אתה משלם יותר מס – באחוז קבוע מהצריכה שלך.
מס כזה נוטה להיות "שוויני בנטל". אם יש לך יותר, אתה משלם יותר, אבל היחס הוא קבוע.
מס רגרסיבי אומר שככל שאתה צורך יותר, כך המס יורד.
על סיגריה ראשונה שלם שקל מס, על פאקט שלם שלם 2 שקל, ועל קופסה שלמה שלם 3. אין כמעט מיסים כאלה, אבל ה"חברתיים" נוהגים לבצע מניפולציה על מסים פורפורציונליים (על ידי חלוקה שלהם במשכורת), כדי להציג אותם כביכול כמסים רגרסיביים.
המס האחרון, והמגונה ביותר בעיני, הוא מה שנקרא מס פרוגרסיבי.
זה מס שלא רק גדל ככל שאתה מרוויח יותר, אלא גם האחוז שלו גדל.
האינטרס במס פרוגרסיבי ברור – "חלוקת עושר" סוציאליסטית, שמייצרת נטל גדול מאוד על השכבות החזקות, ומתן פטור לשכבות החלשות.
אני אתן לויקיפדיה למנות את רוב הטיעונים שיש נגד מסים פרוגרסיביים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Progressive_tax#Arguments_against_implementation
אני רואה בהם בסה"כ דרך חוקית סבוכה כדי לקחת כסף ורכוש ממישהו, ולחלק אותו לאחרים.
מס פרוגרסיבי הוא האשם העיקרי בעובדה ש2 העשירונים העליונים בישראל אחראים למעל 80% מהכנסות המדינה ממס ההכנסה.
בסופו של דבר, הוא גם פוגע בצמיחה כלכלית.
לעובד הייטק עם אזרחות אמריקאית (אבל גם גרין קארד מספיק), שעובד עבור חברה ציבורית אמריקאית, משתלם יותר לעבור לארה"ב ולעבוד עבור אותה חברה, שכן ה"קנס" שהחברה צריכה לשלם על אותו עובד בישראל גדול יותר מאשר בארה"ב.
גם בארה"ב, וגם בישראל, הוא יהיה בגבול התחתון של ה"עשירון עליון", רק שארה"ב מאפשרת לו לחסוך יותר. בתמורה – כספי הצריכה שלו יוזרמו לכלכלה האמריקאית, במקום לכלכלה הישראלית.
לא, לא מאמין במונופולים או קרטלים טבעיים. בשוק חופשי באמת, זה לא איום.
כל עוד אין חסמי כניסה חוקיים לשוק מסוים – מונופול הוא לכל היותר דבר רגעי.
מכון פון מיסס (אחד המכונים הבולטים שדוגלים בכלכלה האוסטרית) הקדיש לא מעט זמן לשאלת המונופולים והקרטלים.
הנה מאמר טוב מלפני כמה שנים, שממחיש בקצרה את הגישה:
http://mises.org/story/621
צריך לקחת בחשבון שכשמסתכלים על כלכלה חופשית באמת, הרבה מהמודלים שתופסים היום כבר לא רלוונטיים.
מיקרוסופט הייתה במשך שנים רבות מונופול – בגלל פטנטים על תוכנה, ו"קניין רוחני" שמנעו כניסת מתחרים לשוק.
שרי אריסון, האחים עופר, יצחק תשובה, עושים הרבה מאוד מהכסף שלהם על המונופולים והזכיונות שמדינת ישראל מעניקה להם.
קוקה קולה איננה מונופול, והיא איננה מפחידה אותי.
אם נסתכל בשוק המשקאות הקלים המקומי לדוגמה, יש את קריסטל, פריגת, ספרינג, טמפו, תפוזינה, סופר דרינק. בינתיים גם חברות המים נכנסו לעסק, עם ה"מים בטעמים" (משקה מסוכר עם טעם מלאכותי לכל דבר), אפילו הפסקנו לשתות ויסקי-קולה לטובת הוודקה-רדבול(האוסטרי).
זאת כמובן לצד החברות הזרות – קוקה קולה, פפסי, RC, קבוצת שוופס, ולאחרונה גם החלו לייבא לכאן פחיות של ד"ר בראון(אם כי זה בבעלות של פפסי) ושל גוואראנה אנטארטיקה(מברזיל).
וזה עוד לפני שהתחלנו להתייחס לטרנד התל אביבי של "גזוז של פעם", בצורת מים מוגזים בתופסת סירופ משמש/דובדבן/תפוח.
לויקיפדיה יש רשימה של הרבה משקאות קלים מהעולם, בחלוקה למדינה:
http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_soft_drinks_by_country
שאלת ה"האם יש לך זכות להיות גזען" היא שאלה מעניינת ומאתגרת.
נתחיל באמירה הפשוטה – גזענות סותרת את עקרונות הליברליזם. "גזע" משמעותו להתייחס לאנשים כשקבוצות, בעוד הליברליזם רואה בבני אדם קודם כל יחידים.
אם נסתכל אחורה למקרי הגזענות והאפליה הגדולים ביותר, נגלה שכולם נתמכו דווקא מהמדינה, ולא מיחסים בין פרטים שיש להם אינטרס כלכלי.
העבדות בארה"ב הייתה מקרה שבו המדינה לא מילאה את תפקידה להגן על חירותם של השחורים. ההפרדה הגזעית שנמשכה שם עד לפני כמה עשורים התבססה על חוקי הפרדה גזעניים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Jim_Crow_laws
גם הגטאות ליהודים ברחבי העולם הגיעו מחוקי הפרדה של המדינה.
אין מה לדבר כמובן על מקרי הטבח והטיהור האתני, שרובם ככולם בוצעו בידי צבאות סדירים של מדינות.
בחברה חופשית וכלכלה חופשית, יתכן ונתקל גם במקרים של "בנקים ללבנים בלבד". אבל כוחות השוק (לצד חופש האינפורמציה, והפרסום הפומבי) יביסו כל מטרה כזו.
תאר לעצמך שארומה יום אחד היו מחליטים שהם לא משרתים תימנים. תוך יומיים הם היו פושטים את הרגל. הלקוחות הבודדים שעוד ימשיכו להנות מהסניפים נטולי-התימנים של ארומה, היו מתועדים ומפורסמים, ועסקיהם הפרטיים היו מועמדים בסכנה גם כן.
"קניין רוחני" הוא בעיקר תירוץ למנוע תחרות בשוק, ויש לו גם אפקט של פגיעה ביצרנות. יש הרבה מאוד מילארדרים שחיים היום רק מהממצאה הזו. גם בנושא זכויות היוצרים לאמנים יש הרבה אבסורדים.
במקום שאמן יתפרנס מהופעות (ויזכה לשכר בהתאם לכמה שהופעה שלו זה מוצר נדרש), הוא מפרנס תעשייה שלמה של "חברות תקליטים", שעיקרם למנוע ממך שימושים לגיטמיים בקניין שלך.
תקליט ויניל בהוצאה מהודרת עם חתימה של מדונה זה קניין אמיתי.
"הזכות לנגן את התקליט הזה בחתונה שלך" זה לא.
אמנים מתחילים מתפרנסים מהופעות בבר השכונתי, ולרוב מבינים שעדיף להם להפיץ את המוסיקה שלהם חינם בMyspace.
צלמים בכירים היום אינם מתפרנסים מהקניין הרוחני שלהם. הם מתפרנסים מהעובדה שיש להם כישור נדיר, והכישור הזה נדרש בידי חברות התקשורת והפרסום.
צלמים מתחילים מתפרנסים על ידי צילום חתונות – מוצר שאין לו שום ערך למעט למצולמים.
אבל קניין רוחני לא מתחיל ונגמר בצלמים ולהקות. קניין רוחני היום מגביל תעשיות שלמות, כמו תעשיית התרופות, או תעשיית התוכנה.
יש ספר מעולה בנושא על ידי הכלכלנים דיוויד לוין, ומישל בולדרין
(זמין בPDF כמובן – אבל תרגיש חופשי לתמוך ביוצרים על ידי קניה פיזית של הספר):
http://levine.sscnet.ucla.edu/general/intellectual/againstfinal.htm
הנה מאמר קצר עליו בדה-מרקר:
http://law.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20070124_817181
לגבי מיסים, יש 2 שאלות שחייבות להשאל: אם ואיך.
בשאלת האם הגישה שלי ברורה –
גופים שניתן להם היכולת לנטול חירויות מאחרים – חייבים להיות בידי המדינה. זה לא אומר שאי אפשר להפריט חלקים גדולים מהם אבל (אין הצדקה להחזיק יחידות פיתוח תוכנה בצבא למשל – וכך המצב בארה"ב, שמתבסס על תעשייה בטחונית ואזרחית חזקה. אפילו אמצעי המודיעין המסווגים מפותחים על ידי תעשיות בטחוניות, בהנחיית הNSA)
את מוסדות הצדקה והביטוח חייבים להשאיר כגופים פרטיים הכפופים לשיקולי שוק.
הלקוח אגב של מוסד צדקה איננו מקבל הצדקה, אלא דווקא נותן הצדקה – שרוצה לראות שכספי התרומות שלו מנוצלים בצורה היעילה ביותר, ולמטרה הראויה ביותר.
אין ספק שחברה צריכה לעזור ולדאוג לחלשיה – כשם שכולנו עושים כשאנו עוזרים לעיוור לחצות את הכביש, או לקשיש לאסוף את המצרכים שלו לאחר שנפלו על הרצפה. כצרכנים, יש לנו גם את היכולת להעניש חברות על כך שאינן "חברתיות" או "תורמות" כפי שהיינו רוצים, וכמובן שיש לנו את היכולת לעודד את מי שכן חברתי ונותן צדקה.
חברה חופשית המבוססת על כלכלה חופשית וזכויות טבעיות לא אומרת שאנחנו מוותרים על ערכינו, או על הניסיון להקנות את ערכינו לאחרים. מה שזה אומר, זה שאנחנו מוותרים על היכולת לכפות בכוח את ערכינו על אחרים.
"קניין רוחני" הוא בעיקר תירוץ למנוע תחרות בשוק, ויש לו גם אפקט של פגיעה ביצרנות. יש הרבה מאוד מילארדרים שחיים היום רק מהממצאה הזו. גם בנושא זכויות היוצרים לאמנים יש הרבה אבסורדים.
במקום שאמן יתפרנס מהופעות (ויזכה לשכר בהתאם לכמה שהופעה שלו זה מוצר נדרש), הוא מפרנס תעשייה שלמה של "חברות תקליטים", שעיקרם למנוע ממך שימושים לגיטמיים בקניין שלך.
תקליט ויניל בהוצאה מהודרת עם חתימה של מדונה זה קניין אמיתי.
"הזכות לנגן את התקליט הזה בחתונה שלך" זה לא.
אמנים מתחילים מתפרנסים מהופעות בבר השכונתי, ולרוב מבינים שעדיף להם להפיץ את המוסיקה שלהם חינם בMyspace.
צלמים בכירים היום אינם מתפרנסים מהקניין הרוחני שלהם. הם מתפרנסים מהעובדה שיש להם כישור נדיר, והכישור הזה נדרש בידי חברות התקשורת והפרסום.
צלמים מתחילים מתפרנסים על ידי צילום חתונות – מוצר שאין לו שום ערך למעט למצולמים.
אבל קניין רוחני לא מתחיל ונגמר בצלמים ולהקות. קניין רוחני היום מגביל תעשיות שלמות, כמו תעשיית התרופות, או תעשיית התוכנה.
יש ספר מעולה בנושא על ידי הכלכלנים דיוויד לוין, ומישל בולדרין
(זמין בPDF כמובן – אבל תרגיש חופשי לתמוך ביוצרים על ידי קניה פיזית של הספר):
http://levine.sscnet.ucla.edu/general/intellectual/againstfinal.htm
הנה מאמר קצר עליו בדה-מרקר:
http://law.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20070124_817181
"קניין רוחני" הוא בעיקר תירוץ למנוע תחרות בשוק, ויש לו גם אפקט של פגיעה ביצרנות. יש הרבה מאוד מילארדרים שחיים היום רק מהממצאה הזו. גם בנושא זכויות היוצרים לאמנים יש הרבה אבסורדים.
במקום שאמן יתפרנס מהופעות (ויזכה לשכר בהתאם לכמה שהופעה שלו זה מוצר נדרש), הוא מפרנס תעשייה שלמה של "חברות תקליטים", שעיקרם למנוע ממך שימושים לגיטמיים בקניין שלך.
תקליט ויניל בהוצאה מהודרת עם חתימה של מדונה זה קניין אמיתי.
"הזכות לנגן את התקליט הזה בחתונה שלך" זה לא.
אמנים מתחילים מתפרנסים מהופעות בבר השכונתי, ולרוב מבינים שעדיף להם להפיץ את המוסיקה שלהם חינם בMyspace.
צלמים בכירים היום אינם מתפרנסים מהקניין הרוחני שלהם. הם מתפרנסים מהעובדה שיש להם כישור נדיר, והכישור הזה נדרש בידי חברות התקשורת והפרסום.
צלמים מתחילים מתפרנסים על ידי צילום חתונות – מוצר שאין לו שום ערך למעט למצולמים.
אבל קניין רוחני לא מתחיל ונגמר בצלמים ולהקות. קניין רוחני היום מגביל תעשיות שלמות, כמו תעשיית התרופות, או תעשיית התוכנה.
יש ספר מעולה בנושא על ידי הכלכלנים דיוויד לוין, ומישל בולדרין
(זמין בPDF כמובן – אבל תרגיש חופשי לתמוך ביוצרים על ידי קניה פיזית של הספר):
http://levine.sscnet.ucla.edu/general/intellectual/againstfinal.htm
לגבי מיסים, יש 2 שאלות שחייבות להשאל: אם ואיך.
בשאלת האם הגישה שלי ברורה –
גופים שניתן להם היכולת לנטול חירויות מאחרים – חייבים להיות בידי המדינה. זה לא אומר שאי אפשר להפריט חלקים גדולים מהם אבל (אין הצדקה להחזיק יחידות פיתוח תוכנה בצבא למשל – וכך המצב בארה"ב, שמתבסס על תעשייה בטחונית ואזרחית חזקה. אפילו אמצעי המודיעין המסווגים מפותחים על ידי תעשיות בטחוניות, בהנחיית הNSA)
את מוסדות הצדקה והביטוח חייבים להשאיר כגופים פרטיים הכפופים לשיקולי שוק.
הלקוח אגב של מוסד צדקה איננו מקבל הצדקה, אלא דווקא נותן הצדקה – שרוצה לראות שכספי התרומות שלו מנוצלים בצורה היעילה ביותר, ולמטרה הראויה ביותר.
אין ספק שחברה צריכה לעזור ולדאוג לחלשיה – כשם שכולנו עושים כשאנו עוזרים לעיוור לחצות את הכביש, או לקשיש לאסוף את המצרכים שלו לאחר שנפלו על הרצפה. כצרכנים, יש לנו גם את היכולת להעניש חברות על כך שאינן "חברתיות" או "תורמות" כפי שהיינו רוצים, וכמובן שיש לנו את היכולת לעודד את מי שכן חברתי ונותן צדקה.
חברה חופשית המבוססת על כלכלה חופשית וזכויות טבעיות לא אומרת שאנחנו מוותרים על ערכינו, או על הניסיון להקנות את ערכינו לאחרים. מה שזה אומר, זה שאנחנו מוותרים על היכולת לכפות בכוח את ערכינו על אחרים.
לגבי שאלת האיך במס, יש כמה גישות.
כשועד הבית צריך כסף להתקנת מנורה בבניין, הוא לוקח "מס" קבוע מכל אחד מהדיירים. בלי קשר ליכולות הכלכליות שלהם, או כמות הדיירים בדירה. יתכן ואם לאחד הדיירים אין כסף לשלם, דיירים אחרים יבחרו לעזור לו – אבל ועד הבית לא יכריח אותם לממן את חלקו.
מס מסוג זה גם הכי קל לגבות, והוא הכי פחות נתון למניפולציות ולרמאות.
גישה אחרת לקחת מס, היא גישה פורפורציונלית.
בימי התנך היה נהוג שיטת המעשר. 10% משדה שלך, כך שככל שהשדה שלך גדול יותר, כך החלק שאתה מפריש גדול יותר.
מסי צריכה נוטים להיות פורפורציונלים – ככל שאתה צורך יותר, כך אתה משלם יותר מס – באחוז קבוע מהצריכה שלך.
מס כזה נוטה להיות "שוויני בנטל". אם יש לך יותר, אתה משלם יותר, אבל היחס הוא קבוע.
מס רגרסיבי אומר שככל שאתה צורך יותר, כך המס יורד.
על סיגריה ראשונה שלם שקל מס, על פאקט שלם שלם 2 שקל, ועל קופסה שלמה שלם 3. אין כמעט מיסים כאלה, אבל ה"חברתיים" נוהגים לבצע מניפולציה על מסים פורפורציונליים (על ידי חלוקה שלהם במשכורת), כדי להציג אותם כביכול כמסים רגרסיביים.
המס האחרון, והמגונה ביותר בעיני, הוא מה שנקרא מס פרוגרסיבי.
זה מס שלא רק גדל ככל שאתה מרוויח יותר, אלא גם האחוז שלו גדל.
האינטרס במס פרוגרסיבי ברור – "חלוקת עושר" סוציאליסטית, שמייצרת נטל גדול מאוד על השכבות החזקות, ומתן פטור לשכבות החלשות.
אני אתן לויקיפדיה למנות את רוב הטיעונים שיש נגד מסים פרוגרסיביים:
http://en.wikipedia.org/wiki/Progressive_tax#Arguments_against_implementation
אני רואה בהם בסה"כ דרך חוקית סבוכה כדי לקחת כסף ורכוש ממישהו, ולחלק אותו לאחרים.
מס פרוגרסיבי הוא האשם העיקרי בעובדה ש2 העשירונים העליונים בישראל אחראים למעל 80% מהכנסות המדינה ממס ההכנסה.
בסופו של דבר, הוא גם פוגע בצמיחה כלכלית.
לעובד הייטק עם אזרחות אמריקאית (אבל גם גרין קארד מספיק), שעובד עבור חברה ציבורית אמריקאית, משתלם יותר לעבור לארה"ב ולעבוד עבור אותה חברה, שכן ה"קנס" שהחברה צריכה לשלם על אותו עובד בישראל גדול יותר מאשר בארה"ב.
גם בארה"ב, וגם בישראל, הוא יהיה בגבול התחתון של ה"עשירון עליון", רק שארה"ב מאפשרת לו לחסוך יותר. בתמורה – כספי הצריכה שלו יוזרמו לכלכלה האמריקאית, במקום לכלכלה הישראלית.
חחח, שעת (יום) סיפור אירגנת לי P;
אבל אני שמח שאני לא האדם היחיד שאוהב להיות יסודי וכותב באריכות. (:
מונופול-
כמו שאמרתי, את הדוגמא עם המשקאות אתה צריך לעזוב כיוון שהיא לא מוכיחה את הטיעון שלך. אם תבדוק יותר לעומק תגלה שכל החברות ברשימה של ויקיפדיה (לא בדקתי בכ-ל העולם, התמקדתי בעיקר בישראל, אבל הרבה משקאות זרים מוכרים לי גם ככה), שייכות\בשותפות רצינית לחברה שהיא חברת בת של חברה ששייכת לחברת-אחות ששייכת לדודה של השכנה של חברה אחרת שהיא במקרה שייכת לעוד חברה והיא קבוצה של חברה שהוקמה בידי תאגיד מסוים.
אם תבדוק טוב, תגלה שהכל מתנקז למספר מאוד מצומצם של מגה-תאגידים.
בנוגע למאמר של מכון מייס, אז חלקן של הדוגמאות הוא לא רלוונטי, חלקן חסר וחלקן מפורש בצורה…שיכולה להיות מפורשת גם אחרת.
לדוגמא, תעשיית המטוסים שהוא ציין. כן ניתן לפרש את ההתייעלות של בואינג כצעד תחרותי (אם זו בכלל נעשתה), מצד שני אפשר גם לפרש אותה כמיקסום רווחים מסורתי. המחבר לא ציין לעומת זאת האם המחירים של מטוסי בואינג צנחו, ואם כן אז האם ביחס כזה שמבטא יותר מפלוקצואציות סטנדרטיות בכללה (מיתון, ירידת ערך מטבע, עלויות חומרי גלם וכו'…).
כמו כן, אם AIRBUS יסגור את שעריו אז:
א. המונופול של בואינג, אמנם מונופול, אך הוא מתנהל מול מספר מצומצם יותר של לקוחות, מה שמוריד מחוזקו.
ב. מחיר מוצרים ישיר זה רק אחד מהאספקטים התועלתניים של בעל מנופול.
כמו באחזקת עיתון, כסף ממכירות\פרסום זה רק חלק מהעניין. לבעל מונופול יש השפעה נרחבת בתחום שלו כמו איום על ספקים, השפעה על מדיניות ממשלה (באיומים של פיטורים, השבתת תעשיה, מעבר לארץ אחרת וכו'…) במיסים וכדומה (לא רק בתחום שלה, אם נניח יש משהו שהיא צריכה, או עוד עיסוקים שהיא מרוויחה מהם), גם מחיר ישיר ניתן להעלות בשיטת סלאמי, ויש עוד המון יתרונות אחרים.
כמו כן, לא כל התעשיות והעסקים דינם אחד הוא. יש עסקים יותר בינלאומיים או לקהל גדול כגון חברות מכוניות ויש עסקים לקהילות יותר מצומצמות היכן שיש פחות מקום לתחרות, פחות מחזורים וניתן להרוות את השוק בפחות משתתפים. זו אחת הסיבות שבאמריקה יש יותר תחרות מבארץ, כיוון ששם יש יותר מקום ליותר עסקים.
ואפילו עזוב מונופולים, כבר עכשיו גם בשווקים בעלי תחרות מסוימת (אבל בעיקר עם מספר מצומצם של חברות), ישנה התאחדות אינטרסים ונוצרים שיתופי פעולה של קבוצות לחץ על הציבור והממשלה, למשל כמו הקלות בפיקוח, או בקנסות (למשל פיקוח סביבתי (בעיות אקולוגיות שהמפעלים יוצרים)).
עוד דוגמא חסרה במאמר היא של אינטל, שבדיוק מואשמת בנקיטת הטקטיקות המונופולוסטיות שאני מדבר עליהן.
אני לא לחלוטין בטוח, מה האלטרנטיבה שלך לשיטת זכיונות, אם נניח יש רק שדה פוספטים אחד בארץ, כיצד המדינה צריכה לחלק אותו, אם הכל חופשי? אז תבוא חברה גדולה, תקנה את השדה או עשרות חלקיו בכל מקרה ועדיין יש לנו רק חברה אחת ללא תחרות בארץ (בעצם יש תחרות, הרי יש עוד חברות פוספטים בעולם).
אולי אתה טוען שהמדינה מכרה בזול את נכסיה? זה משהו אחר, אבל הפיתרון הוא עדיין חלק מהשיטה.
אני גם לא לגמרי מבין למה זה נראה לך מופרך שמספר מצומצם של שחקנים בשוק יכול לתאם מחירים. באמת חסרים לך דוגמאות ואישומים מהארץ ומהעולם (טוב בעיקר בעולם, בארץ המערכת עובדת לאט ומתעלמת מהמון מקרים. אני כמובן מדבר על דוגמאות לעסקים שלא קיבלו שום זכיון מיוחד מהממשלה)?
או שהשחקנים הללו יחברו כנגד שחקן שלישי ויתחרו\יקנו\ישתפו\ירסקו אותו. זה גם לא פשוט להיות שחקן חדש, הרבה פעמים ישנם חסמי כניסה כלכליים ובשוק רווי אין אפילו טעם להיכנס.
ולבסוף, הכל בחיים זה רגעי, השאלה היא כמה זמן נמשך רגע?
נ.ב אוף-טופיק לרגע. חיפשתי ברשת אבל לא מצאתי, יש תנאים מהמדינה כדי להיות ספק אינטרנט? אם יש, מהם (לינק או משהו אם אתה יודע)?
נ.נ.ב וכמובן במדינה ללא פיקוח המונופול (והרבה מעסיקים בעצם), יכולים לקבוע איזה שכר שהם רוצים לעובדים, גם צלוחית מרק ביום תמורת עבודה של יתומים במכרה. דיקנס היה מחייך בקברו.
קניין רוחני-
עזוב רגע מוזיקה, בוא נלך למקום יותר חד משמעי. ספרות.
בן אדם עני עמל שנים על יצירת המופת שלו, חי מחסכונותיו ומצדקה. עד היום המאושר שבו הוא זכה להקלד את המילים "הסוף" (THE END). הוא הלך לחנות צילום (PHOTOCOPY) להדפיס ולכרוך שם את יצירתו. אך אבוי, המוכר בחנות הכין עותק סודי לרשומות המדוברות וכאשר הסופר המיוסר יצא החוצה, הרים הנבל טלפון לדודו שבמקרה בעל הוצאת ספרים ושלח לדודו את העותק הסודי. הדוד קרא, אהב, החליט לשים את שם אחיינו על הספר ולהדפיס במליוני עותקים. הספר נהיה להצלחה ורב מכר בין לילה, הכניס למו"ל מאות מליונים, כל הארץ קנתה עותק. כעבור שנה, מטייל הסופר שלנו ברחוב, אחרי ששלח את ספרו להמון אנשים, אבל לא קיבל תגובה מאף אחד, החליט הוא לחדד את כישורי הכתיבה שלו ולראות מה הציבור קונה, כדי לקלוע לטעמו. הסופר קונה את רב המכר הגדול ביותר של כל הזמנים, ופתאום הוא מגלה להפתעתו ש…מה?! זה הרי הספר שאני כתבתי!!!
נו, מה עכשיו? בהיעדר קניין רוחני ניתן רק לחשוק שיניים.
או שאתה מסכים לזה?
ואם כבר מדברים על שוק הפרסום, אז מה וכמה השוק יפרסם? בהעדר קניין רוחני אין משמעות למותגים.
אין גם משמעות לזיופים ו"בורקה בורקה קולה" יכולה להוציא פחיות של "קוקה קולה" ואף אחד לא ידע את ההבדל עד לאחר הקניה, כשתתחיל להרגיש את מי הביוב של סין (ששם ממוקמת "בורקה בורקה").
גזענות-
נחמד, אבל לא קצת נאיבי?
כשאתה מחפש שיטת וערכי ממשל, אתה מחפש אותה לעולם. השיטה ועקרונות הממשל צריכים להיות יציבים גם כשהסביבה משתנה.
המצב של ארומה שאתה תיארת הוא תלוי קונטקס תרבותי ספציפי וגם לא ממש מדויק.
שוק וכלכלה אלו לא דברים מדויקים או רציונליים, ומה אם בעוד 20 שנה מגמת ה"פתיחות העולמית" תשתנה ופתאום כולם ישנאו תימנים? ארומה לא רק לא תינזק אלא גם תרוויח.
אפילו במצב כיום אני לא יודע כל כך בטוח בנזק, אם תבדוק אז תראה שרוב הציבור אדיש כמעט להכל. למעט כמה שמאלנים צפונבונים (שונאי דתיים) שאולי יתחילו לעשות הפגנות, אנשים לא יתייחסו למאבק. ואם כן, אז ארומה תצא במבצע משתלם ותמשוך לקוחות, ואם זה לא יעזור, אז היא תחכה, הרבה פעמים הזמן עושה את שלו. ואם בסוף היא כן תינזק אז לבא אחריה יהיה יותר קל. ואם ארומה יהיה העסק העשירי שיעשה זאת, אחרי כמה עסקים שבהם התרסה תקשורתית לא יכולה לפגוע, אז בכלל לא יקרה לארומה כלום. תראה כמה עסקים ישראלים נפגעו ממכירת פרוות, מניצול עובדים (בארץ ובסדנאות יזע), ועוד ממלא דברים…
אתה גם מציעה לפרסם תמונות של לקוחות ארומה…LOL. כן זה נורא מביש לשבת שם, הסנקציות החברתיות שתקבל יהיו פשוט נוראיות…
חוקי ג'ים קרואו אמנם תרמו אך הם היו בסה"כ מניפיסטציה לדעות המקובלות. הפרדה גזעית ופרימיטיבציה של לא-נוצרים לבנים נעשתה *הרבה* לפני חוקים מסודרים כלשהם. כמו כן, האמן לי ששחורים לא היו המופלים היחידים, לא באמריקה ולא באף מקום אחר עם חוק וללא.
זכור לי מקרה מאמריקה שבו יזם אחד אירגן אנשים כדי להעיף או להרעיב את הסינים בעירם (והאזור הכללי מסביב). הם החרימו עסקים סיניים, כל עסק שהעסיק סינים, כל עסק שמכר לסינים וכל עסק שהתעסק איתם בכלל. אלו שהתנגדו- נודו, אבל הרבה עסקים גם שיתפו איתם פעולה. המיזם הצליח והם שימשו דוגמא והשראה להרבה מקומות וערים בארה"ב שזה אפשרי ולא בשמיים.
תנסה בתור יהודי עד שנות ה60-70 להתקבל ללימודים או לעבודת צווארון לבן (באמריקה. ברוסיה אני לא יודע אם זה בכלל הפסיק).
הפרדה גזעית אולי הייתה מדיניות ממשלתית, אבל הדרה גזעית הייתה בהחלט מדיניות ציבורית (פרטית). אף אחד לא קיבל שחורים לעבודה (טובה) בין אם זה מדעות אישיות או מחשש לחרמים ויחס שונה. שחורים שילמו יותר על מוצרים רבים. יצירת גטואים שונים בגלל מספר גורמים פטיים, ולאחר מכן מחסור בשירותים שונים בשכונות המופרדות. ויחס שונה אליהם בלקיחה בחשבון של איכות חיים (כלומר פתיחה של מפעל מסריח או מזהם). שחורים (ולא רק) קיבלו פחות כסף על אותה עבודה.
והכל נעשה בצורה פרטית.
טבח וטיהור אתני מבוצע רק ע"י צבאות מסודרים? אתה כנראה לא מכיר את היסטוריה היהודית מעת העתיקה ועד ימינו אנו…
טבחים, פרעות ופוגרומים ביהודים בוצעו עוד מימים ימימה. גם ממקורות ממשלתיים וגם לא, מי שבא ברוך הבא.
עכשיו למעשה, בעולם ובעיקר במזרח אירופה קמות וצוברות כוח אדיר מיום ליום קבוצות גלוחי ראש למינהן, שעיסוקן הוא להבאת ארצם נקיה מזרים.
דווקא הציבור והאווירות הציבוריות הן אלו שתומכות ומלבות גזענות וממשל (שאגב, גם מורכב מאנשים) אם נוקט פעולות כלשהן, הרי שהן הד לציבוריות.
זה נחמד שהליברליזם רואה באנשים כאינדיבידואל, חבל רק שאנשים לא עושים זאת.
ולבסוף, כמו שאמרתי כוחות שוק מורכבים מאנשים ואנשים הם לא רציונליים. כסף זה לא הכל בחיים. והיכן נמצא הרווח זה גם נתון לשיקול דעת.
אם מחר נחליט להדיר את התימנים בישראל, למנוע מהם לימודים, עבודה, שירותים, מוצרים… יוצאי תימן לא יוכלו ולא יקימו את התעשיות הדרושות להם בעצמם, יותר סביר שהם פשוט יהגרו, יפנו לפשע, או ימותו ברעב.
נ.ב אמרת משהו ביעף שהייתי מאוד רוצה להתעקב עליו. אמרת שלקוחות של ארומה-הגזענית צריכים להיות מתועדים ומפורסמים…. האם בשבילך פרטיות זה לא משהו חשוב? (זה קשור ברופפות לנושא הליברטניזם אבל עדיין זה אוף טופיק שהייתי רוצה לשמוע).
נ.נ.ב נגד תימנים אולי אתה לא רואה הרבה אפליה, אבל נכים, מוגבלים שכלית ובעיקר אנשים בעלי הפרעות או *עבר* של מחלות נפש, בהחלט מוקצים כיום. חלקם יותר מאחרים וחלקם בסיטואציות ובצורות שונות, וכל זאת עם קיומם של חוקים אנטי אפלייתיים.
מיסוי-
אם?…
אז אתה מסכים שיש צורך שהממשלה תגבה מיסים לפחות באיזושהי צורה? ושבכל מקרה החזק יממן את החלש כיוון שלחזק יש יותר כסף לשלם ממנו מס, אבל הצבא או המשטרה מגנה על שניהם באותו האופן?
אני אצא מנקודת הנחה שתשובתך חיובית.
אתה מסכים לכך שעל הממשלה להשתמש בכסף הנאסף לא לשם ריפוד כיסיה כי אם לצרכים ציבוריים, כמו סלילת כבישים, בניית פארקים, תחזוק משטרה, רחובות?…
אניח שאתה מהנהן בחיוב.
אתה מסכים לכך שישנן עיתות שבהן אם אנחנו נמצאים למשל במלחמה והצבא צריך עוד כסף כדי שאנחנו נוכל לשרוד, או צריכים להתמודד עם רעידת אדמה שהחריבה חצי מישראל, או שמצאנו מאגר עצום של נפט, או שפשוט נבחר ראש ממשלה חדש שהחליט לתגבר את המשטרה, יהיו תנודות ברמת המס המשולם?
פעם 5% פעם 10%…
בהנחה שכן…
אתה מסכים לכך שהממשלה יכולה וצריכה להחליט היכן נחוץ יותר פארק, איזו תשתית כבר עייפה מדי, אם הצבא חלש מדי, ואיזה עוד צורך יש למדינה?
בשלב זה אני חושב שכבר הבנת לאן אני חותר ולכן אוציא ממך בכוח רק הנהון מחשבתי אחרון…
אם כך, אם למדינה יש מנדט לגבות כמה מיסים שהיא רוצה (\צריכה\הבטיחה בבחירות) ולחלק אותם לצרכים הציבוריים שלדעתה הם חשובים, מדוע אתה לא מקבל שהמדינה החליטה בשביל לשמור על האינטרס הציבורי של חיים\ביטחון לממן חיסונים או טיפולים רפואיים אחרים לכל מי שרוצה? (מסיבות מגוונות, מניעת מגפות היא רק אחת מהן).
איך?…
אוף טופיק לרגע- מה עשית כדי שהעמוד של ויקיפדיה יתחיל מהנקודה שרצית להראות?
חזרה לנושא…
מכיר את המשל על הכוס החצי ריקה? זו אנלוגיה מדויקת למס הפרוגרסיבי.
במקום לראות את המדינה כלוקחת יותר כסף מהעשירים, אתה יכול לקחת את המס הגבוהה ביותר האפשרי כנקודת הפתיחה שלך, זה ה X שכל אזרח בישראל חייב לשלם, ואז חלקים מסוימים באוכלוסיה זוכים להקלות כאלו או אחרות בדיוק מאותה הסיבה שיש עזרה סוציאלית (שעליה דיברנו ב "אם?…").
כמו שאותה המשכורת היא בעלת שווי שונה אצל אנשים שונים. לאדם רגיל, לדוגמא, 3000 שקל זו אולי משכורת מינימום שתממן את הצרכים הבסיסיים שלו (קורת גג, אוכל, גז, חשמל, מים וקצת בידור), לנכה\חולה לעומת זאת, 3000 ש"ח ממש לא מספיקים כיוון שהוצאותיו הבסיסיות הן גבוהות יותר.
ואז לוקחים מס שונה.
בנוגע למעשרות שהזכרת, אז:
המעשרות המוזכרות במקרא הן נוגעות רק בעניין ההלכתי של קיום עניים, לויים והלל לבורא. אל תשכח שהייתה גם ממלכה שגבתה את מיסיה שלה. וגם עוד מתנות עניים.
חוץ מזה שים לב שאת המס הזה משלמים רק בעלי קרקעות ולא עניים, כך שיש כאן פרוגרסיביות מסוימת.
נדמה לי שזהו, אבל יש לי תחושה ששכחתי כמה דברים…
TESTING.
בבלוג רשום שיש 23 תגובות, אבל אני רואה את התגובה שלי אחרונה וכשאני כתבתי אותה היו 19 תגובות.
אז יש הפרש של 4 הודעות, לכן אני רושם את זו לבדיקה.
יהונתן,
הבנתי מה הבעיה, המערכת השתגעה והעתיקה חלקים מהודועותיו של דניאל כמה פעמים.
דניאל,
אני עדיין פה, ואני עוד אבדוק מפעם לפעם את הפוסט הזה…