בעוד כחודש אני מתעתד להעביר סדנא במסגרת אל-כנס המשחקים 2009 שיערך ב"פתח תקווה". נושא ההרצאה הינו חדשנות, העתקה והשארה : האם חוקים ומשחקים יכולים לחיות יחדיו? ונראה לי שמצאתי דוגמא מושלמת להרצאה, שלא רק מכסה את הנושא, אלא יכולה להיות חלק בלתי נפרד מסיליבוס הקורס שאעביר בשנה הבאה במכללת בית ברל על דיני משחקי מחשב בתכנית לפיתוח משחקי מחשב.
lose/lose הוא משחק סכום אפס שמדגים יותר מכל כיצד חוקי זכויות היוצרים וחוקי הגנת הצרכן לא יכולים לעמוד בפני החדשנות והיצירתיות. במשחק, השחקן משחק חללית שיכולה להלחם בחיזרים שעוברים מולו ולירות בהם, למרות שאותם חיזרים לא יורים על החללית, אלא זו נפגעת רק במגע עם החיזרים. עד כאן, המשחק דומה עד מאוד למכניקאת המשחק במשחק הקלאסי Space Invaders ומשחקי Arcade קלאסיים אחרים. אולם, יש במשחק טוויסט קטן מאוד: כל חיזר מייצג קובץ על הכונן הקשיח והשמדת החייזר הורגת גם את הקבצים לצמיתות.
המשחק מעלה שאלה לא קטנה של זכויות יוצרים על קונספט למשחק שדנתי בו בעבר עבור הקולוקווים של אמילי לוצקר: האם ניתן להגן על משחקים באמצעות זכויות יוצרים, פטנטים או סימני מסחר. לכאורה, המשחק עצמו גנרי לחלוטין, ולא מפר עיצובים או סימנים קנייניים של משחקים אחרים; הוא אמנם מחזיק Look and Feel שהוא רטרו לגמרי אבל נטול דמיון מוחשי בין היצירות, שהיא הדרישה להפרה. עיצוב "רטרו"לא יהיה די בכדי להיות הפרה של זכות כלשהיא (והשוו א 2469/02 האסברו נ' לי-דן, עא 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited) ולמרות שכשאנו משחקים במשחק אנו מלאים רגשות לתקופת עבר, אנו לא ממש יכולים להצביע על המשחק ש"העתיקו" ממנו.
כעת, דמיינו כיצד חוקי זכויות יוצרים מרחיבים, אשר אותם רוצים בעלי הזכויות בדרך כלל לאכוף, היו משפיעים על היכולת לפתח משחקים עתידיים: הגנה על קונספט של משחק היתה מונעת שימוש דומה לו בכל משחק אחר; לכן, הראשון שהיה מפתח את פלטפורמת הארקייד הידועה, בה דמות רצה משמאל לימין ומונעת מאויבים להרוג אותה, תוך שהיא אוספת נקודות, היה מבקש תגמולים מכל אחד מהאחרים. כך, Commander Keen וSuper Mario Bros לא היו יכולים להתקיים. אם נסתכל על לוח הזמנים לפיהם פותחו משחקי המחשב נראה כי המשחק Computer Space משנת 1971 הכיל אלמנטים של ניווט דו-מימדי של חללית בחלל, שצריכה להתחמק מחלליות חיזרים ולירות עליהם בחזרה. כלומר, לו היינו נותנים הגנה על הרעיון, כל עצם שנע במטריצה דו מימדית ומתחמק מעצמים שונים אך יכול גם להרוג אותם היתה חייבת בתשלום תמלוגים תיאורטיים.
לכאורה, משנת 1971 ועד היום היו יכולות להיות מוטלות מגבלות כאלה ואחרות; ועד 1981 בה נינטנדו שחררה את Donkey Kong, משחק הפלטפורמה הראשון, היה ניתן לעצור את החדשנות. לו מפתחי מחשב היו צריכים לעצור ולשלם על כל קונספט, החדשנות כלל לא היתה מתקיימת. תחשבו על משחק המחשב הראשון שאיפשר משחק של אדם מול אדם: Pong. האם תעשיית משחקי המחשב היתה יכולה להתקיים כשהיא דורשת כללים נוקשים?
כאשר מוסיקאים מקבלים 'השראה' אחד מהשני ומתחילים בהליכים משפטיים זה לא עושה טוב לחדשנות המוסיקלית. לו אמן הבלוז הראשון שחי היה מנסה להגן על הצירוף I-IV-V-IV או כל 12-Bar Blues מפני המעתיקים הנוראיים, הוא היה מעקר את החדשנות או מאלץ מוסיקאים ליצור מוסיקה קקפונית. אם תעצרו לרגע ותפשטו את הצלילים מהמוסיקה ליצירות הבסיסיות ביותר שלה, תוכלו לגלות כי רוב השירים שאתם מכירים מכילים את אותה פרוגרסיה של אקורדים: החל מHound Dog ודרך Womanizer של בריטני ספירס; אולי מוכנסים שינויים קטנים בפרוגרסיה, אבל זה עדיין אותם ארבעה אקורדים שהניבו מיליונים.
למשחקי מחשב, כמו למוסיקה פופולרית, יש אורך מדף קצר במיוחד; אנשים ממצים, משתעממים וחוזרים למשחק מדי פעם כדי להתרענן, אבל המוניטיזציה מבוצעת מהר. מוסיקה פופולרית נעלמת מהר מאוד מהאוזן: מי בכלל זוכר את אותם להיטי שיר-אחד. לכן, ההנחה היא שלמשחק מחשב ולשיר יש תקופה של בערך שנה בה הם רלוונטיים וראויים להגנה מפני העתקה על ידי הציבור; לאחר מכן, כיוון שהאופנתיות אבדה, מי שישחק בהם או יאזין להם הוא מעריץ שבאמת מעריך את הפעילות, ואם המטרה שלנו היא לאמץ חדשנות ויצירתיות לטובת הכלל, ראוי להרחיב את ההגנה רק לתקופה של שנה.
בעצם, ההגנה הטובה ביותר היתה צריכה להיות התקפה: הקאברים, אותן יצירות שלוקחות יצירה של אחר ועושות לו ביצוע\עיבוד מחדש, לא שונים בהרבה מעטיפה מחדש של הדמויות במשחקי מחשב. הפלטפורמה היא אותה פלטפורמה, "רק השמות ישתנו": מריו יהפוך למפקד קין, שיקבל מימד שלישי ויהפוך לדוכס ניוקם ואז יקבל יכולת להיות מרובה משתתפים. הפסטיש של החברה הוא ההסבר היחיד למדוע צריך משחקי מחשב.
וובכן, lose/lose, אותה סיבה בגינה נתכנסו, הוא גם משחק ריאליטי. בדומה לסרט Gamer שעתיד לצאת בשבוע הבא לאקרנים בארץ, כאן אתה משחק את המחשב שלך. אתה מחליט האם למחוק או לא קבצים, משמיד את הרכוש שלך, ובצורה אקראית פוגע בעצמך; ההנאה, כך נדמה, מופקת לא רק מהריסת החיזרים, אלא מהידיעה שאותה הריסה תהרוס גם את המחשב, ויחד איתו את המקוריות והמאמץ שהשקעת.
בכל פוסט שלך על יצירתיות מול חוקי זכויות היוצרים עושה לי חשק לקשר לאחד הסיפורים האהובים עלי. הפעם גם טרחתי לחפש אותו.
http://www.spiderrobinson.com/melancholyelephants.html
למה שמישהו ירצה בכלל לשחק במשחק שבו, כדי לנצח, עליו לאבד לצמיתות קבצים אקראיים במחשב שלו? זה נשמע לי רעיון מטורף לחלוטין, ומי שמשחק במשחק כזה זקוק לטיפול פסיכיאטרי.
אם המשחק לא נועד כדי שישחקו בו, נראה לי שהוא אינו עונה להגדרה של "משחק מחשב".
נחום,
כיוון שהתענוג הוא במשחק, לא במחיקת הקבצים.
יהונתן, אינני יודע על מה אתה מבסס את המשפט הבא: "מוסיקה פופולרית נעלמת מהר מאוד מהאוזן: מי בכלל זוכר את אותם להיטי שיר-אחד. לכן, ההנחה היא שלמשחק מחשב ולשיר יש תקופה של בערך שנה"… אני תוהה על איזו מוסיקה פופלארית אתה מדבר כשאתה כותב זאת. האם מוצרט לא היה בדורו "מוסיקה פופלארית"? מה בדבר הבלוזים של רוברט ג'והנסון (סביבות 1936, עדיין רלבנטיים היום כמו אז)? גרשווין של פורגי ובס? , בוב דילן של 1962 שר את Masters of War או – ארבע שנים מאוחר יותר – את Visions of Johanna? מה שבעיניך נשכח אחרי שנה, מעצב את עולמם של אנשים לכל חייהם וטבוע בזכרונם לנצח (הו כן, גם אני בזתי בשעתו לדיסקו גל בוני-אם בתור מוסיקה 'נחותה' כי הקשבתי למוסיקה מתקדמת 'גבוהה ואיכותית'…). ולא פחות חשוב מכך – אין אבחנה משפטית שתזהה את זו ה"מוסיקה הפופלארית" שערכה פג אחרי שנה. לפיכך אין מקום לגדוע את תקופת ההגנה על מוסיקה (פופלארית או אחרת) אחרי פרק זמן קצר מזה שנקצב לשאר זכויות היוצרים.
חיים,
רוברט ג'והנסון ושאר בלוזיסטים ואפילו בוב דילן ומאסטרים אחרים של מוסיקה יצרו הון איכותי מאוד. הבעיה היא שאותו הון קיבל מוניטיזציה לאורך זמן קצר, ובדרך כלל לאחר אותו זמן הם הפסיקו את המוניטיזציה המקסימאלית.
אני מסכים איתך שיש בעיה כאן בין לאבחן מה פופולרי וראוי להגנה פחותה לבין מה משמעותי. אבל אני חושב שהחוק חייב להשתנות; החדשנות נותרת על בניה אבן אחר אבן מיצירות בסיסיות שנבנו על ידי דברים אחרים.
מוסיקה מעצבת את החיים, אבל כדי שהיא תוכל להמשיך לעצב חיים גם בעתיד חייבים לאפשר לדואר העתיד לבנות עליה ולעשות איתה דברים. אין אפשרות אחרת, לפחות לדעתי.
יהונתן, אבל זה העניין: כשאתה כותב "מוסיקה מעצבת חיים", אינך יכול להתעלם שהיא עיצבה ומעצבת חיים תחת משטר זכויות היוצרים הקיים. כלומר, זהו משטר שאיפשר ומאפשר למוסיקאים – כמו יוצרים (authors) בתחומי יצירה אחרים – לבנות את יצירתם נדבך על גבי נדבך. לעת עתה, דיני זכויות יוצרים בעולם המוסיקה קידמו היטב את האינטרסים האסטרטגיים שיועדו לקדם (עידוד יצירה תרבותית). הקריאה לשינויים לא יכולה להישען על הטעון שמוסיקה פופלארית נעלמת מהר מאד מהאוזן והיא חייבת לאבחן ביושר מה ראוי (מנקודת מבט ציבורית) שהדין הקיים יעודד, ובמקום זאת הוא מסכל.
אשר למשחקי מחשב ותוכנות בכלל, אפשר באמת לתהות בדבר הרלבנטיות של הגנה האורכת למשך חיי היוצר + 70 שנה.
מרצה לתתכנות שלי אמר פעם על עבודת המתכנת:
"תעתיק על תשכפל" כלומר כל עבודת התכנות מבוסת על העתקה במה כזו או אחרת.. אם זה לא היה מותר.. לא היה תכנות כלל
חיים,
תקופה ניכרת, בעיקר בתקופת הבלוז, הג'אז ואפילו בתקופת המוסיקה הקלאסית, אורך זכויות היוצרים היו 14 שנים, או תקופות קצרות יותר. עצם ההארכה גרמה לבעיה בחגדדשנות וליכולת להבין מהי יצירה.
אני חושש שבמשטר הנוכחי, חדשנות כפי שאנו מכירים אותה תהפוך להיות מילה גסה.
חוץ מהתארכות תקופת ההגנה של זכויות יוצרים עניין אחר הוא תחולתן האוטומטית על כל "תוכן".
אפשר די בקלות (אן נתעלם מהקושי בשינויים שנדרשים באמנות בינלאומיות שמדינות חתומות עליהן) לשנות אותם כך שגם תתאפשר הגנה לתקופה כמעט בלתי מוגבלת למי שיש צידוק כלכלי לתת לו הגנה כזאת, וגם הרוב המוחלט של התוכן שנוצר על ידי האנושות ימצא ברשות הרבים.
מה שצריך הוא דרישה לרישום (ורצוי גם הפקדת עותק) של יצירה שנדרשת לה הגנה. למשל שהגנה אוטומטית תהיה רק שנה ממועד הפרסום של היצירה (או תקופה קצרה אחרת) ואחר כך יהיה צורך ברישום כדי לבסס תביעה על הפרת זכות (ואני מתכוון ב"אחר כך" לאו דוקא לרישום תוך אותה שנה. אפשר לקבוע תקופה הרבה יותר ארוכה שבמהלכה אם מתברר לבעל הזכות שיש לו עניין כלכלי ביצירה הוא יכול לרשום אותה ואחרי הרישום ובטרם פקיעת הזכות תהיה לו הגנה כלומר אפשרות לתבוע על הפרה). מנגנון כזה יכול לאפשר רישום בעלות סמלית בתקופה ראשונה ותשלום הולך וגדל על הארכת הרישום, כך שעקרונית יכולה כך להתאפשר הגנה של זכות יוצרים ללא הגבלת זמן, אבל מעשית מי שיזכה לכזאת הגנה יהיה רק מי שממשיך לגרוף רווחים גדולים עוד עשרות ומאות שנים אחרי פרסום היצירה. כלומר דיסני יוכלו אולי להמשיך להחזיק בזכויות על סרטי מיקי מאוס עוד 200 שנה בעוד שרוב היצירות שאורך חייהן קצר (או "לא קיים" במובן שאינן מקור הכנסה לבעליהן) ישתחררו לרשות הרבים (או לפחות לא יתאפשר לתבוע על הפרת זכות בהן) תוך תקופה קצרה. למעשה אולי מודל כזה יכול אפילו להועיל לחלק מהיוצרים שהאפשרות להפיץ את יצירותיהן שאינן בנות הגנה יפרסם אותן (אם אחרי שלוש שנים למשל ניתן יהיה לעשות זאת, ולעומת זאת ליוצר תהיה זכות לרשום את יצירתו כבת הגנה במהלך 20 השנים אחרי פרסומה הראשון, אז יוצר שבחר מוציא לאור שלא ידע לשווק אותו יוכל להרויח מכך שמישהו אחר שיודע לשווק אותו יותר טוב יעשה זאת בתקופה שבה הוא מוגן מפני תביעה על הפרה.
ברור לי שגם במודל כזה יש הרבה סיבוכים אפשריים, אבל הוא לפחות מאזן בין האינטרסים של מי שיכול להרויח מיצירותיו לבין האינטרס של הציבור שהרוב המוחלט של היצירות שאינן מופצות באופן אקטיבי (ורווחי) על ידי בעלי הזכויות בהן אינו עומד לרשות הציבור עקב הגנה מיותרת. יש גם הגיון מוסרי בכך שמי שמקבל מהמדינה זכיון להפצת יצירה ונהנה מהגנת מערכת המשפט של המדינה ישלם משהו תמורת הזכיון, ויותר עליו אם אין לו צורך בו ואינו מוכן לשלם תמורתו משהו.