לפעמים, בכוונה, חקיקה מנוסחת בצורה כל כך מעוותת שאי אפשר לדעת מה היתה הכוונה המקורית שלה. כך גם עם תיקון מספר 6 לחוק האזנות סתר שעולה להצבעה היום בקריאה ראשונה בכנסת כהצעת חוק ממשלתית. סעיף 9 להצעת החוק בא לתקן את חוק האזנת סתר ו"להוסיף אחרי סעיף 10א".

סעיף 10א קובע כי "מי שמוסמך להתיר האזנת סתר לפי חוק זה, רשאי להתיר גם כניסה למקום לצורך התקנת אמצעים הנדרשים להאזנה, פירוקם או סילוקם; פרטי המקום שאליו הותרה הכניסה יפורטו בהיתר". התוספת המבוקשת היא משמעותית עוד יותר "שוכנע מי שמוסמך להתיר האזנת סתר לפי חוק זה, כי למטרות ההאזנה נדרש גם תיעוד חזותי ברשות היחיד, רשאי הוא להתיר גם התקנת הציוד הנדרש לכך". כלומר, פתאום סעיף שמאפשר התקנת ציוד האזנת סתר במקום הפך להיות סעיף המדבר על ברשות היחיד. והרי, אותו סעיף מעולם לא דיבר על התקנת אמצעים ברשות היחיד, אלא כניסה למתקנים שדרושים להפעלת שיחות טלפון על מנת להתקין את האמצעים.

לדברי המדינה, בתי המשפט מסרבים לאשר את התיעוד החזותי לעיתים, ולכן דרוש תיקון בחוק שיבהיר זאת. אולם, תיאורטית לו היו ההחלטות פומביות היה אפשר להביא את הדוגמאות. מעשית, החסיון על החלטות גורם לכך שלא ניתן למצוא ולו החלטה אחת שמדברת על סעיף 10א לחוק האזנת הסתר.

התוצאה המעשית של הסעיף היא הכנסה בדלת האחורית חיפוש סמוי לבתי בני אדם; בעוד שבסעיף 10א המקורי לא אוזכרה רשות היחיד. מדהים שהצעת חוק שהוקמה בעקבות ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא האזנות סתר שמתחילה לאזן ודנה בחסיונות שבגינם לא יעשה כלל שימוש בהאזנות ואלה יעלמו, פתאום מוזכר העניין של חיפוש סמוי ברשות היחיד.

התיעוד החזותי, יחד עם הקלות הרבה שמערכת המשפט נותנת בה היתרים להאזנות, אומרת לי ששהו לא טוב הולך לקרות בדיונים בועדת החוקה על הנושא.