בעקבות פסקי הדין בעניין עב 010121/06 טלי איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב' 1158/06 רני פישר נ' אפיקי מים, שנפסקו בשנת 2008, אשר איפשרו בחלק מהמקרים למעסיק לעיין בתכתובות דואר אלקטרוני אישיות של העובד, גיבשו ארגוני המעסיקים וארגוני העובדים הסכמות. על פי אותן ההסכמות, הובהר כי ניתן להכנס לתיבת דואר אישית של העובד, לאחר קבלת הסכמת העובד ורק בנוכחותו. עם כל הבעייתיות של הסכמות אלה, הבהרתי אז כי בהסכמות יש הכרה בזכותו של העובד לפרטיות במקום העבודה, כיוון שמדובר בתיבות האישיות, ולא בתיבות פרטיות:

אין למעביד זכות לגשת לתיבת הדואר הפרטית של העובד אלא רק לתיבת הדואר האישית שלו; ואסביר: יש להבדיל בין תיבת דואר אישית לפרטית. בעוד שתיבת דואר אישית היא תיבה שהמעביד נותן לעובד תחת שמו שמטרתה עבודה (כמו טלפון אישי שניתן מהמעביד בדיוק), ולכן למעביד הזכות הקניינית לקרוא אותה (…) תיבת דואר פרטית היא תיבה שאינה קשורה למעביד, היא קניינו של העובד ולה אסור להכנס כלל וכלל (ואסור למעביד לבקש את הססמא, ראו Boucher v. State); ההבדל הוא בין Personal mailbox לPrivate mailbox וראוי שיהיה ברור.

לכן, ההחלטה שניתנה השבוע בעניין ה"פ 1529/09 חן בת שבע ואח' נ' יוני בן זאב (ראו סיכום באתר של עו"ד חיים רביה). היא מבורכת. בית המשפט, עת שפסל ראיות שהושגו תוך חדירה לתיבות מייל של עובדים בטענה של פגיעה בפרטיות, החליט מבלי לשאול לאמץ את הפרשנות הזו וקובע כי:

למבקש 1 היו 3 תיבות דואר אלקטרוני: תיבת דואר המסופקת באמצעות שרת החברה (להלן: "התיבה האישית"); תיבת דואר פרטית המסופקת באמצעות שרת BEZEKINT ותיבת דואר פרטית המסופקת באמצעות שרת  GMAIL (להלן: "התיבות הפרטיות"). [הטעויות במקור – י.ק]

מעבר לכך, בית המשפט מכיר בזכות לפרטיות במקום העבודה ופוסק כי דרושה הסכמה קונקרטית על מנת לעיין בתכתובות אישיות, וכי לעובדים יש ציפיה לפרטיות בדואר אלקטרוני במקום העבודה, כאשר "מתחם הפרטיות אינו נקבע עפ"י דיני הקניין והזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא זכותו של המקום, וכלל זה חל גם כאשר תוכן הודעת הדוא"ל הוא בעניין עסקי. גם העובד במישור של יחסי עובד-מעביד זכאי למתחם פרטיות במקום העבודה כאשר הוא משתמש בדוא"ל בשרת החברה, וכל שכן בעל מניות בחברה במישור מערכת היחסים בין  בעלי המניות בחברה".

ההחלטה הזו מתלווה להחלטה שניתנה בשבוע שעבר בעמר"מ 13028-04-09 בנימין אליהו נ' עיריית טבריה, בה פסל בית המשפט המחוזי ראיות שהושגו תוך חדירה לחשבון המייל האישי של מבקר עיריית טבריה (וראו פרשנות של אבנר פינצ'וק בנושא). ככל הנראה, למרות הכיוון שבארצות הברית להחליט כי על תכתובות מייל שנקראו לא חלות ההגנות החוקתיות לפרטיות (Rehberg v. Paulk), הרי שבתי המשפט בישראל נעים לכיוון שונה, כיוון בו הזכות לפרטיות במקום העבודה מוכרת, מקובלת וניתנת לגישור.

התפישה של בית המשפט בעניין חן בת-שבע, לפי הפרטיות אינה זכות קניינית אלא זכות עצמאית היא תפישה חדשנית, שקשה לראות כיצד לא תהיה מבוססת בהמשך בבית המשפט העליון, עת שלפחות אחד מתיקים אלה יגיעו לפניו.