כמובן שזו מחווה לאח שלי, שהרגיש צורך לשתף את כולנו ביציאות שהיו לו הבוקר. לא לכולנו יש יציאות מהסוג שאפשר לפרסם באינטרנט ביום שבת בבוקר בזמן מנוחה מהבחינות לשכה.

מחווה, מחווה, אבל אם אני הייתי משתף אתכם ביציאות שלי זה לא היה נחמד לראות, ואז הדירוג של האתר היה הופך להיות רע מאוד.

נועה ישנה אצלי לילה שני ברציפות. אני חושש שזה הפך להיות רציני. היה נהדר. אין הרבה דברים שיכולים להעלות לי חיוך על הפנים כל כך מהר בבוקר.היה נהדר.

Anyways, הקפצתי אותה הביתה בערך באחת, ואז חזרתי הביתה ללמוד על שעבודים צפים. אני חושב שאין חומר יותר משעמם מזה למעט דיני הוצאה לפועל. הבחינות לשכה האלו מנוונות אותי. במקום לצאת, לראות בנות מתנשקות ורוקדות על באר, במקום לשתות, אני יושב בבית ולומד. אני גם מרגיש שאני לא לומד מספיק לאחרונה, כאילו אני יכול יותר. הבעיה היא שאם אני אלמד יותר אז חומר יתחיל לזלוג החוצה ממני.

לזכותי, יאמר כבר ששבועים לא נגעתי בטיפה המרה. מה שמרחיק אותי מעט יותר מהשפיות בכל יום. אני צריך לשתות כדי לנרמל את עצמי. אחרי הבחינות לשכה כולנו נשב לשתות ביחד ולהוריד איזה בקבוק של גלנמורנגי, אני יודע שזה יקרה.

אתמול התחלנו בפליים ואז סיימנו בשסק–מקום מוזר לכל הדעות. הוא בנוי בצורה לא נכונה לישיבה ולא נוחה, התקרה גבוהה מדי, המוזיקה חזקה מדי ולא חתרנית או יצירתית, סתם מוזיקת רקע בווליום מוגזם, ולא היה לי ולנועה איפה לשבת.

עשיתי אתמול טעות רצינית–או בעצם היתה שגיאה קטלנית. אני הזמנתי ביטר למון, כי אם אי אפשר אלכוהול אז לפחות שיהיה מגעיל. נועה הזמינה צ’ייסר של בחרובקה, אמיר הזמין צ’ייסר של בלנטיינ’ס , סער הזמין בירה, אניה הזמינה קווארבו. כשבאה השתיה לא שמנו לב למה זה מה ואמיר לקח את אחת הכוסות. אחרי שהוא סיים לשתות את ה“בלנטיינ’ס” הוא אמר שיש לו קצת טעם של אוורנה. לקחתי את כוסו ואת הכוֹס של נועה, והרחתי, לראות מה לא בסדר. וכשם שחשדתי, היא שתתה בלנטיינ’ס (שיש לי בבית ויכלתי לשכרה איתם בצורה מספקת) והוא שתה בחרובקה (שאני צריך לקנות בקבוק כי זה אחד המשקאות החביבים עליי).

באיזושהיא שעה פתאום האנשים (שהתחלקו לזוגות למעט אמיר) החליטו שהם צריכים ללכת לסיבוב, וזה היה מוזר איך כולם היו צריכים אוויר באותו הזמן. אמיר עדיין היה ממורמר על זה שהוא לא הלך למסיבה שהיתה רק חצי שעה מתל-אביב, במגידו (חצי שעה אולי בטיסה או במסוק); אבל אני חושב שהכל היה לטובה.

הגענו הביתה ואת השאר אני אספר ביום מן הימים.