0. Here we go again
כדברי המשורר.
1. קצת על פרטיות, אתיקה ומרחב ציבורי-פרטי
ארד אקיקוס אומר ש"ההגדרות של המילה פרטיות השתנו בשנים האחרונות, ובעיקר הפרספקטיבה עליהן. המהות של המדיה החברתית היא שיתוף מידע בין בני אדם, ופרטיות היא בסך הכל הספקטרום שעליו יושבת רמת המעורבות האישית של כל אחד מאיתנו בקהילה שבה הוא חבר, ובקהילת האינטרנט בכלל". התפיסה של ארד נובעת מתוך סכסוך, שאני לא רוצה להכנס אליו אלא במימד האתי, כיוון שיותר מדי מכרים שלי וחברים מעורבים בו. אבל זו אותה שאלה ותיקה של "האם המרחב הפרטי שלי, כשאני מפרסם אותו בציבור, הוא ציבורי או פרטי?". השאלה הזו עלתה כבר לפני שבע שנים עת ארז ארליכמן החל בטור של המלצות על התופעה החדשה שנקראת 'בלוגים'. באותה העת, בלוג היה משהו נידח, מוזר, מיוחד, קצת כמו טוויטר של היום. וההמלצות של ארליכמן הביאו קוראים חדשים לספרה הפרטית של הבלוגרים, לשיח הפרטי שלהם, למקומות בהם לא היה צריך להיות קורא. ארליכמן אמר, ויכול מאוד להיות שהוא צודק, ש"השאיפה הבסיסית של כל בלוגר מתחיל (אחרי שהפונטים עוצבו, הקירות נצבעו בקישורים, תמונות ומלאכת הכתיבה עברה להילוך גבוה), גם אם יסכים להודות בקיומה או יתחמק ממנה באלגנטיות מודחקת, היא להגיע לאותם המבקרים בבלוג דרך המילים".
2. המרחב קובע את השיח
אבל ארליכמן שכח דבר אחד. המרחב קובע את השיח וההקשר קובע את המהות; תמונה של תינוק במקלחת יכולה להיות צילום תמים לגמרי באלבום שהוריו מצלמים, יכולה להיות תמונה אחרת לגמרי אם תוחזק על ידי זר, באלבום אוסף של תינוקות במקלחות. ההקשר הוא שקובע את ההוויה ואת הציפיה לפרטיות; אכן, ישנם מקומות ציבוריים בהם אנו מרשים לעצמנו, בגלל ההקשר של בני האדם, לעשות דברים מסוימים, להגיד דברים שלא היינו אומרים במקומות אחרים (בין אם הם חסרי טעם, גזעניים למחצה, או סתם אישיים למדי). הידיעה שמי שקורא את הדברים הפרטיים שלך הוא ציבור מסוים ולא ציבור כללי, יוצרת הוויה אחרת. אלא מאי? הרי שאותו ציבור צריך להיות בנוי מאנשים שאתה בוטח בהם.
3. צילום עירום כמשל
נניח שאת נערה בת 16, שמקיימת מרצונך החופשי (עד כמה שהוא יכול להיות חופשי בסצנריו הבא) יחסי מין עם חבר. חבריו של החבר מצלמים, מרצונך החופשי, את הסרטון כדי שיהיה לך למזכרת. את והחבר ממשיכים במערכת יחסים נהדרת עד שבעוד עשור אתם נפרדים. האם את בטוחה לגמרי שעוד עשור לא תמצאי את הסרטון ברשת? לא בהכרח. כך היה עם פאריס הילטון וכך ימשיך העולם לנהוג. אבל זה לא רק צילומי עירום, גם תמונות כשאתה במצב שיכרות קל יכולות להשפיע, גם אם אתה מפורסם ועשיר. בכלל, היום דה-מרקר מפרסם כתבה 'חדשנית' על כך שמנהלי משאבי אנוש מחפשים אודות אנשים ברשתות חברתיות בעת הגיוס לעבודה.
4. אז האם היתה כאן פגיעה בפרטיות?
אני שונא לתת תשובות משפטיות לבעיות אנושיות. תשובות משפטיות לא משקללות שיקולים כמו צדק, אמפתיה, אתיקה וכדומה. אבל להגיד שמשפטית יהיה זה אסור לפרסם משהו שפורסם כבר במקום אחר וזמין לכל הציבור יהיה לשגות. הפתרון הנכון היה להניח לזה, להבין שלאותה ידיעה היו כמה מאות קוראים, שרובם כבר ידעו על העניין, וגם אם לא הם היו עסוקים יותר בלדבר על הרכילות של שאר האנשים באייטם, אלה שמפורסמים באמת. לתבוע עכשיו יהיה לעשות מעשה רמי מור ולהודיע לכל העולם, עכשיו, שמישהו, איפשהוא באינטרנט, חשף סוד שלך שגילית בפומבי.
התאכזבתי. אולי בגלל שיותר מידי חברים שלך מעורבים, כמו שציינת, הפעם, שלא כהרגלך- במקום להיות נוקב וברור כתמיד, כתבת הרבה בשביל לא לכתוב כלום.
כאדם ששם את הפרטיות והאתיקה לנגד עיניו יותר מרוב בני האדם (שלא לדבר על עורכי הדין) שאני מכיר. אחד כמוך צריך להפסיק להתעלם מהמדיום שבו נאמרו הדברים (טוויטר) ולומר את הברור: מי שצועק בקולי קולות באמצע הכיכר משהו, שלא יזעם שזה מחר בעיתון. ואם צד שלישי שאוזכר באותה צעקה נפגע, אין לו להלין אלא רק על הצועק. זה שצד רביעי ציטט את זה שצעק זה לא פגיעה בפרטיות, לא לשון הרע ובוודאי שלא עניין שיש בו דבר וחצי דבר עם אתיקה. כמו שכתבתי לארד, שלינקקת לפוסט שלו, זבוב הפליץ שטות באמצה היער, מישהו ציטט אותו למשהו שלא מייצג שומדבר, ופתאום כמה אנשים שאפשר למנות אותם על כמה כפות ידיים מחליטים שהם הריבון ומספרים לי שהאומה זועקת כאילו שכלל לא כתוב, או כלל כתוב, של קהילה שלא קיימת עם כללי אתיקה שמעולם לא הוסכמו הופרו.
ההבדל הוא המדיום. להבדיל מחדרי צ'אט, פורומים, בלוגים וכל מדיום אחר- התפיסה בטוויטר היא לחלוטין אנרכיסטית, במובן הטוב של המילה. אין שם ריבון (או מודרטור), אין כללים, ואין חסם כניסה. מה גם שהטריטוריה אינה מוגבלת. לא כולם עוקבים אחרי אותם אנשים ולכל אחד יש את ההקשר האישי אחרי מי הוא עוקב. מה גם שהקשר הוא חד צדדי. אני עוקב אחרי כמה אנשים שאני לא סובל ושאין לי שום רצון לשמור להם אמונים, להיפך, אני עוקב אחריהם במובן השלילי של המילה. כדי למצוא את טעיותיהם.
האמצעים היחידים שעוצרים את האנרכיה מפגיעה הם שנים: האחד טכנולוגי, והשני משפטי גורף. הראשון הוא היכולת של כל משתמש לחסום בהינף קליק את הפיד שלו מלהיות פומבי ורק לאלו שהוא אישר (במקום לצעוק באמצע כיכר העיר, הוא לוחש בכל פעם לאנשים שהוא בחר מראש). השני הוא תנאי השימוש שעוסקים רק באינטרפטציה של הדין הקיים בפרשנות הכי צרה שמאפשר הדין.
כל פרשנות אסוציטיבית/ אתית/ התנהגותית/ קהילתית למצב שבו מישהו צעק בכיכר העיר משהו שלא ראוי שיצעק ומישהו שציטט את זה היא פרשנות שמזנה, פוגעת והופכת את המונחים "אתיקה" ו"פרטיות" שמשמעותן מדלדלת ממילא, לחלים על הכל, ובכל למעשה לא חלים על כלום.
ברגע שבו נמתח קשר ולו המרוחק ודקיק ביותר בין הפרשה שהולידה את הפוסט הזה ואת התגובה שלי לחוק הביומטרי או לנושאים אחרים שדיעתנו בנושא הזה זהות או דומות- באותו הרגע ממש, הפכנו את הטענות שלנו בנושאים החשובים האלה למגוכחות כמו התזה השטותית שהועלתה על ידי ארד.
ככל שאתה לא מגנה את זה, אתה מכשיר את זה.
אפי, אולי תחזור כבר לכתוב? יהונתן, דווקא אתה, אלוף הפרטיות הפומבית אמור להיות בעל עמדה אישית נחרצת יותר בנושאים אלו.
אפי,
שים לב למה שאמרתי: אמרתי שלא משנה מה קורה כאן, אם כתבת משהו פומבי הוא יהיה פומבי, וזה לא משנה אם אתית זה בסדר או לא.
גם הסברתי שבהקשר שונה הדברים מקבלים אור שונה, אבל צריך להבין שמה שאמרת בפומבי יהיה פומבי.
אילאיל,
יש דרכים להגדיר פרטיות. לכתוב משהו בטוויטר זה בהכרח לא אחת מהן.
לא מן הנמנע שזו דעתו של הכותב, לעיתים נראה שהדרישה לדעה נחרצת נועדה כדי שיהיה ברור באיזה "מחנה" הכותב – מבלי שיש צורך במחנות בכלל.
ואני לא מדבר דווקא על בקשתת אילאיל.
אפי, הפעם אני לגמרי לא מסכים אתך.
טוויטר הוא לא בדיוק "לצעוק בכיכר העיר", אלא יותר "לשוחח בחברותא במקום ציבורי". כל אחד יכול לעבור ולהאזין. זהו מקום ציבורי. אבל אם אשמע אותך מספר לחבריך משהו אישי (למשל מידע רפואי כלשהו) ואפרסם זאת למחרת בעיתון, אני בטוח שתרגיש שפרטיותך נפגעה.
אני תמיד נותן את הדוגמה של ספר הטלפונים. כמעט כולם מופיעים שם ורק בודדים נרשמים במספר חסוי. אבל אם יפרסמו במודעת ענק את מספר הטלפון של מישהי (דנה לוי: 03-2222222) אני סמוך ובטוח שהיא תראה בזאת הטרדה רצינית.
הטיעון שהמידע חופשי ונגיש לכולם לא מספק וכמובן שהדוגמה שלי קיצונית יותר, אבל היתה פה פעולה של שדרוג המדיום ולכן ראוי היה לדעתי לבקש אישור לפרסום כזה.
אילאיל- יש לי תעריף מוזל לחברים היום :)
אלירם- אתה טועה בעובדות כי זה לא המקרה כאן. מידע פרטי אתה מעביר לאחר בדירקט מסג' ואם הוא הפר את אותה חובת סודיות – זבשל"ו. כאן מישהו כתב משהו על מישהי בסטאטוס פומבי *בשביל [פאקינג] שהוא [פאקינג] יהיה [פאקינג] פומבי! [\פאקינג]". מישהו שהיה שם בשביל לראות את זה. עמד ממש בכיכר העיר, ציטט את זה. עכשיו כל החברים של אותו אחד שצעק את מה שצעק בכיכר העיר, מתרעמים על זה שההוא שציטט שהוא עשה מעשה לא תקין / לא חוקי / לא אתי.
זה אידיוטי.
אני לא יודעת מי זה "כל החברים" (הם בטח לא החברים שלי), אבל לא שמתי לב שמישהו העלה באיזשהו שלב את הטענה שמדובר במעשה לא חוקי.
תודה לאל (ולכל מי שרלוונטי), עדיין יש הבדל בין חוקיות, לאתיקה, למוסריות, ואוי ואבוי לנו אם נבלבל ביניהם.
עפרונית, את באמת מצפה מעיתונאי שייהיה לו מוסר? ועדיין זה טפשי להסתובב ערום בכיכר העיר ואחר כך להתלונן שהתמונה שלך מופיעה בתערוכות במוזיאונים (במקרה הטוב).
כמו שכתבתי בטוויטר, וגם בבלוג של עידוק.
אני לא חושב שיש קשר, ולו הרופף ביותר לעניין הפרטיות.
המדיה החברתית זאת אחת ההזדמנות היחידות שהיו למין האנושי להתעלות מעל עצמו, ומעל הטבע המכוער שלו.
אני חושב שאם כולנו נתנהג כמו בני אדם, ונפעל ביחד ליצור אתיקה וסולידריות חברתית, נוכל לנצל את המומנטום של המדיה הזאת, ואולי, ממש במקרה, ליצור פה עולם קצת יותר טוב.
הציניקנים מוזמנים לפתוח ערוץ 2, אגב, זה מדיום שקצת יותר מתאים לתכונה הזאת, וסליחה אם אני פוגע באנשים שאני מחשיב חברים עם המשפט הזה.
אני מסכימה עם אפי.
אין פה בעיה חוקית, וגם לא של אתיקה עיתונאית.
זה יותר דומה להפניית עורף לקהילה, שזה לא מאוד בסטייל, אבל זה לא אסור. באותה מידה מותר לקהילה להעניש על זה.
כן מרק ק., אני מצפה מעיתונאי שיהיה לו מוסר (ואגב, אני לא בטוחה אם מוסר ואתיקה מכוונים לאותו המקום בדיוק), כמו שאני מצפה מעורכת דין להיות מוסרית, כמו שאני מצפה מגננת ומרופאה ומשוטרת ומכל בנאדם אחר.
למען הסר ספק, זו אמירה כללית. אין לי ממש עמדה בנוגע לכן-בסדר-לא-בסדר של הטור המדובר.