כל סוף

באתי לאסוף אותה, השעה היתה כמעט חצות. היא יצאה מביתה בהיסוס ואמרה לי: "אולי תחנה את המכונית ותבוא איתי לטיול רגלי קצר", לא יכלתי שלא לסרב למרות שידעתי שזה יגמר רע, טיולים ללא סיבה הם תמיד סיבה רעה לתכנית זדונית כלשהי.

אז כך הטבע בעצם יצר את זה, אני והבלונדינית יצאנו לשיחה קצרה, שידעתי כבר מראש שהיא תגמר לא טוב. השאלה היתה איך זה יגמר ולמה. ידעתי שאני לא יכול לעשות דבר, אף פעם זו לא היתה אפשרות. אני תמיד דיברתי על זה שאני לא עושה מספיק, אבל אני גם צריך לדעת מתי לא לנסות. אז המשכנו ללכת והיא ניסתה לרכך את המכה. היא שיבחה אותי ואת תכונותי, אך לא נתתי לזה לחדור דרך שיריון קר והעדפתי לנסות לדלות כמה שיותר מידע. ניסיתי כמיטב יכולתי.

אז בעצם הסיבה שלה היתה די רציונאלית, אבל לא ממש. היא, כרגיל, הביאה לי סיבה שלא יכלתי להתעמת איתה, לא יכלתי לומר לה "אולי אני אשתנה" או "אולי זה יעבור", זה פשוט אנחנו. כנראה שהיא לא הרגישה מספיק פרפרים בבטן. כנראה שככה זה אצלה. לי לא היתה את הבעיה, מבחינתי זה היה לא צפוי. אולי זה יעבור לה, אולי לא, אבל בינתיים אני לא רואה את זה ממשיך לאנשהו.

אבל, מה שהיה מדהים זה שבפעם הראשונה לא לקחתי פרידה בצורה כל כך קשה. זה לא השפיע בכלל. לא חזרתי לשתות, לא ישבתי ובכיתי, לא חשבתי שזה סוף העולם, פשוט הבנתי שזה נגמר, וזהו. לא הזיז לי במיוחד. כאילו, היה עדיף אם זה היה ממשיך, אבל אני יכול לחיות גם בלעדיה. אולי זה מה שביגר אותי. אולי זה בעצם מה שהייתי צריך ללמוד מזה.

נכון שלא היינו כל כך הרבה זמן ביחד, אולי אפילו לא חודש. ונכון שלא התאהבתי בה עדיין, ונכון שלא ממש חשבתי שזה לא יגמר אף פעם. אבל להזרק? כל כך מוקדם? לא יודע. אולי יש דברים אחרים שעדיף לעשות. אולי זה פותח לי חיים חדשים.

אז לאן אני מועד מעכשיו? לאן פני? האם אני צריך לעשות משהו? האם אני צריך לשתוק? האם אני צריך לקוות שמשהו יחלוף על פני פתאום?

נחייה ונראה.