כלכליסט מדווח היום על השקת מאגר מידע של משרד התחבורה שיכלול מידע אודות תקלות, תאונות ונזקים לרכבים ויאפשר חיתוך רוחבי לתקלות חוזרות בסוגי רכבים ומידע לרוכשי רכב, מוסכים ואזרחים הבאים לידי מגע עם אותו הרכב. על פי הכתבה, "למעשה, בעלי רכבים, בעלי מוסכים ועובדי מכוני בדיקה יוכלו לקבל גישה לכל מידע שנאסף על כל רכב בישראל, לרבות גניבות, נזקי תאונות דרכים, מידע על מבחני רישוי וכדומה".

כאן עולה שאלה מעניינת של פגיעה בפרטיות: חוק הגנת הפרטיות אינו מכיר בפרטיותו של תאגיד (וראו לצורך כך גם ע"א 7151-10-09 גרפונט בע"מ ואח' נ' גיא פלד ואח'). אולם, האם לחפץ יש זכות לפרטיות? ניתן להבין שיש קשר בין החפץ לבין האדם המחזיק את החפץ, וכל עוד ישנה דרך לקשר בין מספר הרכב לבין בעליו (ויש כזו, פשוט כרגע היא נגישה רק לממשלה וליודעי ח"ן), הרי שהמידע הופך להיות מידע אודות אדם.

המאגר הזה, שניתן יהיה איכשהוא להצלבה עם מאגר התמונות באיכות לא-ביומטרית אצל משרד התחבורה יכול להיות מסוכן לא פחות מהמאגר הביומטרי.

בעוד שחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע נאות), התשס"ח 2008 מאפשר לכל רוכש רכב לקבל מידע, צריך להבין שהזכאות לקבלת המידע באה אחרי רכישת הרכב. החוק קובע כי "מי שרכש רכב משומש זכאי לקבל מכל מוסך שבו תוקן או טופל הרכב ומכל מבטח שביטח את הרכב, כל מידע שיש בידיהם על הרכב", כלומר: החוק לא מאפשר קבלת מידע לפני רכישת הרכב; לעומת הקמת מאגר המידע המרכזי אינו מוסדר כלל בחוק. מאגר המידע הוקם מתוך רצון לנוחות, אבל הוא פוגע בפרטיות של  בעלי הרכבים. לדוגמא, מידע אודות תאונות הנמצא בחברות הביטוח לא בהכרח מדבר על נזקים לרכב, ומידע אחר עשוי להיות רלוונטי למצבו הכלכלי של בעל הרכב הקודם.

הזריזות של משרד התחבורה לפטור בעיות פרטיות ולהתעלם מהחוק לפעמים מעצבנת; היא באה לידי ביטוי גם במעקב אחרי נוסעי התחבורה הציבורית ברב-קו, אבל חשוב להבין את הסכנות כאן לפני שרצים למאגרי מידע מרכזיים; הסכנות האלה באות לידי ביטוי בכך שמאגרים ממשלתיים נוטים למצוא את עצמם, מטעמי נוחות ולצורך גביית חובות, בידיים הלא נכונות. המאגר של מספרי הרכבים עשוי גם להיות מוצלב עם נתוני הGPS שמשרד התחבורה רוצה לקבל מכל אחת מהמכוניות, ובכלל יהיה לנו תענוג של כלא מידע.