0.
לעיתים, עצם קיומו של מידע במאגר מידע משליך גם על מידע הקשור למי שלא הסכים להכלל במאגר. לדוגמא, במקרה של הצעת חוק הצנזורה, כללי המחדל שהוצעו יצרו בפועל רשימות שחורות: רשימת הלקוחות שיתקיימו אצל ספקיות האינטרנט של מי כן רוצה סינון יוכלו להיות מוצלבות עם רשימות של כלל הלקוחות, ולייצר רשימה של צרכני פורנו. כך גם עם המאגר הביומטרי הנסיוני והתנדבותי: המאגר שיווצר יהיה של מי שמעוניין לוותר על החירות שלו ולהיות חלק ממנו. אלא שמרגע שמתחילים מאפיינים שהם יותר מסתם טקסטואלים, כמו ביומטריה, מתחילות בעיות נוספות: האם תאומים זהים, שמחזיקים אותם מאפיינים ביומטריים (לדוגמא תמונה) יכולים לאסור על התאום שלהם להכנס למאגר כדי להגן על הפרטיות שלהם? השאלה עצמה היא נחמדה כאשר מדובר על כניסה מבחירה, כי במקרה כזה הסנקציות יכולות להתפס איכשהוא כסנקציות מותרות; אלא שכאשר מדובר על מאגרי חובה, כגון מאגר הDNA במשטרה, השאלה לא כל כך פשוטה.

1.
דיון ער מתעורר כיום בחו"ל בנושא מאגרי DNA והשפעתם על פרטיות של קרובי משפחה. האם שימוש בנתוני DNA שנמצאים בידי רשויות אכיפת החוק יכול להתרחב גם לשימוש על מנת לחפש קרובי משפחה המחזיקים במאפייני DNA קרובים? לדוגמא, אם נמצאה טביעת DNA בזירת פשע כלשהוא, ניתן להשתמש בטביעת הDNA על מנת למצוא עץ משפחתי אליו משתייך החשוד ולהרחיב את החיפוש משם. במצב כזה, זכותו של אדם לפרטיות נפגעת רק כי קרוב משפחתו עבר על החוק ונכנס למאגר כלשהוא. כלומר, מרגע שהשימוש והזיהוי במאגר מידע מתחיל להיות על ידי מאפיינים שאינם אישיים אלא פיסיולוגיים, הפרטיות היחסית נעלמת והשליטה בזכות להעזב בשקט נעלמת.

2.
כך, לדוגמא, נתפס לוני דיוד פרנקלין, ג'וניור, כאשר הDNA שנמצא בזירת פשע באחד ממקרי הרצח שהוא היה מעורב בהם היה קרוב, אך לא התאמה מדויקת, לDNA של בנו. לכאורה, הבעייתיות כאן אפסית: נתפס רוצח, ובא לניכר גואל. אלא שהבעיה של פרנקלין רק מדגימה מה קורה עם מאגרים התנדבותיים כמו זה שמתכנן לנו משרד האוצר. אה, כן, אמרנו לכם שמשרד האוצר קיבל את הפיקוד על המערכת הביומטרית, בניגוד למה שנאמר בחוק? אפילו מכרז לHASBARA בנוגע למאגר כבר יצא לפועל מטעם משרד האוצר.

3.
האם המאגר ימנע מרשויות החוק לקבל מידע אודות קרובי משפחה? ספק רב. אולם, מאגרים אחרים הולכים להכליל מידע זה מראש, ולפגוע בזכותם לפרטיות בשם חוק עלום במיוחד. הצעת חוק רשות ארצית למדידה והערכה במערכת החינוך שעומדת לעלות מחר לדיון בממשלה מתעתדת להקים מאגר של כל הישגי התלמידים והתנהגויותיהם, אף מחוץ לשעות בית הספר. כך, סעיף 28(5), לדוגמא, מציע לשמור במאגר "מידע מזוהה שאינו מידע רגיש אודות פעילות של תלמיד מחוץ למוסד החינוך … וכן מידע אודות פעילות גופנית ותרבות הפנאי של תלמיד ואירועי אלימות". מעבר לכך, המאגר יכיל מידע אודות "דעותיו ועמדותיו של תלמיד כלפי [מערכת החינוך – י.ק]". אולם, המאגר יכלול גם מידע אודות השכלת ההורים, הכשרתם המקצועית ועיסוקם; מידע שעשוי להיות מאוד לוקרטיבי כאשר מדובר בכריית מידע, או כאשר ניתן לפגוע בפרטיות ההורים באמצעותם.

4.
אבל אחת הסיבות שנראה כאילו מאגר זה עומד לפגוע בפרטיות יותר מכל דבר אחר היא היכולת לעקוב אחרי דעותיו של אדם. למרות שבסעיף 21(3) מובהר כי "הרשות לא תאסוף מידע … אודות הון משפחתו, דעותיו הפוליטיות ואמונותיו", הרי שסעיף 28(3) מאפשר שמירה של עמדות לגבי בית הספר, וכך גם סעיף 24(3), שמאפשר לשמור במאגר מידע אודות עובד במערכת החינוך, הנוגע ל"פעילות נוספת אותה מבצע העובד במסגרת עבודתו, לרבות עמדותיו ותפיסותיו בדבר עבודתו ופעילותו החינוכית במוסד החינוך". ונשאלת השאלה מדוע צריך לשמור עמדות ודעות במאגר מידע? התשובה היא ברורה: כדי למזער את ההתנגדות למהלכים ממשלתיים; הן עובד והן תלמיד ידעו עד כה שיש להם את האפשרות להביע את עמדתם ללא פחד. כעת, כנראה, העמדה שלהם תתנקם בהם.

5.
סעיפים 22 עד 28 להצעת החוק מאפשרים איסוף מידע מגורמים שונים, שיכולים להעביר מידע שיכול להשפיע לא רק על התלמיד, אלא גם על משפחתו (לדוגמא, מרשות מקומית) ולאפשר לדעת יותר על אדם בלי הסכמתו. כך מוזר, שבעוד שהמחוקק הולך לכיוון של להגן על ילדים, ובכל מקום מונף בגאון דגן "להגן על הילדים", המחוקק בוחר להקים מאגר מידע מרכזי שלא יעשה דבר אלא לפגוע בהם. לבתי הספר אין בעיה אמיתית של העדר מידע על תלמידים, למשרד החינוך אין בעיה של מידע סטטיסטי. ובסך הכל, אין צורך במידע שאינו סטטיסטי במשרד. ולכן, עולה השאלה מדוע נדרש מידע מסוג זה.

6.
חשוב לראות מה אין בהצעת החוק, ואיך זה מחזיר אותנו לתחילת הפוסט: בהצעת החוק אין ענישה על הדלפת מידע מהמאגר, אין איסור על אגירה של מידע ביומטרי (להבדיל ממידע גנטי), אין פרוצדורה של צו בית משפט להעברת המידע, אלא דרישה כללית לצו. הרצון כאן, ככל הנראה, הוא להחזיק עוד מידע, לא לשפר את התלמידים.