על תיאורמת ארו וסינון אתרי אינטרנט

כמו שדיים בלי פטמות
cc-by vishallllll
"דמיין לעצמך שהיית יכול לקנות רדיו שהיה יכול להשמיע רק את התחנות שקיבלו רשיון ממשרד התקשורת, לאותו רדיו היו רק עשרה כפתורים, וכל אחד היה יכול לבחור איזו תחנה הוא רוצה לשמוע, כמו החופש של ההומלס עם לישון בפינת הרחוב או תחת ספסל, האם אז היית פותר את בעיית הרדיו הפיראטי?"
כך התחילה השיחה הקצרה שהיתה לי עם תחקירן ערוץ אחד בו הסברתי מדוע אני נגד צנזורה מבלי להסביר מה דעתי על פורנוגרפיה. הרעיון של לספק ללקוחות מוצר נכה כדי שלא יוכלו להזיק (לעצמם) הוא רעיון פטרנליסטי שמגיע מפחד מאוד ברור, פחד מקידמה. אבל פחד מקידמה ומטכנולוגיות חדשות הוא לא הסיבה היחידה בגינה מיישמים בדרך כלל טכנולוגיות לניהול זכויות (בכלל, או קניין בפרט), שליטה במידע יכולה להביא לתוצאות הרסניות יותר. (עוד על ניהול זכויות קניין היום אצל אפי פוקס)

לינמגזין מפרסם היום מאמר פרי עטו של אבירם שמספר על כמה חוק חסימת אתרי האינטרנט של אמנון כהן הוא בלתי אכיף בעליל. בצורה דומה אמור להתפרסם מחר במעריב טקסט שלי על כמה חוקים בלתי אכיפים לאורך ההיסטוריה (כאן יבוא מחר לינק) שלא רק שהפכו לאותיות מתות, אלא גם לבדיחה מהלכת. אבל בלי להכנס יותר מדי לפרטים צריך להבין שהחוק הזה הוא על החופש שלנו לבחור, לא על החופש שלנו לבחור מה שהמדינה נותנת לנו.

במאות הקודמות החינוך ההורי והמעמדי היה כה קשוח כך שהמבנה המשפחתי הושפע אך ורק מהעדפות ריבוניות (פטריאכליות) או הוריות, לפרט עצמו לא היתה כל זכות בחירה לגבי אהבתו ולא היה יכול לממש את עצמו. כלומר, הפרט היה יכול לממש את עצמו על ידי שינוי כללים מסוים, אבל לא מבלי להטיל על עצמו עלויות כבדות חברתיות וסנקציות מצד הנפגעים חברתית מהסטיה. אולם, כאשר כללי מחדל מסוימים אינם יעילים ופוגעים בזכויות הפרט, אלו ילחמו בצורה הטובה ביותר על מנת לשנות את הכלל החברתי.

אבי אזולאי פרסם מאמר באתר "עבודה שחורה" בשבח הצעת החוק של אמנון כהן. לדבריו: " ואני אומר שאין שום פתרון הרמטי, כפי שאין תוכנה שיכולה לחסום זאת לחלוטין, וחוק כנראה שלא היה קיים אם לא היו לו מתנגדים. תמיד יימצא מי שינסה לעבור עליו. והרי גם הורדה של מוסיקה ברשת היא דבר אסור. ובכל זאת, האם מישהו מכם יעז להקים אתר דרכו יוכלו להוריד מוסיקה בחינם? מיד יקומו לכלותו חברות תקליטים ואמנים למיניהם. אז כשמדובר בקניין (או, אם תרצו, בכסף), זה מתקבל על הדעת, אבל כשהערך, עליו מציעים להגן, הם כבוד האדם וחירותו אז בשום פנים ואופן לא? כשמדובר בגופה או בקניינה של האישה, זה בסדר? על זה אפשר להבליג? ומה פתאום נציג משרד האוצר מביע תרעומת על כך? האם חוששים שם במשרד האוצר לכבודו ולחירותו של הצרכן הישראלי? אולי, אבל גם לכבודו ולחירותו של העולם או, ליתר דיוק, למקומה של ישראל בתעשיה העולמית שנדבך “חשוב” ממנה הוא הפורנוגרפיה." ()

על אף שרואה שחורות עונה לאזולאי בצורה הגיונית ורצינית, חשוב להתעכב על ההקבלות של אזולאי לתעשיית שיתוף הקבצים מחד ועל הגלישה לפורנוגרפיה מאידך. שוב, לא מדובר בחוק שנועד לחסום רק פורנוגרפיה. החוק נועד לצנזר את כל האינטרנט ולא רק תכנים פורנוגרפיים. לראיה ניתן לראות את ישי וינר מתעמת עם יובל דרור ומסרב בכל תוקף להכיר באמנות שיש בפסל דוד. ברור שלוינר הזכות המלאה לאסור על ילדיו לצפות בפסל דוד כל עוד הוא אפוטרופ חוקי. אולם, על וינר לזכור כי הזכות היא לבחור. לבחור משמע שמציגים בפנייך את החלופות ורק לאחר מכן אתה יכול לקבל את ההחלטה הרציונאלית.


כאן זה מתחיל להיות קצת מסובך, נא לקרוא לאט ובסבלנות
ההתנגדות העיקרית שלי לטענה הנשמעת ש"אם ההורים החילונים רוצים, שיפתחו את האינטרנט" לא חייבת להיות דווקא "כי החילונים הם הרוב", אלא יכולה לבוא דווקא מתחום קבלת ההחלטות. תיאורמת ארו (Arrow) בקצרה, קובעת כי כל קבוצה שתקבל החלטה תעשה זאת על בסיס דיקטטוריאלי ומונופוליסטי כיוון שהצבעה על העדפות מדורגות לעולם לא תהיה אפשרית. במקרה שלנו ישנן ארבע חלופות לקבלת אינטרנט: (1) אינטרנט לא מסונן בכלל (2) אין אינטרנט (3) אינטרנט מסונן כשברירת המחדל היא אי סינון ו(4) אינטרנט מסונן כשברירת המחדל היא סינון.

עבור רוב קוראי הבלוג הזה אני מניח שסדר ההעדפה יהיה פשוט: 1, 3, 4, 2
מצד שני, עבור החרדי המצוי סדר ההעדפות יהיה 2, 4, 3, 1 כלומר סדר הפוך בדיוק.
עבור דתי לאומי יכול להיות שסדר ההעדפות יהיה 4, 3, 2, 1
עבור שחקן אחר במשחק, שהוא הורה מודאג, יכול שסדר העדיפות יהיה 3, 4, 1, 2

אם נניח מצב שבו יש 120 חברי כנסת, וכל אחד מהם יכול להצביע רק על חלופה אחת מתוך הארבע כל חבר כנסת יצביע עבור החלופה הראשונה בסדר העדיפויות שלו, אולם, בכדי להגיע לכלל החלטה יש להצביע עבור אחת משתי חלופות, כך שאלו שתומכים בחלופה 1 כברירת המחדל יעדיפו להתגבש סביב חלופה 3 ואלו שתומכים בחלופה 2 יעדיפו להתגבש סביב חלופה 2; אותה התגבשות תביא לכך שההחלטה לעולם לא תהיה עבור החלופה היעילה ביותר עבור כל הצדדים אלא דווקא עבור זו שהיא הפשרה הקטנה ביותר. אם הבחירה היתה בין חלופות מסוימות בלבד: 1 ו2 ההעדפות של הצדדים היו זזות, כמובן. כך גם אם הבחירה היתה בין 1 ל4.

כיום אנו עומדים במצב בו הכנסת צריכה להצביע 1 או 4; כלומר, אי החלטה של הכנסת דינה אינטרנט לא מצונזר כלל, לא חלופה אחרת. לכן, חברי כנסת שתומכים בחלופות 2,3 ו4 יעדיפו להצביע עבור הצעת החוק שמכילה את הצעה 4. סביר להניח שאם היה ניתן להעלות הצעת חוק שמסכמת את חלופה 3 מול חלופה 4, חלופה 3 היתה זוכה ליותר אהדה. אולם, חברי הכנסת החרדים לא היו תומכים בהצעה 3, הם היו אומרים או 2 או כלום כעת. לכן, חברי הכנסת מסמנים שהם מוכנים לפשרה, בדמות חלופה 4. שלוש חלופות

בחירה חופשית בין מספר חלופות, כמו בתמונה

אחרי שהבנו מהן החלופות, ושצדדים אינם רציונאליים בקבלת ההחלטות, כיצד אנו פותרים את הבעיה? תיאורמת ארו מאפשרת לנו להבין את הכשלים בקבלת החלטות עבור קולקטיבים. כאן דווקא, כמו שאומר יובל דרור, אין כשל של השוק הפרטי ומצב של Adverse Selection יכול להתקיים. נניח והיה ניתן לנסח "קוד אתי" לספק אינטרנט לפיו הוא קובע מהו כלל המחדל אצלו (1, 2 או 3) כשכל אחד מכללים אלו גמישים דיו. נניח שספק א' היה אומר אצלי אפשר לקבל אינטרנט לא מסונן, אבל אם אתה רוצה לקבל אינטרנט מסונן אתה רק צריך להודיע, ולעומתו ספק ב' היה מסנן את האינטרנט ואומר שמי שרוצה רשת לא מסוננת יכול לבקש; אפילו ספק ג' היה רוצה ונותן רק אינטרנט מסונן.

כאן השוק החופשי היה נכנס לפעולה. כל קבוצה בחברה היתה יכולה לבחור את ספק האינטרנט שלה ולמשטר את האוכלוסיה שהיא מעוניינת למשטר בצורה שבה היא רוצה. התחרות דווקא היתה עושה טוב לשוק וכל משפחה היתה בודקת את הנושא כיוון שהיא היתה מודעת אליו.

אני עוד אופטימי, אני חושב שכל מה שצריך לעשות (לפני ההפגנה ההמונית) הוא להביא את הידיעה על החוק לכמה שיותר אנשים. אם מספיק אנשים ידעו, נוכל לבטל אותו.

Technorati Tags: , , ,

13 תגובות ל-“על תיאורמת ארו וסינון אתרי אינטרנט

  1. דיונים אקדמיים, כבודם במקומו מונח, אבל הנה לך הצעת פשרה: כל אדם המבקש להתחבר לאינטרנט, ישאל אותו הטלפן האם הוא רוצה חשבון מסונן או לא. בלי ברירת מחדל.
    אבל יש להזכיר: החוק קובע שאין חשבון אינטרנט לא-מסונן, אלא קיימת אפשרות להזדהות בזיהוי ביומטרי ואז הסינון מוסר זמנית. לשם כך יש להקים מאגר ממשלתי שישמש לזיהוי, ועל כל משתמש לרכוש התקן זיהוי ביומטרי בעלות של כמה עשרות דולרים. ומי יבטיח את פרטיות המאגר הממשלתי? זה שהבטיח שמאגר הפרטים האישיים של משרד הפנים לא ידלוף לאינטרנט ויהיה זמין לכל אדם שיש לו אימיול? במבוך של החוק הזה, יש מלכודת מאחורי כל פניה.

  2. ר"ש- קלעת בול לדעתי. נותר בלי מילים.
    יהונתן- רק עכשיו קלטתי כמה זה קריפי לצאת עם מישהי בלי פטמות.

  3. ר"ש,
    מבחינתי לפני שעונים על השאלה הערכית "איך מסננים" צריכים לענות על השאלה "האם בכלל ראוי לסנן", רק לאחר שעונים על 'האם ראוי' אפשר לענות על "ביומטרי כן או לא".

  4. לא נראה לי שמספיק אנשים מודעים לנושא ולהשלכות שלו. חבל שלא מפיצים אותו ברצינות ובשפה פשוטה לכל הדיוטה בכל פלטפורמה ומשאירים כרגע את הדיון (כמעט) רק בין הבלוגרים.

  5. יוסי,
    אני לא חושב שהתבלבלתי. יכול להיות שלא הזכרתי אותו, אבל הדיקקטוריאליות בבחירה היא כשל של היכולת לבחור בין החלופות בצורה רציונאלית (כלומר שהן לא מדורגות בצורת ההעדפה) ולכן נגרמת כאן דיקטטורה בבחירה.

  6. יהונתן – מסכים להערתך, כמובן, והדבר נדוש עד אין קץ בהמון מקומות. אלא שיש אנשים לא מעטים שאי אפשר לשכנע אותם שלא ראוי לסנן. או-אז לא נותרת ברירה וחייבים לציין שגם לו היה ראוי לסנן (ולא ראוי) – אין שום דרך מעשית לעשות את זה.

  7. רוא"ש, אני חושב שזו טעות למקד אנרגיה בהגנה על השוחה השניה, שאתה יודע שלא תשכנע אף אחד גם ככה.
    ממתי זה שמשהו לא ישים מפריע לחוק? יש חוק שאוסר העלמת מס, ובכל זאת אנשים מעלימים מס.
    שהנקודה המהותית היא לא אם זה אפשר או לא, אלא האם זה ראוי או לא.
    אם יזרקו מספיק כסף על הטכנולוגיה, ומספיק כסף על חינוך והפחדה של אנשים, הם יגיעו לתוצאות מספיק טובות. יש יותר מדרך אחת להגיע למצב הרצוי לחרדים.

  8. שתי הערות על משפט ארו:

    1. למה לקשר לערך באנגלית, כשאדם נחמד עם אוזניים גדולות כתב ערך בעברית?

    2. יוסי צודק. הטענה שלך לא נובעת בשום צורה ממשפט ארו. אתה לא יכול להשתמש במילה "דיקטטורה" בהקשר שבו השתמשת; ארו נותן לה פירוש פורמלי מדוייק מאוד.
    זאת הבעיה עם משפטים כמו משפט ארו: הם אמנם רחבים, מדהימים ומטרידים, ובכל זאת הם אומרים רק את מה שהם אומרים, ואסור להשתמש בהם בצורה לא נכונה.

    קישור הכרחי (אך מומלץ): תנו לגדול בשקט – מאמר של אלון עמית על סילופים של משפטי האי-שלמות של גדל.

    [הייתי גם מוסיף הערה על ההתייחסות שלך ל"רציונליות", אבל יש גבול לטרחנות.]

  9. שאלה שמשום מה לא נשאלת היא: אם רוצים למנוע גישה לאתרים (websites) מדוע לסננן את הגישה לאינטרנט (internet). האם הסיבה היא בעברית אין מלה ל-web? אני מאמין שלא, אבל בכל זאת בבסיס הגישה של הצעת החוק השאת ושל רוב הדיון אודותיה עומדת אי ההבנה היסודית בין משמעות המלה אינטרנט (internet protocol – פרוטוקול בסיסי שמאפשר העברת כל סוג של מידע דיגיטלי) לבין משמעות הצרוף "אתר אינטרנט" (website – אוסף קבצים – בדרך כלל רובם בפורמט html ותוכנת שרת http ששולחת עותקים מהם לפי בקשה, בדרך כלל על תשתית מבוססת על פרוטוקול האינטרנט, אבל אין שום הכרח טכנולוגי שזה יהיה פרוטוקול הרשת. כלומר התרגום העברי לא נכון ומבסס רק מציאות עכשוית).
    עד כאן זה טכני. אבל אי ההבנה היא אפילו בסיסית יותר: לפני שנתיים בערך שמעתי בגל"צ (ביום ה"אינטרנט הבטוח" מאזינה מתלוננת על כל ש"חבילת האינטרנט הבסיסית" כוללת פורנו ודורשים תשלום על הסרת מרכיב הפורנו, לעומת החבילה הבסיסית בכבלים או בלווין שאינה כוללת פורנו ואפשר לרכוש אותו בנפרד. זה מצביע על תפיסה מוטעית בקרב רוב הציבור כאילו מה שספק אינטרנט מספק הוא חבילת תוכן, ולא גישה לתשתית שדרכה אפשר ליצור קשר עם ספק תוכן בלתי תלוי. וזה גם ככל הנראה מה שחושבים נציגינו המחוקקים. ואם החוק הזה יעבור זה גם מה שיהיה.
    מה שספק אינטרנט אמור לספק זה צינור חיבור לרשת האינטרנט בפרוטוקול IP. שום דבר נוסף. כל השאר הוא שרותים נלוים. ספק האינטרנט אינו מספק את התוכן. בחיבור אינטרנט נורמלי התוכן נשלח בחתיכות קטנות משרת שאינו קשור לספק האינטרנט ומורכב מחדש בדפדפן במחשב של הלקוח. לספק אין גישה ישירה לתוכן אלא לכל היותר לחתיכות של התוכן שעוברות ארוזות על גבי התשתית שלו (צינור החיבור לאינטרנט). אין לספק האינטרנט נגיעה לתוכן, אבל הצעת החוק דורשת שהספק ינתק את הצינור, יקבל בעצמו את תוכן, יבחן אותו, ויעביר רק מה שמשגיח הכשרות אשר. זה כמובן לא ישים, ולכן הברירה שנותרת לספק היא לבחור "חבילת תוכן" ולאפשר רק מעבר שלה, כי העברת תוכן אסור נהיית עבירה פלילית של הספק. וזהו. חסל סדר net neutrality. בלי ויכוחים בקונגרס ובסנט ובלי לובי של ספקי התשתית מול לובי של ספקי התוכן. הכל באדיבות מחוקקינו שדואגים לנו.
    מה עוד? לא ברור בכלל איך ספק האינטרנט יכול לבצע את הנדרש כאן אם אמצעי הזיהוי הנדרש צריך להיות מותקן בבית הלקוח ולזהות בדיוק מי משתמש בכל רגע בכל אחד ממחשבי הלקוח. איך בדיוק הספק יודע שמה שנשלח לו דיגיטלית זה זיהוי עכשוי של אמצעי הזיהוי ולא הקלטה של פעם קודמת? אילו מגבלות על ציוד ומערכות הפעלה יוטלו על הלקוחות כדי שמחשביהם יעבדו עם הציוד והתוכנה של הספק? בפועל זה נראה כאילו לא ניתן יהיה כלל לקיים חיבור אמיתי לאינטרנט מישראל אם החוק הזה יעבור. מצד שני אולי בישראל כמו בישראל: החוק יעבור ולא יאכף כי לאף אחד כולל המדינה אין אינטרס לאכוף אותו, ואצלנו הרי גם כשיש אינטרס לא אוכפים…

  10. מצטרף לחגי ויוסי. אין קשר בין הטענה הנורמטיבית לבין משפט ארו.
    למשל, משפט ארו אינו תקף כאשר מדובר בהעדפות חד שיאיות, כגון הצבעה בכנסת. משפט ארו אינו תקף כאשר מטילים מגבלות נוספות על תנאי הקרוי אוניברסאליות, והדוגמה שנתת אינה מקיימת את דרישת האוניברסליות.

    כך למשל, גם שיטת הבחירות בישראל (וגם בארה"ב ובכל דמוקרטיה מתוקנת שאני מכיר) אינה "הוגנת" לפי משפט ארו. האם לדעתך היא "דיקטטורית"? בוודאי שלא.

    לעניות דעתי מוטב להימנע משימוש פופולארי במשפטים מתימטיים מבלי להבין בדיוק את הטענה ומגבלותיה כיוון שלקורא המקצועי שימוש כזה גורם לרשימה להיראות לא רצינית והיא מסיטה את תשומת הלב מהטיעון המשפטי.

לא ניתן להגיב