יש פרטנר.

המרכז הפלשתינאי לדעת הקהל ביצע סקר לקראת שיחות השלום שמתקיימות בוושינגטון על מנת לבדוק את דעת הקהל של הפלשתינאים. הסקר [קובץ DOC], שלא זכה לציון כלל בתקשורת הישראלית, אך זכה למעט מדי חשיפה בעולם מגלה כי שליש מהפלשתינאים תומכים במשא ומתן ישיר עם ישראל ושליש תומכים במשא ומתן עקיף. רק שליש מהפלשתינאים מעוניינים בהקפאת המשא ומתן.

אכן, כמו בציבור הישראלי, גם בציבור הפלשתינאי יש שליש שאינו מעוניין בדרך השלום, יוזם פיגועים וגורם בכך לנזק ולתחושה כאילו המשא ומתן בין ישראל לפלשתינאים נועד לכשלון. אלא שגם בישראל ישנם כאלה שאינם מעוניינים באותו השלום. כך, בתוצאות אותו הסקר, 90% מתנגדים להצעתו של משה ארנס למדינה דו-לאומית ו54 אחוז מהפלשתינאים מעוניינים בשתי מדינות לשני עמים.

הסקר מראה לנו את מה שאנחנו יודעים כבר עשור: אהוד ברק שיקר כשאמר שאין פרטנר; הפלשתינאים סובלים בדיוק כמונו מהכיבוש, וגם הם מוכנים לויתורים כואבים בדיוק כמונו. אין תירוץ להמנע ממשא ומתן ישיר ואין סיבה לעשות זאת יותר: הפלשתינאים מוכנים לשלום, הם היו מוכנים כבר עשור. אלא שתפיסת העדר הפרנטר חיזקה את הקיצונים בשני הצדדים: לפני עשור החמאס היתה קבוצת שוליים שנתפסה כארגון קיצוני והיום היא כבר זוכה לתמיכה של שליש מהפלשתינאים; כך גם עם ישראל ביתנו ושאר מפלגות הימין, שרק מתחזקות ככל שאנחנו מתרחקים מהשלום.

אם ישראל רוצה לשמור על עצמה, להיות יישות ריבונית, להמנע מפיגועים, היא חייבת לעשות שלום, עכשיו ובכל מחיר.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

10 thoughts on “יש פרטנר.

  1. ויתורים כואבים בצד הפלסטיני? איזה ויתורים כואבים בדיוק? לקבל 90 משהו אחוז במקום 100? אוי איזה כאבים……

  2. אם הם כל כך רוצים, למה עבאס צריך לנסוע לוושינגטון בשביל לדבר עם נתניהו במקום לנסוע 10 דקות ללשכה של נתניהו בירושלים?

    כמובן שכולם מעונינים במשא ומתן, זו הרי הזדמנות לשבת במסעדות טובות, לכתוב הרבה דברי פרשנות, ואפילו לחלום כל מיני חלומות על חזרה לבתים בשיח מונס. הבעיה היא מה התוצאה שאליה אמור להגיע אותו משא ומתן, ומאחר שמתווה זנבה נדחה על ידי הפלסטינאים (ושחקני התיאטרון הישראלים) ומתווה ליברמן גם לא מקובל על אף אחד, אז על מה בעצם מדברים?

  3. נארה לי שאם מישהו היה רציני בישראל, אז הם היו הולכים לחתום על הסכם
    עם הסורים, אחרי הכל שם אין שום מכשולים מיוחדים, מדובר בעסקה יחסית
    פשוטה.

  4. "אכן, כמו בציבור הישראלי, גם בציבור הפלשתינאי…" – אתה באמת משווה בין אלה ש(לטענתך)לא רוצים שלום אצלנו ואומרים: "אין סיכוי לשלום", לבין אלה שלא רוצים שלום בצד השני ורוצחים אזרחים תמימים?

    זה נחמד לראות כמה תומכים במשא ומתן, אבל זו בכלל לא השאלה. חבל שאף אחד לא שואל כמה תומכים ב*סיום* משא ומתן. בלי לדבר על התוצאות שלו – כמה בצד השני יהיו מוכנים שההסכם שיגיעו אליו יצהיר על "קץ הסכסוך"?
    הרי זה בדיוק מה שטוענים "מתנגדי השלום" שלך – שאבו מאזן לא מסוגל לחתום על כזה דבר.

    אהוד ברק אמר את האמת בפנים –
    נתנו הצעה.
    הם לא יכלו לדחות אותה – כי אין תירוץ.
    הם לא יכלו לקבל אותה – כי הם לא מוכנים לסיים את הסכסוך.
    אז הם פוצצו הכל והתחילו אינתיפאדה.

    הם מוכנים לוויתורים כואבים?
    הם לא מוכנים להכיר במדינת ישראל.
    הם לא מוכנים לוותר על תביעת השיבה.
    על מה הם מוכנים לוותר?

    מה זה לעשות שלום בכל מחיר? גם במחיר של מלחמה?

  5. ‎(2/3)(2/3)=4/9 שזה פחות מחצי, כלומר אם נקבל את המספרים שציינת , כלומר שליש מהישראלים לא רוצים לדבר ושני שליש רוצים, ואותו דבר אצל הפלסטינאים, ונפגיש ישראלי רנדומלי עם פלסטינאי רנדומלי, אז ביותר מחצי המפגשים לא תהיה שיחה.

    מרק ק.: למה נתניהו צריך ליסוע לוושינגטון במקום ליסוע 10 דקות ללשכה של עבאס ברמאללה? מה, הוא יקבל שם אוכל פחות טוב מאשר בוושינגטון? אולי פשוט שייפגשו באבו גוש? (כמעט ציטוט מהספר "המשמנאים והמרזנאים" שעוסק בנושא שנדון כאן, ותורגם מחדש לא מזמן תחת שם אחר).

Comments are closed.