התבטאויותיו של שר החוץ, אביגדור ליברמן לפיהן לערביי ישראל אין מקום במדינה וכי אין מקום להסדר קבע עם הפלשתינאים אינן ראויות למי שנבחר לתפקיד רשמי במדינה ואינו מנהל את המשא ומתן עם הפלשתינאים, אולם הן מציגות את פניו האמיתיות של ליברמן. נאומו של ליברמן, יותר מכל, נועד להכשיל את מהלכי השלום ומציב את ליברמן במחנה אחד עם מחמוד אחמדינג'אד ובשאר אסד שמתנגדים להסדר שלום.

אבל לא רק ליברמן, אחמדינג'אד ואסד, אלא גם המתנחלים הפרובוקטורים שמתעקשים לבנות בתום "הקפאה" כעניין שבעקרון, ובוחרים את אדמות השטחים, כמובן בתמיכת ליברמן. אולם, כמותם גם פלשתינאים, שממשיכים בפיגועי ירי בשביל להפסיק את תהליך המשא ומתן. קיצוניים תמיד יהיו: אפילו יונתן שפירא וחבריו במשט היהודי שנעצרו על ידי צה"ל בעת שניסו לשוט לעזה, גם הם רצו פרובוקציה.

הפרובוקטורים קיימים בכל הצדדים לסכסוך ובכל הקצוות הפוליטיים, אך רק בקצוות. הרוב המתון נאלם לאורם ונותן להם לתת את הטון: רוב הישראלים ורוב הפלשתינאים רוצים שלום, ולרובם נמאס מפרובוקטורים שמשחקים בהם; לכן, צריך את הקול השפוי, שייצג את רוב העם. אולם, בישראל אין כזה: יש ימין, יש שמאל נדרס ויש מי שמצטייר כשמאלי מדי. הרוב, אלה שצריכים ייצוג, כלל לא מקבל ייצוג בדמוקרטיה הישראלית, רק כי הוא לא קיצוני מספיק.

גם ישראל צריכה מצעד למען השפיות כפי שמארגן ג'ון סטיוארט בארצות הברית; מצעד בו יקום רוב העם ויאמר "כן לשלום, לא לאלימות", שיאמר שהוא מעוניין בהסדר קבע, ושניתן להגיע לכזה עם ויתורים כאלה או אחרים בכל אחד מהצדדים, שיאמר כי ללא השלמה כי יש לפתור את הסכסוך המצב רק יחריף, וכי מי שמעוניין בהחרפת הסכסוך הוא מי שגוזר רווח מכך שהוא משותף בקבלת החלטות כאן.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]