לעיתים, הדרך בה המידע נאגר והבחירה בשדות מידע ספציפיים היא שמקבעת את המחשבה ומייצרת מצבים אבסורדיים כאשר באים לדון בזכות לפרטיות. הדוגמא האחרונה מגיעה מהממלכה המאוחדת, בה דייב מורהאוס, מניח רעפים עצמאי והבעלים של כלב מסוג ג'ק ראסל טרייר סימן את כלבו בשבב. השבב הכיל מידע מזהה על בעלי הכלב, ותו לאו; בשנת 2007 נגנב הכלב של מורהאוס ולא נמצא. לאחרונה, קיבל מורהאוס פניה מחברת AniBase כי התבקשה החלפת בעלות על השבב שנמצא על כלבו. מורהאוס ביקש את הפרטים של האנשים שביקשו את החלפת הבעלות אך נדחה בטענה כי חוק הגנת המידע הבריטי (Data Protection Act) אינו מאפשר את העברת המידע. מורהאוס פנה לבית משפט המחוזי אך זה דחה את בקשתו עקב העדר סמכות.

השבב שנמצא על כלבו של מורהאוס הכיל, ככל הנראה, את פרטי הבעלים ולא את מספר השבב. חור פרטיות גדול יותר ממאגר הכלבים הממשלתי של ישראל לכאורה, אך פתרון מצוין: על ידי שמירת המידע המזהה של הבעלים על השבב, לא צריך לפנות למאגר מידע מרכזי שיכיל את כל הפרטים וניתן לפנות ישירות לבעלי הכלב (בהנחה שמוצאים אותו). כלומר, ניתן היה להביא לפתרון הרבה יותר טוב מאשר מאגר הכלבים הפתוח לכל בישראל רק על ידי בחירת שדה מידע אחד מהותי.

ואיך שינוי המידע מטפל בבעיה של מורהאוס? הוא מעוניין בקבלת כלבו בחזרה; לכאורה, את הטענה כי אין בסמכותה של חברת Anibase, המפעילה של שירות הסימון שעמו בחר מורהאוס לעבוד, היה אפשר לעקוף על ידי תניה חוזית בה המבקשים להחליף בעלות על הכלב או לתקן מידע על השבב להפנות את פרטיהם לבעלים הקודמים על מנת לוודא שהכלב לא נגנב.

גם במקרה כזה, אם אכן הבעלים החדשים לא היו אלה שגנבו את הכלב, הם לא היו כפופים לסנקציות בזכות "תקנת השוק" כיוון שהוראות חוק המקרקעין ובחוק המטלטלין קובעות כי "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". כלומר, אם נצא מהפרופוזיציה שכלב הוא זכות או חפץ (ולא יישות משפטית), הרי שרכישתו מגורם שעסקיו הרגילים הם מכירת כלבים תקנה לבעלים החדש חסינות ולא תחייב בהשבת הכלב. מה שהיא כן תעשה, היא תסייע למורהאוס לדעת מיהו האדם שגנב את כלבו, ואולי אף לבקר את הכלב אליו מתגעגע הוא שלוש שנים.

מה הפתרון למקרים כאלה? כאשר מנהלים מאגר מידע, יש לבחון מהו המידע שנשמר והאם זהו המידע שמאפשר שימוש יעיל ביותר במקרה שהוא נדרש. כך לדוגמא, כאשר ניתן לבצע אותנטיקציה חד פעמית, אין צורך בשמירה של ססמא וכאשר יש יתרון בשמירה מבוזרת של המידע אין צורך במאגר מרכזי.  כך גם כאשר בוחנים את גישות הקריאה והכתיבה של המידע: כך, אם השירות נועד לאפשר למשפחה לאתר רכב במקרה שאדם נעדר, וזו חלק ממטרות השירות, יש צורך להסדיר את הסכמתו לכך בחוזה ההתקשרות מראש ולהבהיר בדיוק מיהם הגורמים אליהם יופנה המידע. חוק הגנת הפרטיות מחריג עצמו במקרים בהם ניתנה ההסכמה לפגיעה כאשר הוא קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". כל עוד מדובר בהסכמה מדעת (עמר"מ 13028/09 בנימין אליהו נ' עיריית טבריה) והשימוש הוא לצורך מתן השירות המוזמן, הרי שלא מדובר בפגיעה בפרטיות.