הגבינה עם הבית

אתמול בשעה 19:50 קיבלתי טלפון מיושב הראש הזמני של נשיאות ועידת מרצ. לאחר שיו"ר הנשיאות התפטר עקב רצונו לרוץ בבחירות הקרובות מונה יושב ראש זמני. בכלל, לדעתי צריך תקופת צינון מתפקידים כאלו, אבל לא נורא. הוא אמר לי שלמרות חוות דעתה של היועצת המשפטית של המפלגה שניתנה לי ולמרות מאבקי הקודם בעניין לא יועלה לסדר היום אי שריון יושב ראש המפלגה במקום הראשון ברשימה לכנסת. לכשסיימתי את השיחה עמו התקשרתי לחברים ולמקורבים במפלגה לראות האם לעתור או לאו כנגד החלטתו ולעשות מהומה בכל הנוגע, הרי רק באותו יום שמעתי על עוד סקר שמנבא לנו צניחה במנדטים עד לרמת אחוז החסימה.

שוחחתי עם רן כהן וניסיתי לשכנע אותו לתמוך רשמית במאבק שלי, אבל זה לא ממש הצליח, ורק אחרי שיחת עידוד קטנה מזהבה גלאון אזרתי מוטיבציה לכתוב את התיקונים לעתירה ולהגיש אותה היום בשמונה ורבע בבוקר. לילה לא קל עבר על כוחותינו.

בתשע בבוקר, לאחר שהגעתי ללימודים, גיליתי שבעצם יכול להיות שכל המאמצים שלי נעשו לשווא. חברים טובים אחדו כוחות, מסתבר, ופועלים לאיחוד עם עמיר פרץ ומפלגת העבודה. דבר מבורך במיוחד לאור הדברים האחרונים שכתבתי על אבדן האידיאולוגיה במפלגתנו ולאור הצניחה בסקרים, בניגוד אלי יו"ר צעירי מרצ חושב אחרת, ואני חולק על דבריו ומאמין שמי שצריך לשבת בחדרי החקירות זה הוא, במיוחד לאור מעשיו בתקופת הבחירות לצעירי מרצ ופרשת ההתפקדויות הכפולות שצצה שם ועד ליום זה לא ניתנה החלטת ועדת הבחירות בנושא. ובמיוחד לאחר שביילין ואנשיו הביאו את כהן לחדר החקירות לאחר שחשף את השחיתות במחנהו של ביילין יחד איתי לפני כחצי שנה

לאחר מכן, בשעה עשר, יוסי שריד כינס מסיבת עיתונאים להודיע שהוא פורש מהחיים הפוליטיים; הדבר לווה בתגובות מכל הקשת הפוליטית, ודבר אחד קיבל הסכמה רחבה – יוסי שריד הינו אדם הגון, כל כך הגון שחבל שהוא פורש. לצערו, אי אפשר לנקות את הנזקים שנוצרו מהוריקן לבנת, ולכן אין מה לעשות בפוליטיקה.

אני חולק על יוסי שריד. הפוליטיקה היא תחום של שינוי – תחום של יוזמה שמשפיע על כל חיינו. אין דבר שאנו עושים שאינו משופע מפוליטיקה. החל מקניית מוצרים במכולת (או בסופרמרקט, שזו גם עמדה פוליטית) דרך תשלום לתחבורה ציבורית ואפילו על ידי גלישה ברשת. הכל מווסת על ידי הפוליטיקה והכל נעשה על ידה. זו בעצם הסיבה שהחלטתי להכנס לביצה הזו.

שני מעשים אלו, יחד עם מעברה של דליה איציק ל"קדימה" עם חיים רמון ושמעון פרס מראה כמה ניתק מבנה העל מהבסיס. בעצם, מבנה העל של המפה הפוליטית זז שמאלה – כך שהיום המרכז הוא מה שמרצ היתה לפני מספר שנים, וכל המעברים והקפיצות הן בעצם התאמות אידיאולוגיות – השינוי דרוש והכרחי על מנת לצור מפה פוליטית שמתאימה למצב ברחוב. כולם מדברים מרצ, כולם עושים מרצ. אין מצע של מפלגה ציונית שפויה שלא מדבר על שתי מדינות לשני עמים, אין מפלגה שלא מדברת על עזרה לחלשים (אולי פרט לקדימה) ואין אלא להשלים עם העובדה שנעלמנו.

השאלה היא עכשיו, כשעומד על הפרק אפשרות לחבור לפרץ, מה אני עושה? האם אני נשאר בספינה השוקעת של מרצ או מצטרף לספינה מוכת העסקנות של מפלגת העבודה? היכן תהיה לי יותר השפעה? האם האידיאולוגיה שלי בכלל רלוונטית?

נושאים: חוק   תגיות:

4 תגובות ל-“הגבינה עם הבית

  1. אז מאיפה להתחיל?
    הוועדה למינוי שופטים ניראת לי מקום טוב. מרצ, לאורך כל השנים הייתה ממגיני שלטון החוק והיוותה חומת ביצורים לבית המשפט העליון, שכפי שסיכמנו באינספור שיחות הוא מוסד בעל חשיבות עצומה שפועל ומונהל כראוי. מפלגת העבודה לאורך שנים גם הייתה חלק בחומת הביצורים הזו, ואפילו הניאו-ליברליזם של שינוי לקחו חלק במאמץ למנוע את כל הצעות האימים של בית משפט לחוקה, הפיכת בית המשפט העליון למייצג כל העולם ולמנות נציג לכל מגזר, לחוקק חוקים עוקפי בג"ץ ושאר רעות חולות מבית מדרשם של ליברמן, סער ושות'. יולי תמיר, ראש המטה של פרץ, עוד בכהונתה כשרת העלייה והקליטה בממשלת ברק יצאה כנגד המתכונת הנוכחית של ביהמ"ש העליון ואף חברה בכנסת האחרונה אל גדעון סער בהצעת חוק שטוענת שההצבעה בוועדה למינוי שופטים תהיה גלויה ושהממונים יצטרכו לעבור שימוע בפני אחת מוועדות הכנסת בו הם ישאלו לגבי עמדותיהם במספר נושאים – כמו שנהוג בארה"ב. הוועדה למינוי שופטים ומעמדו של בית המשפט העליון הוא רק אחד מהנושאים שלגביהם לא שמענו מפרץ שום אמירה. אני לא רוצה לדבר בכלל על איכות סביבה, זכויות הומוסקסואלים ושאר נושאים שנחשבים שוליים בסדר היום הציבורי בישראל.

    אין ספק שפרץ הוא בשורה גדולה. לאורך כל הדרך ייחלתי לניצחונו, גם כאשר האליטות הישנות חברו כדי לנצחו בשם הגזענות והאינטרסים המעמדיים. התפיסה האלטקורלית שלו – שצריך ללכת אל הערבים, אל שכבות המצוקה, אל שכונת הארגזים ואל ירוחם, אל גי'סאר אה זרקה ואל באר-שבע, כי אי-אפשר לבנות יותר מפלגת שמאל על הקולות מגילמן, מהקיבוצים ומהגימלאים. כי צריך שמאל אמיתי, פרולטרי, מחובר לשורשים. שמאל כריזמטי – שיכול לשבור את ההצבעה השבטית. שסדר היום הציבורי יתהפך, ויפסיקו להתעסק בערפאת כן במוקטעה או ערפאת לא במוקטעה כמו ששלי יחימוביץ' אמרה, אלא במדיניות כלכלית-חברתית. ופרץ גם הוכיח את עצמו כאיש שמאל מבחינה מדינית – כן לאוסלו, כן לשא"ף [עוד בשנות ה-80]. הוא אדם שבהחלט חולל מהפך עצום, עוד לפני שהבחירות בכלל התחילו, ומי יודע לאן יגיע. אבל האם פרץ לא צריך חיזוק משמאל? האם פרץ לא צריך שימריצו אותו?

    לא חסרות עדויות לכך שיוזמת ז'נבה, עם כל האיבה שלנו אל מה שעשו מכספיה לאחר השקתה, היא אחד הדברים שדחף את שרון אל ההתנתקות מעזה. האם מפלגת העבודה, גם בגירסתא החדשה והמתקדמת בראשות פרץ, יכולה להוביל מהלך דומה לזה? הרי גם אוסלו לא היה יכול לצאת לדרך ללא ההתעקשות המאסיבית של שרי מרצ לקידום המו"מ עם הפלשתינאים בממשלת רבין. ביילין היה יכול לקיים מיליון שיחות חשאיות בלתי פורמאליות או פורמאליות כסגן שר החוץ, אם לא היה לחץ משמאל, זה לא היה קורה.

    אני לא רוצה להתחיל למנות את מגרעותיו של פרץ, כי מגרעותיו של ביילין רבות עוד יותר. אין ספק שהמצב הוא על הפנים לאיש שמאל ישראלי לקראת הבחירות – מרצ הפכה למפלגה יבשושית עם מסר חד-מימדי, חד"ש שמדברת בשם הדו-לאומיות הפכה למפלגה לערבים בלבד, העבודה עם מנהיגה צופן הרבות עדיין נשארה מפלגתם של פואד, ווילנאי, אפרים סנה, שלום שמחון, אהוד ברק ושאר נציים. מי הבטיח לנו שפרץ ישאר יו"ר העבודה לתמיד? זוהי מפלגה אוכלת יו"ריה. אין ספק שהיא מתעוררת וחוזרת לחיים, הצבע חוזק ללחיים, הי – אפילו יהלי סובול ונתן זך, שני חברי מרצ מובהקים שהשני אפילו היה מועמד במקום של כבוד לכנסת, עברו לשם, אבל זאת עדיין אותה מפלגה רקובה.

    אני לא יודע מה אשים בקלפי, ההתלבטות בין מרצ לפרץ גדולה, אבל ברור לי שבכל מצב, חייבים מפלגה שתזיז את פרץ שמאלה ותמיד תהיה הזבוב הזה באוזן שלו שתגיד לו שלא ינוח על זרי הדפנה.

    רמי הויברגר, שבפריימריז תמך בביילין, אחד מאנשי השמאל המובהקים ביותר בקרב אנשי התרבות הישראליים, החליט לתמוך בשרון. הוא אמר שכולם דיברו ורק שרון הזיז משהו ויצאה מעזה. האם שרון היה יוצא מעזה ללא "הדיבורים" שלנו? אני בספק.

    ברור לי שפרץ בראשות העבודה הוא חלומם הרטוב של אנשי שמאל רבים, במיוחד מהשמאל הסוציאליסטי שאנחנו משתייכים אליו, אבל כבר עכשיו הוא התחיל לפזול ימינה. ברוורמן השמרני בתור שר אוצר, מזכיר את המינוי של לולה לשר אוצר בברזיל על מנת שממשלתו תישא חן בעיני המשקיעים הזרים, הדיבורים על ירושלים המאוחדת – וזה רק בתקופת הבחירות. מה יקרה כשהוא יהיה רה"מ (בע"ה) ? גם אז הוא יגיד 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'? וזה הרי אם כל חטאת כפי שלימד אותנו מורנו ורבנו אילן גילאון.

    אין לי תשובה וגם לא החלטה, אבל בכל מקרה העניין מורכב ביותר מכדי שישראל, עם כל אהבתי הגדולה אליו, יסגור אותו באיזשהו דיל עם פרץ וכולנו נלך כמו עדר כבשים אחריו.

  2. אני כמעט מסכים איתך על העניין של הועדה למינוי שופטים – אני בעד בית משפט שהוא חצי-פוליטי, כמו שהוא היום, ואני בעד הרחבת סמכויות בג"צ, שכן הוא מעוזו האחרון של שלטון החוק. אין מקום אחר במדינה שניתן לסמוך עליו כעל לא מושחת. הרעיון של בג"צ ולא בית משפט לחוקה נובע גם מהמקורות האנגליים – בתי המשפט לצדק, בניגוד לבתי המשפט המקומיים.

    לעניין פרצ-מרצ, אני לא יודע… הדיל הוא לא הקטע, ואתה יודע את זה. אני מאוד תומך ברעיון מאחורי פרצ, ואם זה פרצ\רן, אני מעדיף את רן רק מסיבות שעליו אני יכול לסמוך בלפחות 50%. את רן אני מכיר ואני יודע איך הוא יתנהג. אבל איך אמרו לי היום -אנחנו נגיע למפלגה חדשה שם לא יוקיעו אותנו ולא יראו אותנו כזרים ובעייתיים כמו במרצ. אני חושב שצריך להשאר במרצ, אבל היא לא תעבור את אחוז החסימה (ואני חושב לאט לאט שזו נבואה שמגשימה את עצמה ולא באמת היה צריך להיות כך) אבל כדור השלג של המפלגות הגדולות מתגלגל ואנחנו אולי מפספסים אפשרות להשפיע על מפלגת העבודה כמו שצריך.

    גם אם פרץ ר"מ, עדיין אין לנו סיכוי להצליח עם המשנה המרכסיסטית, אלא במקרה הטוב לקבל ניאו-מרכסיזם. אני חושב שהעניין של מבנה העל חשוב כאן הרבה יותר.

  3. נו, אתה מסכים איתי – אבל מה עם יולי תמיר? מה עם עמיר פרץ? האם הם הגנו על בית המשפט העליון אי-פעם? האם הם יעמדו בפרץ? ההתקפות נהיות חזקות משנה לשנה, בטח ככל שנושא פינוי היישובים והעתירות לבג"ץ נגדו מתחזק.

    ההסתכלות של קבוצת פעילים שעוברת ממפלגה למפלגה היא בעייתית. גם מכיוון שכל כוחנו בתוך מפלגת העבודה, שמונה למעלה מ-100,000 מתפקדים, הוא אפסי, וגם בגלל שהאנשים הם אותם אנשים. הרי חצי מהחבר'ה של ביילין הם זגזגני מפלגות, כשצריך להציל את מצנע הם עוברים לשם, אח"כ חוזרים לפה – הם לא יהיו שם? הרי גם על החבר'ה של 'עם אחד' שהיו"ר החדש פרץ הביא מסתכלים כאל גורם זר ורואים בהם 'פלנגות מצפון-אפריקה'. תקרא בין השורות, במפלגת העבודה יש פחד מוות ממצעד הכוכבים של פרץ – ברוורמן, יחימוביץ', עמי איילון שהולך כנראה להיות על הכיסא הביטחוני שם. האם קבוצת עורקים ממרצ תשנה משהו?

    בנושא למשנה המרקסיסטית אין סיכוי. השאלה היא האם יש סיכוי לסוציאל-דמוקרטיה קלאסית, או למודל הסקנדיבני. ניאו-מרקסיזם? אתה מדבר על אנשים כמו ברוורמן שמשתמשים במושג 'חמלה', הם בזים לזה. פרץ כראש ממשלה לא יכול לשנות מדיניות בקנה מידה משמעותי בגלל התאגידים הרב-לאומיים, יעדי הגירעון, ההוצאה הממשלתית שאסור לה לגדול מעל כך וכך אחרת יורידו לנו את דירוג האשראי וכ' וכ'. המשק הקפיטליסטי בעידן הגלובליזציה חוסם לנו את נתיבי הפעולה מכל כיוון.

  4. תראה,
    אנחנו עוברים עם חברי מועצת עיר, לא פלנגות אלא קבוצה קטנה ומאורגנת של שועלי שטח ואנשים שיכולים לארגן לו קמפיין בחירות מבחינת שטח. הרי אנחנו מומחים בלקבל תקשורת על כל פיפס שאנחנו עושים ואנחנו מוצלחים בפעילות מבצעית. כל השאר? אנחנו לא קבלני קולות כאלו מוצלחים, והכמה מאות שנעביר, לא ישנו – העניין הוא שעם השינויים במפא"י אולי נצליח להתברג יפה.

    ברור שזה מפחיד, אבל מה עדיף? להיות במרצ ולקרוס? אני לא בטוח.

לא ניתן להגיב