"החוק היבש לא נרטב אף פעם" (יהלי סובול, שם, שם)
חשיפתה שמה של א', המתלוננת נגד ניצב אורי בר-לב בוצעה על ידה, ביוזמתה, בנאום פומבי ברחבת מוזיאון תל-אביב. אולם, למרות הכל, דומה ששכחה אותה המתלוננת את החוק היבש, עשתה דין לעצמה והוכיחה שוב כי במדינת ישראל אין חוק אחד.
חוק העונשין קובע בסעיף 352 כי "המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירה או כמי שהתלונן כי הוא נפגע בעבירה לפי סימן זה, דינו – מאסר שנה"; כמו כן, על פי חוק זכויות נפגעי עבירה,"הרשויות לא ימסרו לאדם, לרבות לנאשם ולסניגורו, כחלק מחומר החקירה או כחלק מכתב האישום, את הפרטים האישיים של נפגע עבירת מין או אלימות חמורה המנויה בחלק א' בתוספת הראשונה א' שבשלה נפתחה חקירה או הוגש כתב האישום", כך גם סעיף 70 לחוק בתי המשפט, שקובע ביחס לקטינים (אמנם) כי : "לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם … מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 [אינוס – י.ק] … ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין". ברגע זה, הן א' המתלוננת והן מיטב האתרים, לרבות הארץ, NRG וYnet נושאים בגאון את שמה ותמונתה, וזאת מבלי שקיבלו את האישור הדרוש לכך על ידי בית המשפט. פניה אינן מטושטשות, שמה מופיעה, וכל אמצעי התקשורת מסתמכים על נדבך אחד: הסכמתה של המתלוננת (וקודם הלמו גם כתב על זה ברוטר, עליתי על זה במהלך החיפוש להכנת הפוסט).
בשום מקום בחוק לא נדרשת רשות המתלונן על מנת לפרסם את שמו, אלא רשות בית המשפט. הסיבה לכך היא, בין היתר, פטרנליסטית. כשם שפקודת הסמים המסוכנים אינה מאפשרת לאדם לוותר על זכותו לשלמות גופו ולקבל את הפריבילגיה של צריכת סמים קלים, כשם שהיא אינה מאפשרת לאדם לוותר על ההגנה בחוק שניתנת על ידי הביטוח הלאומי, כך היא אינה מאפשרת לקרבן בעבירות מין לוותר על זכותו אלא בפני בית המשפט (סעיף 352(ב) לחוק העונשין שקובע "לא ישא אדם באחריות פלילית לפי סעיף קטן (א) אם האדם ששמו או זהותו פורסמו כאמור נתן את הסכמתו לפרסום, בפני בית משפט או אם בית משפט התיר את הפרסום מטעמים מיוחדים שיירשמו".
א' הפרה היום את הוראות החוק, אמצעי התקשורת הפרו את החוק, והכל בזכות אותה הסכמה. אף אם ההסכמה היתה מדעת, הרי שאין בכך כדי להכשיר את העבירה על החוק; איש אינו מאמין כי הסכמה יכולה לאפשר עבדות, עבודה בשכר רעב, שלילת חירויות אזרח או כל הגנה אחרת שהמדינה נותנת לנו. אבל א'? היא מצפצפת.
לקריאה נוספת: אז איך בעצם מותר לשלטון לאסור פרסומים?
א הפרה את החוק? בזה שאמרה את שמה?
מי שפרסם הם אמצעי התקשורת, לא היא. אני לא רואה איך אפשר לראות בה אשמה כאן.
א' עמדה בעצרת, זיהתה עצמה כמתלוננת בעבירת מין ובפועל ביצעה "פרסום". כן.
נדב, פרסום ברבים לא חייב להיות באמצעי התקשורת – גם אמירה בפני קהל היא פרסום ברבים.
אבל אני חושב שכל הניתוח הזה קצת קטנוני. ברורה כוונת החוק וכוונת המחוקק. יש כאן עניין של קל וחומר – אם מותר לפלוני לפרסם את פרטיו של קורבן אם ניתנה הסכמתו של הקורבן לכך בפני בית המשפט, קל וחומר שאם הקורבן עצמו מפרסם את הדבר ברבים, הסכמתו לכך קיימת ולא ניתן לערער על העניין. הרי, לבית המשפט אין שיקול דעת האם לקבל את הסכמתו של הקורבן או לא – הוא מעורב בתהליך רק כדי להבטיח שההסכמה ניתנה בדעה צלולה ולא מתוך כפייה.
בקיצור, זה שאתה מתעקש להמשיך למסך את שמה ותמונתה של א' זה קצת, איך לומר, אווילי. והציטוט שבראש הפוסט, להזכירך, נאמר כביקורת.
דובי,
קודם כל, נעלבתי. ברור לי שהחוק היבש דורש רפורמה; הוא דורש רפורמה אבל לא רק במקרה של א', אלא גם במקרים כמו שציינתי: מקרים בהם הנפגע הוא הקורבן ומעוניין על דעת עצמו לשנות את המצב ולהמשיך לפגוע בעצמו כל עוד הדבר לא פוגע באחרים.
הרי גם כעת בחשיפתה של א' היא פגעה באחרים: בילדיה הקטינים, שכעת יוטרדו ובאנשים רבים שעמדו סביבה.
השלב הטכני של מתן ההסכמה בפני בית משפט הוא לא סתם טכני, כיוון שגם אם הוא נתן את הסכמתו לבית משפט עדיין ישנה סמכות לא לאשר את הפרסום לפי סעיף 70 לחוק בתי המשפט ולמנוע את הפרסום כדי להגן על אחרים.
אני חושב שלטעון שלקורבן של אונס אין זכות לחשוף את עצמה בגלל שאולי יציקו לילדים שלה בגלל זה, זה קצת למתוח את החוק. למעשה, זה הרבה למתוח את החוק. זה הרבה יותר למתוח אותו מאשר להניח שזה שהיא עצמה חשפה את זהותה באופן ציבורי מהווה הסכמה מספקת לפרסום המידע. סעיף 70 מתייחס ספציפית לקטינים שהם נפגעי עבירה. אף קטין לא נפגע מהעבירה שנעברה (לכאורה). לכל היותר, הקטינים יפגעו מחשיפת זהותה של אמם, אבל לא מעצם העבירה עצמה. ואת זה, החוק לא מכסה.
דובי,
סעיף 70 הוא הסעיף הכללי של איסורי הפרסום. הנושא של קטינים הוא רק אחד מהם, אבל גם הגנה על קורבן, הגנה על סוד מסחרי ואפילו סתם הגנה על פרטיות חלה שם.
אם הקטינים נפגעים מחשיפת זהותה של אמם, על בית המשפט לשקול זאת. בכל מקרה, זה לא משנה כי אף אחד לא ילך כאן לכלא.
אתה בטוח שהיא לא פשוט עשתה את מה שמתואר באפשרות א?
ערןב,
אני לא בטוח, אבל אם היא כן עשתה כך הרי שאמצעי התקשורת היו חופשיים לפרסם את שמה עוד לפני העצרת, לא?
ליונתן קלינגר שלום,
ראשית יישר כוח על דבריך המחכימים שאני למד מהם רבות,
סעיף 352 המטיל את האיסור על פירסום שם המתלוננת, גם קובע במפורש שהסכמת המתלוננת היא תנאי הכרחי ומספיק לביטול האיסור. אכן בסעיף נאמר שההסכמה צריכה להיות מדווחת לבימ"ש אך ברגע שניתנה הסכמה – כך לפחות אני מבין את הסעיף – האיסור פוקע מאליו ולביהמ,ש אין סמכות להשאירו בתוקפו.
אכן במקרה זה ההסכמה לא נמסרה בהצהרה בפני ביהמ"ש אלא בנאום ברחבת המוזיאון, אך מאחר שאין מחלוקת שהיתה וישנה הסכמה אינני רואה בפירסום עבירה. לעומת זה יש לדעתי להתקומם על העבירות הגסות שנעשו לפני ההסכמה בפירסום פרטים מזהים ועברה המיני ובפגיעות בפרטיותה (אגב מקצתן נמשכו גם היום – למשל בפירסומים על הרומן שלה עם עו"ד שמחה זיו ז"ל והמשפט שהיה בעקבותיו – הסכמתה לפירסום זהותה בוודאי שאיננה בגדר הסכמה לפירסום הזה).
ראשית, נראה שמשה נגבי הבהיר את העניין, למרות שהייתי צריך כנראה להרחיב קודם: יכול להיות שהיא נתנה הסכמה מושהית, דהיינו כזו שתיכנס לתוקף כשתחשוף את עצמה בעצרת, אן במועד ספציפי.
אבל נדמה לי שמש נגבי לעיל חטא מעט כאשר פירט בעצמו פרשה אחרת שעליה ככל הנראה עדיין חל אותו חיסיון, הלא כן?
משה,
תודה שקפצת לבקר. אני חושב שהפגיעה בפרטיות שלה לחלוטין לא מוצדקת. אבל, אני חושב שההסכמה בפני בית המשפט היא עניין חשוב במיוחד כאשר מטרת בית המשפט מזהיר אותה.
ערןב,
אני לא מכיר את הפרשה, אבל אני לא חושב שהיא היתה שם קרבן של עבירות מין.