פשרה באיומים: זכויות יוצרים ונתבעים ייצוגיים

לפני כחודש הגעתי לבית המשפט בתיק שאני מייצג בו יחד עם עוד עו"ד. התיק היה מאוד פשוט: התובעת טענה כי הנתבעת, שאנו ייצגנו, נטלה מאתר האינטרנט שלה מפרט טכני של גאדג'ט והעתיקה אותו יחד עם משפט מסוים שמתאר את אותו הגאדג'ט. אנחנו ייצגנו בסך הכל שלוש נתבעות שנתבעו על ידי אותה התובעת (מסתבר שהיו בערך כ20 כאלה) על 100,000 ש"ח כל אחת.

כשהגענו לדיון קדם המשפט, הסביר עורך הדין מטעם התובעת לנו (ולעוד עו"ד שנמצא בדיון כי הוא גם מייצג נתבעת נוספת) שיש מחיר מחירון לפשרה, וניתן יהיה להתפשר על אותו הסכום. השופטת, שהיתה סימפטית לטענות המשפטיות היפות שלנו שאין זכויות יוצרים על מפרט טכני, עובדה או רעיון (רעא 8304/09 בזק נ' דפי זהב, א 37759/07 אלישע שוחט נ' מעריב), ושהמשפט עצמו נעדר מקוריות ולא ארוך מספיק כדי לקנות זכויות יוצרים (האם יש זכויות יוצרים על כמה מילים?, ע"א (ת"א) 178/79 הלינגר נ' אסתרון, פ"מ תש"ם (ב) 52 ,45) הציעה למרות זאת שנתפשר. לדבריה, הצעת הפשרה היתה כה נמוכה שהיא מצדיקה פשרה כדי לא למשוך הליכים.

והשופטת צדקה; עלות הפשרה היתה נמוכה מעלות עורכי הדין בהליך, והיתה נמוכה יותר גם אם הלקוחות היו יוצאים צודקים, והיו נפסקות הוצאות לזכותם. כלומר, מי שהתנהג בצורה בריונית בגין זכויות יוצרים זכה: הוא קיבל סכום נאה על משהו שאינו זכאי כלל לתשלום בגינו, רק כי עלות ההגנה נמוכה יותר.

אבל המקרה הזה אינו חריג בנוף זכויות היוצרים; לא אחת (ליתר דיוק אחת לשבוע) אני מקבל פניות מאנשים שקיבלו התראה בגין פרסום תמונה המוגנת על ידי זכויות יוצרים באתרם (בדרך כלל אותה התובעת באמצעות משרדי עורכי דין שונים), הגם שבחלק מהמקרים מדובר בשימוש הוגן והגם שלא היה כאן שום ערך מסחרי להפרה, מעיזים עורכי הדין שמייצגים את בעל התמונה לבקש סכום הגבוה פי מאה מהסכום שהיו מקבלים אם היו מוכרים את התמונה בשוק החופשי; טס שפלן, לדוגמא, תבעה את ידיעות אחרונות (א 58032/07 טס שפלן נ' ידיעות אינטרנט) בגין פרסום של צילומים שצילמה ופרסמה באתר Picshare בית המשפט פסק לזכות שפלן סכום של 28,000 ש"ח, למרות שבשוק החופשי היתה מוכרת את התמונה (ברשיון לא ייחודי) בעבור לא יותר מכמה עשרות שקלים.

ומדוע כל זה דרוש כאקדמא ארוכה? בכדי להסביר מדוע הצעת ארגוני זכויות היוצרים להפחית את הפיצוי שפסק בית המשפט לזכות ג'יימי ת'ומאס היתה מהלך אסטרטגי שנועד לפגוע במשתמשים. ת'ומאס היא אם חד הורית שנתבעה על ידי ארגוני זכויות היוצרים בגין הפצה של 17 שירים באמצעות תוכנת קאזה. בית המשפט בתחילה פסק לחובת ת'ומאס סכום של 9,250 דולר לשיר כיוון שחבר מושבעים מצא כי ת'ומאס הפכה שירים מסוימים לזמינים לציבור ובכך הפרה את זכויות היוצרים; אך ת'ומאס לא השלימה עם קביעה זו וערערה.

בערעור קבע בית המשפט המחוזי כי הפיכת יצירה זמינה לציבור אינה הפרת זכויות יוצרים (06-1496 Thomas v. Capitol) והשיב את הדיון לבית המשפט הנמוך. בבית המשפט הנמוך החליטו המושבעים כי ת'ומאס אכן עסקה בהפרת זכויות יוצרים, ופסקו כנגדה סכום של 1,920,000$ (04-CV-1497 Capitol v. Thomas).

ת'ומאס ערערה על קביעה זו, ובית המשפט פסק כי פיצויים אלה הינם שערורייתים ועולים על כל סכום שחבר מושבעים סביר עשוי לפסוק (04-cv-1497 Virgin Records of America v. Thomas). מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי סכום הפיצויים יופחת מ80,000$ להפרה ל2,250$ להפרה, פי שלושה מסכום המינימום בחוק, כיוון שלא ברור מהו הנזק שנגרם, ופיצויים גבוהים כל כך אינם ראויים.

למרות ההחלטה בפסק הדין, החליטו ארגוני זכויות היוצרים, ברוב נדיבותם, להציע לת'ומאס הצעה שאינה יכולה לסרב לה: מחקי את הערעור, ודאגי שפסק הדין שקובע פיצויים של 2,250$ לשיר יבוטל, ואנו נוריד את סכום הפיצוי המתבקש בצורה משמעותית, ונתרום אותו למטרה ראויה.

ומדוע ת'ומאס סרבה להצעה זו? הרי העמידו אותה במצב זהה לנתבעים שאני ייצגתי קודם: טובתה האישית יכולה לצמוח משמעותית אם היא לא תייצר הלכה שפוגעת בבעלי זכויות היוצרים (וזו לא הפעם הראשונה שת'ומאס סרבה לפשרה נדיבה). ת'ומאס יודעת את מה שכולנו יודעים: חברות התקליטים שולחות מכתבי איום בהם הן מפחידות קרבנות תמימים בפיצויים של מיליוני דולרים, כך גם היה במקרה של ג'ואל טננבאום שנפסקו נגדו פיצויים מוגזמים של כ675,000$.

כעת, יש להבין שאותם משרדי עורכי דין ששולחים מכתבי התראה לפני תביעה נוקטים באותה האסטרטגיה: ככל שיעלו טענות לשימוש הוגן, או העדר אחריות, ביקורת ועוד, הם לא יענו לטענה, אלא יעדיפו להתקפל בשקט, כדי לא לקבל פסק דין שאומר שהם לא יכולים להמשיך להלך איימים על אנשים אחרים ולבקש סכומים שערורייתיים על שימוש בתמונות בבלוג, רק כי מישהו מצא את זה בפליקר. אנחנו צריכים נתבעים ציבוריים, אנשים שלמען העיקרון המטופש של לצאת צודקים לא יהיו מוכנים להתפשר מול הבריון שיבוא מולם, אנשים שיגידו את האמת: שפשוט ברור לנו שיש כאן בריונות.

19 תגובות ל-“פשרה באיומים: זכויות יוצרים ונתבעים ייצוגיים

  1. למעשה, אנחנו צריכים שבתי המשפט יכירו בכך שתביעה משפטית יכולה להיות מהלך בריוני; עצם הגשת התביעה.

    למיטב הבנתי (הכניסו כאן disclaimers להנתכם) איום בתביעה לא יכול להראות כאיום, או כמעשה לא ראוי, ע"י בתי המשפט ("מה, אתה מאיים עלי שתגרום לצדק לצאת לאור!?"). יש לשנות תפישה זו, בעיקר במצבים של חברה גדולה מול אדם פרטי, או בעל הון מול אדם מן הישוב.

  2. אני לא עורך דין, אבל אם אני לא טועה, במקרה של טס שפלן נגד ידיעות אינטרנט – הוכח שהעבירה על החוק לא נעשתה בטעות, ושהיא נעשתה על-ידי אנשים שיודעים מה החוק בבירור.

    ידיעות אינטרנט גנבו תמונה שלה והשתמשו בה כעולה על רוחם. זכות הקניין לא כוללת רק מתן כסף תמורת שימוש בצילום, אלא האפשרות של היוצר להחליט מה לעשות עם יצירתו.
    לכן בכמה היא הייתה מוכרת או לא מוכרת את יצירתה לא קשור. היא יכלה ליצור הדפסים, ליצור הדפס אחד ולמכור בגלריה, או לא למכור בכלל – כשכל אחד היה מייצר כמות כסף שונה.

    הכמות שהיא הייתה מרוויחה על התמונה לא קשור בכלל. הם דרסו את זכותה להחליט מה לעשות עם התצלום. גם ידיעות אינטרנט הרוויחו כסף מפרסום – כשחלק מזה הוא בגלל התמונה שלה.

  3. טל,
    אני מסכים איתך, אבל תיאורטית יש עילת תביעה של שימוש לרעה בהליכי משפט, והיא מיושמת (אמנם לעיתים רחוקות) במקרים בהם אדם מבצע שימוש לרעה ופותח בהליכי משפט למטרות זרות.

    אריה,
    אני לא מסכים איתך. קודם כל, ידיעות לא גנבו אלא השתמשו. גניבה דורשת שלילת היכולת להשתמש ביצירה, מעבר לזה: דובר בסקירה של אתר צילומים, ולא דובר על שימוש מסחרי כצילום אילוסטרציה. גם אם כן, הרי ששפלן היתה מוכרת את התמונה בכמה מאות שקלים, ואני לא רואה סיבה להטיל עליהם נזק גבוה מזה.

    אם אנשים היו יודעים שהם יכולים לשלם 200 ש"ח ולהשתמש בתמונה, הם היו משתמשים ביותר תמונות מאשר אם הם היו מפחדים מתביעה של מיליון ש"ח.

  4. זאת גניבה בעולם הדיגיטלי. הם גנבו את זכותה להחליט מה לעשות עם היצירה שלה. זה שזאת סקירה לא מאפשרת להשתמש בצילום בלי רשות. גם אם מפרסמים צילום ברבים זכויות היוצרים עליו לא נעלמות, והשימוש ההוגן לא היה קיים במקרה הזה.

    לגבי הנזק – אם מאפשרים לבקש רק כמות כסף ששווה בדיוק לכמות הכסף שהיוצר היה מקבל אם היו קונים ממנו את היצירה – זאת אומרת אם לא היו עוברים על החוק, מעודדים גניבה ודריסה של זכויות קניין. זה הקצה השני של התביעות שחברות המוזיקה עוסקות בהן. יגנבו מיוצרים ולא יטרחו להוסיף קרדיט או להודיע ליוצרים, ואם במקרה היוצרים יגלו את הגניבה, הגנבים יציעו ליוצרים עסקת טיעון שבה הם יקבלו סכום כסף, וירמזו להם שלא כדאי להם להשתמש בחוק – כי סכום הכסף אותו סכום (או קצת גבוה יותר), ועורכי דין הם יקרים וליוצר אין כסף לזה, ומשפט לוקח זמן. בעיקרון שיטת מצליח כפי שמכנים אותה – שיטה שאנשים מתלוננים שמשתמשים בה כבר בתביעות (שלא קשורות לקניין) כי בית המשפט סלחני.

    וככה גנבים יכולים לכופף את ידם של היוצרים ולגרום להם למכור את יצירתם – אולי לאדם פרטי או לחברה שהם לא רצו למכור לה או לתמוך בה בשום צורה, וזאת יכולה להיות יצירה שהם בכלל לא רצו למכור.

    כיפוף היד מתאפשר עוד יותר על-ידי אי ההודעה ליוצר – אחרי כמה זמן החברה או האדם הפרטי כבר הרוויחו את מה שהם רצו להרוויח מהתמונה, בין אם זה כסף מפרסום או תעבורה, וכשהאמן מגלה כבר מאוחר מדי למנוע את המעשה, ומאוחר מדי אפילו להקטין את הפגיעה ביוצר.

    זה יגרום לאנשים לפחד (יותר מעכשיו) לפרסם את יצירתם באתרי ביקורת או באתרים אחרים, על מנת לקבל חשיפה, וזה יפגע ביכולת שלהם לפתח קריירה מיצירתם. במקרים קיצוניים חברות יכולות לאיים על יוצרים ברמיזה – אחרי עסקת טיעון הם יציעו ליוצר עבודה שבה כל היצירות של היוצר יהיו בבעלות בלעדית של החברה. האיום ברמיזה הוא שהם ימשיכו לגנוב, אז העיקר שתצא לך מזה הכנסה.

    יש לפחות אתר אחד שבו אנשים מפרסמים תמונות לשימוש מסחרי בחינם ובלי צורך לקבל אישור, ובחלקם לא מצולמים אנשים, ולכן לא צריכים לקבל את הסכמת המצולם, אז אם רוצים אילוסטרציה של תמונה כדי שהכתבה תהיה יותר מושכת, אפשר להשיג אותה משם. אם רוצים לבקר תמונה כלשהי אפשר לקשר לאתר שבו נמצאת התמונה.

    אם אני לא טועה, ביקורת היא שימוש הוגן ואם הייתה ביקורת של התמונה עצמה – לא רק של האתר, אז היו יכולים לצרף את התמונה בקטן, באיכות לא טובה, עם קרדיט ברור ועם קישור למקור. וגם כמובן שהתמונה הקטנה שמשתמשים בה תהיה מאוחסנת בשרתי ידיעות אינטרנט (אני מניח שזה מה שהם עשו) כדי שלא תהיה גניבת תעבורה.

    ואם הפיצוי אמור להיות יותר הגיוני, הוא צריך לכלול את מה שהיא הייתה מקבלת אם הייתה מוכרת + כמה הם הרוויחו מהתמונה + הפגיעה בחופש/זכות הקניין שלה, לפחות. יותר אם זה טרנד, אחרת בתי המשפט משרתים את הגנבים, והם נהיים חלשים יותר מהחברות אותן הם שופטים – וכמו שקטע מהמקרא הוכיח (או ספר דתי אחר – קראתי את הקטע לפני הרבה שנים) בית משפט לא יכול לשפוט את המלך.

  5. אריה,
    כנראה שלא הייתי בר7ר דיו.

    איזה נזק כספי נגרם לשפלן? האם היא הפסידה כסף אמיתי, או וירטואלי שמכיל כח מיני מילים כמו הרתעה וגניבה?

  6. התעבורה שהם הרוויחו בזכות התצלום שהוביל לכסף פרסומי, והכסף שהיא הייתה יכולה להרוויח ממכירת התצלום לאיזו חברה שהיא רוצה, הפיצוי על הפיכת התמונה ללא בלעדית – שפוגע בערכה, ותשלום הוצאות משפט.

    אבל כסף לא מגיע רק כשהעבירה גורמת לאיבוד כסף. גניבת זכות הקניין היא הדבר החשוב כאן – ליוצר או לבעל הזכויות שמורה הזכות לעשות עם יצירתו ככל שעולה על רוחו. הרתעה מגיעה כי העורכים יודעים מה לעשות במקרה כזה, והם בחרו להתעלם מהחוק – דין שוטר הוא לא דין אזרח.

  7. אריה,
    אני חושש שהתשובה שלך מראה כמה אתה טועה. שאלתי אלייך היתה מהו הנזק שנגרם לשפלן. בוא ננתח את תשובתך:

    "התעבורה שהם הרוויחו בזכות התצלום שהוביל לכסף פרסומי"
    זו התועלת של Ynet, לא הנזק לשפלן.

    "והכסף שהיא הייתה יכולה להרוויח ממכירת התצלום לאיזו חברה שהיא רוצה"
    ככל שידוע לי, שפלן עדיין יכולה למכור את התמונה; וכאן בדיוק הטעות שלך עם "גניבה": העובדה שYnet השתמשה בתמונה לא פגעה ביכולת למכור אותה. מעבר לכך, גם אם היתה יכולת כזו, הרי שמחיר התמונה, גם במכירה בלעדית, היה כמה מאות ש"ח (בהתחשב בכך שהתמונה פורסמה קודם לכן במקום אחר).

    , הפיצוי על הפיכת התמונה ללא בלעדית – שפוגע בערכה
    התמונה פורסמה כבר במקום אחר, ולכן היא לא בלעדית.

    ותשלום הוצאות משפט
    שפלן היתה זו שבחרה להגרר לעניין המשפטי שלא לצורך, לכן להגיד "תשלום הוצאות משפט" הוא אפילו לא פיצוי; אם הוצאות משפט היו נזק הרי שהיא היתה יכולה לבחור מראש לא לקחת אותן.

    אבל שוב, לא מדובר בעבירה פלילית אלא עוולה אזרחית, והשימוש המכוון והמוטעה שלך במילים "גניבה" ו"עבירה" הן הבעיה: אתה לא יכול להראות נזק כלשהוא, אז אתה הולך לשפה הקשה.

  8. גם אם העותק המקורי עדיין קיים אצל היוצרת, זאת גניבה. אין דרך אחרת להסתכל על זה. בנוסף הם גנבו את יכולתה לעשות ביצירה כרצונה – שלדעתי זה הדבר הכי חמור כאן.

    כשהפנו את תשומת לב ידיעות אינטרנט לחוסר בקרדיט הם רק שינו את הקרדיט, ובכל זאת התעלמו מזכותה להחליט מה עושים עם הצילום. לא נראה שידיעות אינטרנט עמדו לעשות מעשה נכון ללא התערבות בית משפט.

    התמונה פורסמה באתר של צילומים – לא באתר חדשותי. היא צילמה משהו בהקשר מלחמתי. ידיעות אחרונות לקחו את הצילום ושמו אותו באתר, והוא הודפס גם בעיתון ידיעות אחרונות. הם הכריחו את היוצרת לתת להם בלעדיות. העורך עצמו העיד שהוא ידע שהוא עובר על החוק.

    מכירת התמונה – אפשר למכור תמונה מספר פעמים, להכין ממנה הדפסים, להציג אותה בגלריה וכו'. כמות הכסף שאפשר להשיג מתצלום אחד היא גדולה פוטנציאלית, ולהשתמש רק במכירה בלעדית כדרך לבדוק מה ערך התמונה הוא שגוי.
    וגם אם בודקים מכירה בלעדית, ממתי בודקים? מהתאריך שבו השתמשו ביצירה שלה ללא רשות, או מזמן יצירת התמונה עד אין סוף? או עד מות היוצרת או סיום זכויות היוצרים שלה על היצירה?
    בעקבות אירוע כלשהו היא יכלה למכור את התמונה כשהיא יותר מבוקשת ולקבל יותר כסף.

    את התעבורה הם הרוויחו על-ידי פגיעה ביוצרת ועבירה על החוק. אי אפשר לשמור כסף שנולד מעבירה, רק כי בגלל מצב היוצרת היא אולי לא הייתה מרוויחה אותה כמות כסף. היא יכלה להרוויח כסף מפרסומות על-ידי תעבורה לתמונה, ובאותו זמן לקדם את עצמה, אבל הרבה אנשים כבר ראו את התמונה ולא יהיה להם צורך לבוא למקום שבו מפורסמת התמונה כדי לצפות בה. למשל היא פרסמה את התצלום באתר של ביקורות על צילומים, כדי לקבל ביקורת על עבודתה ולהשתפר ולקדם את עצמה. ידיעות אינטרנט השתמשו בתצלום כדי לקדם את עצמם ואת הכתבה שלהם, וגזלו ממנה תעבורה פוטנציאלית.

    עוד משהו לגבי הוצאות המשפט – אי הליכה למשפט היה פוגע בה יותר. אזרחים שנפגעו לא צריכים להתחנן לפוגעים בהם שיפצו אותם. הפנו את תשומת לב ידיעות אינטרנט לבעיה, והם רק שינו קרדיט – ובמשפט עצמו התברר שהעורך ידע שהמעשה אסור. חלק מהסכום הוא הרתעה, כפי שהסתבר שצריך במקרה הזה.

    לגבי המילים הקשות – זה מה שהיה כאן. שימוש במילים אחרות רק יעזור לטשטש את מה שידיעות אינטרנט עשתה. היא גנבה את התמונה, וגנבה את זכותה של היוצרת להחליט מה לעשות עם היצירה – הגניבה השנייה היא ההכי בעייתית, והיא עיקר הבעיה במעשי ידיעות אינטרנט. והייתה כאן עבירה על החוק – לגבי כמה רצינית היא אפשר לדון, אבל לדעתי היא עבירה מאוד רצינית.

    אם מאפשרים לאנשים לגנוב ולשלם רק על מה שהם גנבו, בלי ליצור הרתעה, מאפשרים לאנשים, על-ידי העלמת עין, לגנוב ולדרוס זכויות כאוות נפשם. זה פוגע ביוצרים, והופך את עצם היצירה ללא כדאית.

  9. אריה,
    אני מצטער, אבל אותי לא שכנעת. אני חושש שלא הצלחת להסביר איזה נזק נגרם לה, אלא רק הצגת טענות חסרות בסיס.

  10. הנזק העיקרי הוא הפגיעה בזכות הקניין שלה. כל השאר הוא מינורי, אבל עדיין בעייתי.

  11. הכל נכון, אבל לחלוטין לא ייחודי לזכויות יוצרים.
    זה בדיוק כמו בן אדם שמתעורר בוקר אחד ומגלה שהעיריה קנסה אותו על השלכת פסולת בניין ברחוב, ביום המשפט בא נציג התביעה ומציע לו להודות ולשלם קנס נמוך יותר של כמה מאות שקלים או ללכת למשפט שיימשך מספר ימים. הוא מודה, הרי רק ימי העבודה שהוא מפסיד עולים לו יותר. והוא מעולם לא שיפץ את הבית.

  12. אבל האם אתה, כעו"ד, שטובת לקוחו (וכיסו של לקוחו) מול עיניו, יכול להמליץ ללקוח, בלב שלם, שלא חהסכים לפשרה כזו?

  13. שי,
    אכן. זו הבעיה ואני חושב שבמצב כזה צריך לשוחח עם הלקוח ולשאול אותו מה הוא מעדיף.

  14. אני רק שאלה.
    חשבתי ש"הוצאות משפט" מכסות את כל *הוצאות המשפט*?…

  15. באמת אין בהפרת זכויות יוצרים נזק כספי ליוצר מלבד נזק-מניעת רווח. על אף זאת יש את הזכות המוסרית על היצירה, הדבר המוכר בחוק שאין להשתמש ביצירה בניגוד לאמונתו של אדם, לדוגמה: המשפט אודות פרסום תמונתו של דתי על רקע תמונה פוגענית ובניגוד לרצונו. אני, לו הייתי בעל היצירה, יתכן מאוד שגם בעבור כמה אלפי שקלים לא הייתי מוכן למכור לYNET את מה שהייתי מוכן למכור למטרה מסחרית בזול כי אני לא אוהב אותם וזו זכותי.

    לחברה יש אינטרס לעודד יצירה ופרסומה יש להשתדל לאזן את הרווח של היוצר עם התועלת הציבורית. אם היה יודע כל אמן שיצירותיו יופקרו לכל אני מאמין שאחוזים נכבדים לא היו יוצרים. לכן יש צורך שבמקרה של הפרה זדונית הקנס יהיה גדול. כתבתי קנס ולא תשלום נזק.

    __
    אני לא יודע איך אריה התכוון להשתמש במקור הזה אבל אני יודע מהו
    "המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו…" משנה סנהדרין ב ב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *