פסק הדין בעניין א 1229-09 ורדי נ' גוטסמן מרתק מבחינת התפיסה של בית המשפט את הזכות לפרטיות. גוטסמן הוא אדריכל שעיצב את ביתו של אריק ורדי, מייסד ICQ. גוטסמן ביקש לצלם את ביתו של ורדי ולהציג את הצילומים באתר האינטרנט שלו. ורדי, כקנאי לפרטיותו, התנה את הצילום בכך שיתחייב לשימושים מסוימים בלבד ולפיצוי כספי על הפרת ההתחייבות. גוטסמן סרב, ופנה לאדם שסיפק לו הדמיה ממוחשבת של ביתו של ורדי, אשר פורסמו באתר האינטרנט של גוטסמן. ורדי פנה לבית המשפט לקבלת צו מניעה קבוע לפרסומים אלה, ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת ענת ברון) נענה לבקשתו.
בית המשפט פסק כי פרסום של הדמיית הבית, אף במנותק מזהותו של ורדי כבעל הבית, היא פגיעה בפרטיות. ועל כך יוצא קצפי. אין מחלוקת כי בית המשפט צודק בניתוח שלו כי ביתו של אדם הינו מבצרו ופרסום הדמיית הבית עשויה להוות פגיעה בפרטיות אם מפורסמת יחד עם שמו של ורדי (מפבנים, כיוון שחוץ הבית זמין לציבור) או בצורה המאפשרת לזהות כי ורדי הוא בעל הבית. בצורה כזו נפגעת זכותו של ורדי לצנעת חייו. אלא, שבקביעה כי פרסום הדמיה של פנים בית תוך ניתוקו מבעליו אין בהכרח פגיעה בפרטיות.
בית המשפט פוסק כי "במקרה דנן הנסיבות הרלוונטיות הן שמדובר במספר רב של הדמיות שפורסמו באתר, כאשר מרביתן פותחות נקודת מבט רחבה אל חללים שונים בבית ורדי – ובהם המטבח, חדר המגורים, פינת האוכל, החצר והגינה. גם אם ההדמיות נטולות חפצים אישיים או פרטים אינטימיים – נקודת המבט הרחבה מאפשרת להתרשם בין היתר מאורח החיים בבית, הרגלי הדיירים בו, וכמובן שממצבם הכלכלי" (שם, עמ' 15).
ואדגים בצורה אחרת. הרציונאל בבסיסה של החלטת בית המשפט הוא כי עצם פרסומו של מידע פרטי, במנותק מזהות בעלי המידע, הוא פגיעה בפרטיות. על פי רציונאל זה, לדוגמא, פרסום כי אדם פלוני זכה בלוטו, אף ללא ציון שמו, יהווה פגיעה בפרטיותו כיוון שמצבו הכלכלי של אדם הוא חלק מצענת חייו ופרסומו אסור על פי הוראות חוק הגנת הפרטיות. הצמדת המילה "אדם" לכל אחד מהסעיפים בחוק נועדה להבטיח כי פרסומו של סתם מידע, אשר אינו משויך לאדם פלוני, לא יהווה פגיעה בפרטיותו (שוב, כל עוד לא ניתן לזהות את האדם באמצעות אותו המידע, והשווה א 7920/07 פלונית נ' אסטרחן ראובן ואח', בעניין אחר לגמרי).
הצמדת המידע לבעל המידע היא הפגיעה בפרטיות; אם נטול את תא 162975-09 פלונית נ' המכון הישראלי לדמוקרטיה נוכל להבין את העניין. במקרה פלונית זו תבעה את המכון הישראלי לדמוקרטיה, המוציא לאור של העין השביעית, על כך שזו פרסמה מידע על הטרדה מינית שפלונית עברה תוך פרסום זהותה. לא היה מחלוקת כי לו המידע היה מפורסם ללא זהותה, הרי שלא היתה מתקיימת פגיעה בפרטיות, וכך גם במקרה זה: אם המידע לא יכול לזהות את ורדי כבעל המידע, הרי שלא מתקיימת פגיעה בפרטיותו אלא במקרה שניתן לחזור לבעל המידע.
ואשליך מדיני לשון הרע: לו אצעק באוויר כי הונה אותי נוכל, אך לא אפרסם את זהותו, הרי שאיני מוציא דיבתו של אדם כי הדבר לא שם את אותו אדם לבוז ולעג ביני הבריות (והשווה, סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע וכן את דרישת זיהוי האדם אשר לשונו מוצאת רעה, תא (ת"א) 26161-07 הרבט אליהו נ' הרבט יעקב, א 62744/04 בוקר יורם נ' העולם הזה, בשא (י-ם) 3759/07 ידיעות תקשורת בע"מ נ' סנ"צ ששון ששון (בה התקבלה טענה עקומה כי "עם זאת, לא ניתן לשלול על הסף כי בנסיבות העניין, די בפרטים האמורים על מנת שאנשים המכירים את התובע יזהו במי מדובר"). לכן, בספק אם יש מקום להקים הלכה מסוג זה, המחילה את הגנת הפרטיות על חפצים, גם במקום בו הלכה זו לא קיימת בעוולות אחרות.
לסיום, אולי, כדאי להזכיר הלכה שנשכחה מהציבור: עא 68/56 הלן רבינוביץ' נ' יצחק מירלין אשר נדון בבית המשפט העליון עוד הרבה בטרם הוחק חוק הגנת הפרטיות וניתנו פיצויים סטטוטוריים בלשון הרע, מה מנע מתובעי סרק להתדפק על דלתות בית המשפט. באותו המקרה, הגברת רבינוביץ' היתה רקדנית בלט שתמונותיה פורסמו על כרטיסי ברכה ללא הסכמתה. בעוד שבשנות החמישים דחה בית המשפט את זכותה לפרטיות כיוון שאין עילה כזו בדין הישראלי ודחה את תביעתה בעניין לשון הרע כיוון שלא ספגה נזק ממון, החליט בית המשפט לנקוט עמדה ערכית ולהבהיר כי על מנת שתקום עילה של פגיעה בפרטיות יש צורך שאדם יזוהה כנשוא המידע; לדברי בית המשפט "לא באה כל הוכחה שבפועל היתה זהות המערערת עשויה להתגלות למישהו באחת הדרכים הללו, חוץ מלבעלה של המערערת והלה ידע על כל המסיבות בהן הגיעו כרטיסי הברכה לידי פרסום".
כך יפה היה אם בית המשפט היה פוסק בעניינו של ורדי: כל אדם אשר היה יודע כי מדובר בביתו של ורדי היה ככל הנראה כבר בתוך ביתו, ולכן היה מקבל את הסכמתו מראש לדעת כיצד נראה ביתו ומהי צענתו, ומנגד מי שלא נכח בביתו לא היה יודע, לעולם, כי מדובר בביתו.
אריק ורדי מצא שיטה חדשה לעשות כסף: החתמת בעלי מקצוע על חוזים דרקוניים. חובה לקרוא את כל פסק הדין! עולה תמונה של אדם משונה מאוד.
ירון,
אנחנו לא ממש עוסקים בחייו האישיים של אריק ורדי כאן, אלא בדיון על הזכות לפרטיות.
אגב, אם כבר, לורדי היתה דרך הרבה יותר טובה למנוע את הפרסום, וזו באמצעות דיני זכויות היוצרים; אלא שורדי לא טרח לעשות כן.
מהיכרותי המוגבלת עם מר ורדי, שמתמצה במספר מפגשים ומשחק פוקר, הוא דווקא היה בחור נחמד מאוד, ולא ממש משונה.
היום קיבלתי תוצאות של בדיקות מעבדה על תקליטור. על כיסוי התקליטור היתה הצהרה של זכויות יוצרים לטובת המעבדה. מעניין אם אפרסם את התוצאות יתבעו אותי…
גיל,
מידע, בניגוד לדרך בה הוא מובע (נניח, צילומים או דברים כאלה) אינו מושא לזכויות יוצרים.
שיהנו עם הטענה שהמידע הרפואי שלך הוא קניינם, כל עוד הם מתחייבים גם לממן את הטיפול בו.
לא פחות חשוב, אם הם יפרסמו אותם ללא שמי, האם יש לי עילה, בהנתן שכל סופרמן או בעל מכשיר אולטרסאונד נייד יכול לזהות אותי….
אני בספק אם פרסום רק של המידע, ללא ציון שמך, תהיה פגיעה בפרטיותך. כלומר, הטענה ש"יש אדם עם סימפטומים מסוג X" אינה פוגעת בפרטיותך, כיוון שמי שיש לו אולטראסאונד נייד או שהוא סופרמן היה יודע את המידע הזה בכל מקרה על ידי צפי בך, ולכן היה פוגע בפרטיותך בכל מקרה.
אני חושב שאני מסכים עם העיקרון, אבל גם חושב שהאנלוגיות לא מוצלחות ואולי קו הטיעון שבחרת לא כל כך מחזיק מים. בניגוד לזכיה בפיס, יש מספר די מצומצם של בתים שתוכננו על ידי אדריכל מסוים, כך שקל יחסית (במיוחד אם רק ורדי התנגד) להסיק, אם מסתכלים באתר של גוטסמן, איזה בית הוא של ורדי. דהינו, ההבחנה לפיה "הרציונאל בבסיסה של החלטת בית המשפט הוא כי עצם פרסומו של מידע פרטי, במנותק מזהות בעלי המידע, הוא פגיעה בפרטיות." צריכה להיות יותר עדינה, ולא להסתכל על השאלה כעניין דיכוטומי אלא כעניין רציף, שלוקח בחשבון את מידת הווריאציה של המידע.
האם לא היה מקרה של שחקנית הולוודית שתבעה את Google Earth על הצגת ביתה, והסתבר כי עד הגשת התביעה רב האנשים כלל לא היו מודעים לכתובתה?
לפי ההגיון הזה גם פרסום פסק הדין פלונית נ' המכון הישראלי לדמוקרטיה פוגע בפרטיותה של פלונית (אגב, הלינק שבור).
הלינק תוקן.
יהונתן,
האם אתה מניח שלאריק ורדי אין התנגדות שמי שראה חלק מפנים ביתו וחצרו, יראה את כל התמונות?
אם תקרא בעיון את פסק הדין, תלמד שההדמיות הממוחשבות הופיעו תחת הכותרת "פרויקט ורדי" באתר החברה שהכינה אותם. כך שניתן לקשר ישירות בין התמונות המופיעות באתר ובין בעלי הבית. תמונה של הבית מן הרחוב אף הופיעה בידיעות לפני מספר שנים.
יהושפט,
אם תקרא בעיון את פסק הדין, תראה גם שהכותרת הוסרה. אני מאמין שדי בהסרת הכותרת.
מספר נקודות נוספות העולות מפסק הדין לתשומת הלב ולהשלמת הניתוח –
השופטת מתבססת על נושא ה"שליטה" שמקורו בספרות ולא בפסיקה. מעבר לכך שמדובר על גישה בספרות, הרי שהמידע מצוי גם בידי האדריכל ואם לו הזכויות בתוכניות, מדוע לא יוכל להפוך אותן להדמיות ?
אם ניתנה הסכמה לפרסום לגורמים אחרים אין זה משנה שזו הותנתה בתנאים – יש הסכמה לחשוף את המידע (הדוגמא של פס"ד ונטורה אינה מתאימה).
פסה"ד כלל לא בחן את השאלה האם מדובר ב"פגיעה של ממש" כנדרש.
מאחר שמדובר בהדמיות, מובן כי אין הן יכולות לכלול פרטים אישיים/אינטימיים אלא רק ענייני עיצוב. ספק בעיני האם אלו נופלים תחת סעיף 2(11) שפורש בפסיקה בצמצום רב ויוחד לענייני בריאות, העדפות מיניות, יחסים בינו לבינה וכד.
ואם כן, האם הצגתם מהווה פגיעה של ממש כדרישת סעיף 2 לחוק (וכמובן, כפי שציינת בצדק מאחר שאין ציון שם וכתובת כלל לא ניתן לקשר בין האינדיבידואל לפרסום). לפיכך, גם הקביעה כי ניתן היה לחזור מההסכמה בגלל שמדובר ב"מידע אינטימי" אינה נכונה.
בקיצור – לא מעט שאלות ותהיות עולות מפסק הדין…
אז היית מערער?
תוהה,
אני לא יכול לערער כי אני לא צד להליך. היחיד שיכול לערער הוא מר גוטסמן.
איזה מין אדריכל דביל מתעקש לפרסם עבודה שהמזמין שלה מעוניין שתישאר חסויה?
אני דווקא מבין את רצונו של ורדי בפרטיות, וגוטסמן, כמי שבחר לתת שירותים ללקוח פרטי קפריזי, חייב להבין זאת, וחבל שבית משפט צריך להסביר לו את הדבר.
יהונתן, נראה שהניתוח שלך נובע בעיקרו מכך שאתה לא רואה בביתו של אדם פרט אישי ואינטימי שחוסה תחת הגנת הפרטיות. לא נראה לי שהיית באותה עמדה, למשל, אם היה מדובר במכון להסרת שיער שמפרסם ברבים תמונות עירום של מטופליו (אפילו כאלה חלקיות שלא ניתן מהן לזהות את המצולמ/ת).
מדובר כאן בעסקה חוזית, במסגרתה ורדי שכר שירות ושילם עליו מלא כספו. הוא לא התחייב, להבנתי, לשלם גם בדמות פרסומות למשרד התכנון ובכך לוותר על מה ששלו – מראה ביתו ופרטיותו. העובדה שאנחנו חושפים את ביתנו, גופינו או חיינו בפני איש שירות, תמורת תשלום על עבודתו, לא מתירה את הפצת המידע ברבים.