לפני שבועיים יצאו אלפי מפגינים בתל-אביב בצעדה כמחאה על הקמת ועדת החקירה נגד ארגוני השמאל; המפגינים, מימין ומשמאל חסמו צירי תנועה מרכזיים, הרעישו, הפגינו ועוררו מהומה. אולם, מספר המפגינים ככל הנראה לא היה מספיק על מנת לעורר הפיכה. לעומת זאת, בחודש האחרון מצטיירת תמונה מדאיגה לפיה הפגנות ומחאה ציבורית עשויות להפיל משטרים: הן בתוניסיה והן במצרים, מרגע שמתארגנת מסה קריטית של אזרחים הצבא והמשטרה כבר אינם יכולים לשלוט בהם.

כמו יחס הלימות הון, שקיים אך ורק בתיאוריה, כיוון שאם כל האזרחים יוציאו את כספם מהבנק, הרי שזה יקרוס (וראו על יחס הלימות-אלימות שפיתחתי), מרגע שמספיק אזרחים יוצאים לרחובות, הרי שלא ניתן עוד לומר שמדובר במדינת חוק. זו התמונה שמצטיירת יותר ויותר, וזו הדרך היחידה לשבור את האמנה החברתית.

לפני מספר חודשים כתב מלקולם גלדוול כי ההפיכה לא תצא מהרשתות החברתיות וכי אלה רק מעודדות חוסר יעילות ופעילות שאינה יצירתית במיוחד. אף אם גלדוול לא חשב כך, הרי שהתשובה היא שהרשתות החברתיות והאינטרנט מביאות להפיכה בעיקר כיוון שאלה מהווים את אימת אותם המשטרים: החל ממצרים שמנסה לצנזר את האינטרנט ועד לסין שמצנזרת את מילות החיפוש הקשורות למצרים מחשש שהציבור יתוודע לאותה הדמוקרטיה.

אכן, אולי טוויטר ופייסבוק לא מעודדות מהפכות חברתיות, לא מוציאות אנשים לרחובות ומשאירות את רובם בבית בצורה פאסיבית לצפות באח הגדול, אך כנראה שיש בהן קסם קטן, שמאפשר לכל אחת מהמהפכות בשנתיים האחרונות להקרא "מהפכת הטוויטר" (1, 2, 3, 4). עכשיו רק נותרות שתי שאלות: איך לגרום לכל האנשים שיושבים בבית וצופים באח הגדול לצאת לרחוב ולהחלם על חופש הביטוי שלהם שמתכרסם מיום ליום, וכמה אנשים צריך להוציא כדי שהמדינה תבין שהיא הולכת בדרך הלא נכונה?

[פורסם במקור בעבודה שחורה]