מחר, יום ד', בשעה 19:00 יתקיים אירוע מקדים לפסטיבל אייקון 2009, בו אני אשוחח על מדינת המעקב המודרנית. מובא כאן, בערך, הטקסט של ההרצאה. אני מעריך שהיא עוד תשתנה עד אז ותחליף כמה צורות, אבל זה בליל המחשבה הלא הגיוני שלי שהתחבר איכשהוא ביחד.

אמצעי השלטון לאורך ההיסטוריה לא היו עניין מתוחכם מדי. כשחושבים על זה, ההגדרה של שלטון מודרני, שהגיע בערך יחד עם מדינת הלאום והדמוקרטיה, הוא הפעם הראשונה בה בכלל היתה חשיבות להגדרות כמו "אזרח", "תושב" ו"נתין". בעבר, השלטון היה פשוט מאוד: טריטוריאלי ואלים. אציל היה מחליט כי הוא הבעלים של חלקת אדמה מסוימת, גדולה ככל שתהיה, ותופס אותה בכח. מכח אותו פחד, ככל הנראה, כל בני האדם שחיו באותה חלקה היו נתונים למרותו: מדי פעם הוא עבר וגבה מסים לפי ראות עינו הצרה, מדי פעם הוא היה נוטל ממישהו מהם את החירות בצורה אקראית, אבל מעולם הוא לא היה צריך להתעסק בנתונים כמו מס הכנסה, חינוך ממלכתי, דמי אבטלה ואפילו תקנות תעבורה.

האציל, אציל ככל שיהיה, בחר לו דרך לשלוט בהמון שערבה דיסאינפורמציה, טרור אקראי ופחד. השיטה הפיאודלית היתה מבוססת ברובה על פחד, שכן לו ברגע נתון היו כל האזרחים מתאגדים יחדיו הוא לא היה יכול לשלוט בהם; בדומה ליחס ההלימות בבנקים, שבעצם משקף את הפיקציה בכסף, כך האלימות שמופעלת על  ידי מדינה דורשת יחס הלימות מסוים. באותה התקופה, יחס הלימות שהחזיק את ההפחדה היה שונה ממדינה למדינה.

הכלל הוא שככל שהאוכלוסיה אלימה יותר, ומתנגדת לשלטון, נדמה שידרש יותר כח ויחס שוטרים לבני אדם גבוה יותר. אולם במדינות העולם הדמוקרטיות דרושים 2.5 שוטרים, לערך, על כל 1000 בני אדם; לעומת זאת, כח השיטור הדרוש במדינות אוטוריטריות אינו קוהרנטי, על סין ישנן טענות כי היחס הוא 0.6 ל1000, או 1.2 ל1,000, בניגריה מדובר על יחס של קרוב ל0.8 ל1,000, אולם קשה לעמוד על היחס במדינות אחרות כיוון שחלק ניכר מהמדינות אינן בהכרח חושפות נתונים או מחזיקות מקורות לא משטרתיים כמשטרה וההפך. בעוד שתפקיד המשטרה הוא לשטר ברחובות ולשמור על האזרחים, בישראל לדוגמא פועל משמר הגבול כחלק אינהרנטי של הצבא; מנגד, לא ראוי להכליל את כל הצבא בתור משטרה ולהפך. לאיראן יש יחס נמוך, עם 60,000 שוטרים עבור 70,000,000 תושבים, אך גם 945,000 חיילים בצבא.

אט אט השתנו האמצעים בהם אוכלוסיה מתארגנת יחדיו על מנת "להוציא את כל הכסף מהבנק", ולכן בעוד שבעבר כדי להשתלט על מדינה היה צורך בסך הכל לתקוף את תחנת הטלוויזיה ואת הנשיא או מנהיג הצבא, כיום תדרש עוצמה של שיטור שתכפה עצמה על האזרחים ביחס הלימות שקרוב יותר ל1:1.  מלחמת העצמאות של ארצות הברית, לדוגמא, הראתה כי יחס נמוך מדי של שלטון עוין לנתינים יכול לאפשר התנתקות מאותו שלטון באמצעים פשוטים יחסית. בשנת 1775 המושבות האמריקאיות מנו כשניים וחצי מיליון תושבים מול כ35,000 אנשי צבא בריטיים, יחס דומה מאוד ליחס הקיים במדינות הטוטאליטריות כיום. כאשר קמו מספר רבבות להתקומם מול השלטון, זה עמד ללא כל יכולת מול הנתינים.

כעת, אם מדובר בשלטון לא דמוקרטי, בו יש מספר מעמדות, דרושים שימושים בטכנולוגיות של דיכוי או מניעת טכנולוגיות מתפתחות. לכן, הדרישה של ישראל, לדוגמא, להתנות את קיומו של מפעיל פלשתינאי שני בביטול הפניה של הרשות הפלשתינאית להאג בנושא פשעי המלחמה בעזה היא מקל וגזר של טכנולוגיות שולט:נשלט. מניעת הגישה, כמו שמירה על כבישים במצב רעוע בטיבט, או הפרדה בין אזורים על ידי חיץ של תושבים לא-מקומיים שיובאו על ידי השלטון הזר על מנת לדלל את המקומיים יוצרים מאזן כוחות שמונע מהציבור להתאגד יחדיו.

טכולוגיות כמו האינטרנט, טלפונים סלולרים, ואפילו מצלמות שינו את היחס והדרך בה בני אדם מתקשרים אחד עם השני ואפשרו לאזרחים להתאגד. אם נסתכל על המהומות באיראן לאחר הבחירות האחרונות והשימוש המאסיבי בטוויטר, ועל נסיון המהפכה במולדובה באמצעות טוויטר, נבין את הקושי של המדינה המודרנית להתמודד עם האינדיבידואל. עד כה השלטון הוחזק על ידי הפחדה של האזרחים; אך מרגע שהאזרחים הבינו כי ישנו מושג של "הלימות אלימות", הם יודעים שכל מה שהם צריכים זה להזיז כמות גדולה יותר של אנשים מאשר אנשי המשטרה ולהשתלט על הרחוב.

כלומר, הנחת המוצא שלנו היא ששלטון מודרני הוא פיקציה ידועה, שאפשר לחיות עמה, אבל בכל רגע נתון ניתן להחליפה.

גם הפושעים יודעים ששלטון הינו פיקציה, ואם עד לשנות האלפיים היה ניתן לחיות עם פשיעה ברמות כאלה או אחרות, תוך שהפושעים נתפסים, השלטון החליט ליישם טכנולוגיות על מנת להפוך ממעניש וחוקר פשעים למונע פשעים. מניעת פשיעה מוזכרת בספרות החל מאלף תשע מאות שמונים וארבע, בו ייושם פשע המחשבה, בו אוקיאניה היא פאנאופטיקון אחד גדול, ועד לפרהפשע, שהוטבע בThe Minority Report שבעצם קובע כי תפקיד המדינה הוא למנוע פשיעה ולא רק לחקור אותה.

הרצון הכללי למנוע פשעים, ולא רק להעניש את מבצעיהם, הביא לשימוש נרחב בטכנולוגיות פולשניות יותר ויותר; החל ממצלמות אבטחה, שהן אמצעי פולשני במיוחד, שעוקבות אחרי אזרחים בפינות רחוב ומשתמשות בטכנולוגיות של זיהוי פנים, ניהול מאגרים של פרופילים של חשודים וניתוח התנהגות מחשידה, דרך מעקב אחרי אזרחים באמצעות טלפונים סלולריים והאזנות סתר ללא צו, ועד מעקב מתמד אחר כל האזרחים. הטכנולגיה איפשרה, בעצם, להקטין את יחס הלימות האלימות ולהשאר עדיין עם אפשרות לפקח תמיד על כל האזרחים.

הנחת הקיום של מדינת המעקב המודרנית היא כפולה: (א) אפשר לעקוב אחרי כל האזרחים כל הזמן ו(ב) אזרח שעוקבים אחריו יבצע פחות פשעים. הבעיה היא שהנחת המוצא הזו שגויה פעמיים; קודם כל, גם בהנתן כח מחשוב מספק, לא ניתן לעקוב אחרי כל האזרחים כל הזמן. אזרח שרוצה לבצע פשע יכול תמיד להסוות עצמו, להסתובב עם מסכה ברחוב, לעבוד עם טלפון סלולרי מוצפן ושלא שולם עליו בכרטיס אשראי ומחיבורי אינטרנט אקראיים, הוא יכול גם לעטות כפפות ולהסתיר את טביעות האצבע שלו. מנגד, מחקרים הראו כי דווקא מעקב לא רק שלא מוריד את רמות הפשיעה, אלא גם לא מצליח לפענח את הקיימות, וההנחה היא שלמרות שישנה גישה (בבריטניה) למאגרי המידע בקצב של אחת לדקה, עדיין שיעורי הפשיעה לא ירדו.

הפתרון, כמובן, יהיה לאסור על שימוש באמצעים שמסתירים אותך מפני השלטון, כי ההנחה היא שרק פושעים צריכים כפפות, מסכה או טלפון מוצפן. כלומר, הריבונים שהבינו כי טכנולוגיות מעקב תמיד יפגרו אחרי טכנולוגיות הצפנה, יאסרו בחוק על הצפנה ועל פענוח של הצפנה על ידי גורם שאינו המדינה ובעצם יעצרו את הקידמה הטכנולוגית. מצד שני, הם גם ימנעו ממני ללכת עם כובע גרב ברחוב רק כי בא לי.

בעצם, מה שמובן לנו הוא שיש כאן מירוץ של חתול ועכבר, בו לא ברור מי מפחד ממי. האם המדינה היא החתול או העכבר? האם כשהיא תתפוס את הפושעים היא תסיים עם עבודתה? אני בספק. אז מה תפקידה של מדינת המעקב? האם המדינה נועדה לעקוב אחר כל האזרחים או שהמעקב הוא אמצעי על מנת לשמור על בטחונם? באמצעות השאלה הזו מצליח מקס פיטרסון בסרט הלא מוצלח במיוחד Echelon Conspiracy להביס את מחשב העל. Echelon היא מערכת שמסוגלת להאזין לכל שיחות הטלפון המתקיימות ולקלוט מילות מפתח. אולם, לפחות על פי השמועות, המערכת אינה פיקטיבית ויש אישורים מפורשים כי חברות הטלפון בארצות הברית מספקות לה מידע; ככל הנראה, השימוש והפופולריות של המערכת בספרות ובתרבות גבר החל מאירועי האחד עשר בספטמבר (אבל יש אינדיקציה ורפרנסים למערכות דומות עוד בסרטים משנות התשעים, כמו Enemy of the State וMatrix, אבל גם לאחר מכן בסרטים כמו Live Free of Die Hard, וEgale Eye) ועמד במקביל לביקורת הציבורית על שימוש במערכות אלו על מנת לשמור על הסדר הציבורי.

אז אולי בעצם צריך לעמוד ולהבהיר מהי מדינת מעקב: מדינת מעקב אינה מתיימרת לשלוט בהמון אלא באינדיבידואל; המדינה עושה זאת על ידי הפחדה אישית ולא קבוצתית ועל ידי שימוש באמצעים טכנולוגיים כדי להבהיר לאינדיבידואל שהוא לא יכול לעבור על החוק, וזאת להבדיל מיכול לעבור על החוק ואז להתפס. ככל שמדינת המעקב תהיה יותר מגבילה, כך היא תאסור יותר על שימושים לגיטימיים בטכנולוגיות שנועדו להגן על האזרח מפני מעקב, ותגביל את השימושים הלגיטימיים שיש בטכנולוגיות לגיטימיות. לדוגמא, רשויות הבטחון בישראל יכולות בכל עת לקבל מספקיות האינטרנט ומספקיות הטלפוניה מידע על מיהם הישראלים שיוצרים קשר עם גורמים עוינים באמצעות האינטרנט, כך שכל אזרח יודע שמספיק שבאמצעות חיבור האינטרנט שלו מישהו יגלוש לאתר שנחשד ככזה, הוא יכלא.

ההפחדה הפרסונאלית, לפיה כל עבריין תמיד נתפס, ופעולות שאינן עבריניות מטבען הופכות להיות עברייניות כי הן מסכנות את יכולת אכיפת החוק, היא לא דבר ברור מאליו. התקדמנו לא מעט מעשרה חוקים פשוטים ביותר שכל אחד יכול להבין אל תוך משהו מסובך במיוחד שמונע יכולת להבין את הלוגיקה מאחורי החוקים והם חוזרים להיות אקראיים כמו בתקופה הפיאודלית. הרי, לכאורה, מגע לכשעצמו עם תושב מדינה זרה, כל עוד לא הועברו לו ידיעות בעלות אופי בטחוני, לא יכול להיות פסול. כך גם כניסה לסניף בנק עם קסדה על הראש.

בחודשים האחרונים החל מאבק על אופיה של מדינת ישראל; או מאבק לעצירת מדינת המעקב שהופכת להיות כאן. היה לי התענוג לשבת בכנסת בדיונים על חוק המאגר הביומטרי והיו לי שיחות ארוכות עם אישים בכירים ביותר. איש מאותם אנשים לא מבין את האיזון העדין שנשבר כאן, כיוון שהם מסתכלים על מאגר ביומטרי בתור פתרון נקודתי. המאגר הביומטרי הוא לא פתרון נקודתי לבעיה נקודתית, הוא חלק ממערכת של כללים שהופכים להיות יותר ויותר משפיעים על החברה הישראלית. אכן, כאן לא תקום הפיכה צבאית ועדיין לא יזייפו בחירות, אבל בהחלט יגרמו לדיכוי של קולות פוליטים ולצנזורה של הדעות החופשיות אם אף אחד לא יקום לעשות משהו.

יחס הלימות האלימות חייב להשתנות במדינה, לא במספרים, אלא באמצעים.