0. הבהרה, דיסקליימר וכדומה.
[פורסם גם בניוזגיק] את הפוסט הזה אני כותב חצי כמדריך וחצי כרשימה של שאלות שיש לענות עליהן בעת שבאים להקים סטארט-אפ יחדיו. הסכם המייסדים הוא כנראה ההסכם הרציני הראשון שחותמים עליו כאשר מקימים את החברה ורוב האנשים מתייחסים אליו בקלות ראש ומבקשים ממשרד עורכי הדין לנסח "איזה הסכם"; התוצאה של מהלך כזה, הגם שהוא יותר זול, היא שבדרך כלל ההסכם באמת מרשים, בעל עשרות עמודים ובאנגלית, אלא שבפועל הוא לא אומר הרבה. הסכם מייסדים צריך להתפר לפי מידות השותפים, להכיל רשימה של התחייבויות רציניות ואת חלוקת האחריות. ההסכם גם צריך להיות חלק מתהליך של "טיפול זוגי" או "טיפול משפחתי" בו כל אחד מהצדדים מביע את הפחדים שלו ואת הציפיות שלו ממערכת היחסים. סביר להניח שלמעט הסכם יחסי הממון שהיזמים יחתמו עם בני\בנות הזוג שלהם, הרי שהסכם המייסדים יבוא לשמר את מערכת הכוחות המשמעותית ביותר בחייהם.

לכן, ולצורך כך, אני הכנתי את המדריך הזה. המדריך מבוסס על נסיון שהיה לי עם הקמה של לא מעט חברות, ועם כך שבכל פעם אותן שאלות חזרו על עצמן (אך קיבלו מענה שונה על ידי הצדדים). תהליך כתיבת הסכם המייסדים הוא תהליך מייגע, ארוך, ובדרך כלל מציף כל מיני מחלוקות שהצדדים לא היו מודעים אליהן (ועדיף כך, כי אחרת המחלוקות יצופו מאוחר יותר).

1. השפה.
1.1. הלשון.
בישראל יש נטיה רבה לערוך מסמכים משפטיים באנגלית כשהדבר נוגע לתחום ההיי-טק. למרות שגם אני מסכים עם הרעיון הכללי (באנגלית המונחים המשפטיים מדוקדקים יותר, יש נטיה למשקיעים להעדיף לקרוא מסמכים בשפתם ועוד), בעת שחותמים על הסכם המייסדים, חשוב להבין שלחלק מהצדדים אין שליטה טובה במיוחד בשפה האנגלית, ועדיף לבחון שפה שכל הצדדים יבינו מאשר לנסות להרשים את המשקיעים (שיבואו או לא יבואו בעתיד). לכן, אלא אם כל הצדדים שולטים באנגלית בצורה טובה, יש להעדיף עברית.

1.2 השפה המשפטית.
כמו שכדאי להתרחק מאנגלית אם כל הצדדים לא מבינים אותה, גם ככה כדאי להתרחק מעורכדינית. שפה משפטית אינה הכרח בהסכם יחסית פשוט, ולמרות שמשרדי עורכי דין יעדיפו להראות כמה הם מוכשרים ויחודיים, צריך להתעקש שההסכם יהיה כתוב בשפה מובנת ולא שעורך הדין יגיד שהסעיף הוא סטנדרטי. אם יש סעיף שלא מובן לכם, עדיף לנסח אותו מחדש בעברית פשוטה מאשר להתלות בהבטחות שהסעיף יובהר בעתיד.

לא אחת ראיתי יזמים שפשוט לקחו את ההסכם שחברים שלהם חתמו עליו כשהקימו את החברה שלהם, שינו את שמות הצדדים וחתמו. תהליך כזה אינו אופטימאלי, בלשון המעטה, וגם עשוי לגרום נזק. לכן, הרבה פעמים עדיף, גם אם לא נעזרים בעורך דין, להכין את ההסכם בשפה קריאה; לא רק שהיזמים צריכים להבין אותה אלא גם בית המשפט, כאשר הוא בא לפרש את מה שהצדדים התכוונו אליו.

2. שאלה ראשונה: מיהם בעלי המניות וכיצד מתאגדים?
2.1 זהות בעלי המניות.
למרות שלרוב היזמים ברור שבעלי המניות הם האנשים שיושבים משמאלם ומימינם, לעיתים חלק מהם בוחרים בצורה תמוהה כי בן\בת הזוג שלהם יהיה בעל המניות או שחברה בבעלותם תהיה בעלת המניות. במצב כזה, קודם כל, מצטרפים צדדים להסכם: אם בן הזוג הוא בעל המניות, גם הוא וגם היזם צריכים לחתום על ההסכם כיוון שיחד עם הזכות להחזיק מניות, יש התחייבויות שהיזם נוטל על עצמו (וראו בהמשך). אם בעל המניות יהיה חברה בערבון מוגבל, אז צריך להערך לכך גם כן. יש קודם לדאוג לכך שזהות בעלי המניות בחברה תהיה ידועה, וגם לבדוק כיצד ההתחייבויות של היזמים נמשכות. ככלל, עדיף שההסכם יהיה פשוט ככל האפשר ושבעלי המניות יהיו גם היזמים עצמם.

2.2 כיצד להתאגד?
ישנן לא מעט דרכים להתאגד (בישראל), ודרך המלך היא חברה בערבון מוגבל. היתרון של חברה הוא שחברה היא יישות משפטית נפרדת; כלומר הנכסים מוחזקים על ידי החברה עצמה ולא על ידי היזמים וניתן לרכוש בה מניות בעתיד. החסרון בחברה הוא גם אגרת הרישום (שעומדת על כ2,491 ש"ח), מס ההכנסה לחברות ודיוידנדים (שעומד כיום על כמעט 50%) ועלויות ניהול החשבונות הכפולים (ראו גם מאמר שמסביר את הנושא של מיסוי והנהלת חשבונות). אלא, שהחסרונות לרישום חברה אינם משפטיים אלא כלכליים. כחברה בע"מ נהנים ממספר יתרונות משמעותיים: הראשון הוא אחריות מוגבלת, בעלי המניות אינם אחראים על נזקים שנגרמו על ידי החברה ואי אפשר לתבוע אותם אם החברה קורסת אלא אם הם אישית התרשלו וגרמו לנזק (וראו, נניח את תא (י-ם) 12322/05 ‏ ‏ בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית נ' חברת אקדמיה (פתרונות תכנה) בע"מ בה ניסו לחייב יזמים באחריות על אי קיומה של התחייבויותיה של חברת סטארט-אפ). באותו המקרה פסק בית המשפט כי "לא תוטל אחריות משפטית על בעל משרה בחברה שפעל בתום לב והפעיל שיקולים עסקיים, אף אם בדיעבד אלו התבררו כמוטעים ("חזקת שיקול הדעת העסקי"- THE BUSINESS JUDGEMENT RULE").  טעות בשיקול דעת עיסקי, לכשעצמה, אינה מהווה הפרת חובת הזהירות בהיבט הנזיקי".

מתוך הנחה כי אם חותמים על הסכם בעלי מייסדים, יש יותר ממייסד אחד, הדרך השניה בה אפשר להתאגד היא שותפות. הבעיה בקיומה של שותפות היא ששותפות היא לא אישיות משפטית. כלומר, לשותפות לא יכולות לקום זכויות או חובות אלא רק לשותפים. במצב כזה, אם אחד מהשותפים מעוניין לחדול מלעבוד, הוא יכול להפעיל את זכויותיו המשפטיות על מנת לאסור על האחרים להשתמש בקניין הרוחני שלו (וראו, לצורך הדוגמא את תא (ת"א) 1884/06 עצמוני אסתר נ' דתיה בן דור). מנגד, כל השותפים יחדיו חייבים ביחד ולחוד בחובות של השותפות (ראו סעיף 14 לפקודת השותפויות), כך שאם המיזם קורס ואחד השותפים אינו יכול לעמוד בהתחייבויות, הרי שהשותפים האחרים יהיו חייבים לבוא בנעליו. עוד סוגיות בעייתיות במצב כזה יכולות להיות גיוס הון; בדרך כלל, משקיעים לא ישמחו להשקיע כסף כאשר הם עשויים להיות חייבים להוסיף כסף מעבר לכסף שכבר הושקע. מצב כזה, בו ההשקעה הראשונית שלהם עשויה רק לגדול עומדת בניגוד למודל העסקי מאחורי קרנות הון-סיכון, לפיו אם העסק קורס, הן יכולות לחתוך ולסגור אותו.

אפשרות שלישית היא התאגדות באמצעות עמותה. למרות שהדבר נשמע תמוה שכן עמותת אינן מיועדות למטרות רווח, הרי שלעמותה יש מספר מאפיינים שיכולים להתאים לפרויקטים ייחודיים, ובמיוחד לפרויקטים שמבוססים על קוד פתוח. לעמותה אין בעלי מניות ונדיר מאוד כי על חברי העמותה או על נושאי משרה בה תוטל אחריות כלשהיא (וראו את א 17320/99 ב.א פרסום נ' מכללת חדרה מנשה שעבר תהליך תמוה בערעור על מנת שלא להוות תקדים מחייב: עא 2034/05 עיריית חדרה נ' ב.א פרסום). התאגדות כעמותה גם פוטרת את ההכנסות ממס הכנסה ועדיין מאפשרת תשלום למייסדים עבור עבודתם בשכר עבודה. האפשרות להתאגד כעמותה מצוינת כאשר יש מטרה ציבורית ומוצר שרצוי לשמור עליו חף מאינטרסים מסחריים (דברים כמו Firefox שמוחזק על ידי קרן מוזילה או ויקיפדיה שמוחזקת על ידי קרן ויקימדיה); אבל, לא רק פרוייקטים שהם למטרות פילנטרופיות יכולים להיות עמותה, אלא כאשר מפתחים מוצר על בסיס קוד פתוח, כדאי לשמור על הקניין הרוחני באמצעות העמותה ועל השירותים הנלווים באמצעות חברה בע"מ (כדי למנוע מצבים כמו שקרו לאחר שOracle רכשו את Sun וגרמו לMySQL להתפרק).

אין פתרונות קסם בצורה ההתאגדות, ויש עוד מספר אפשרויות, שאף אחת מהן לא אופטימאלית. אבל, צריך לקחת בחשבון אילוצים של הצדדים, גמישות ואת המטרות העסקיות, כמו גם את הסיכון בפעילות העסקית.

2.3 מי צריך לחתום על ההסכם?
לעיתים, המייסדים חושבים שאם הובטח לאדם מסוים אחוזים מסוימים (ותמיד מבטיחים אחוזים, בטעות, ולא מספר מניות) אז אפשר לסגור את הכל אחרי הסכם בעלי המניות. אלא, שאם היה יזם שסייע בפיתוח אך החליט שלא להכנס בסוף למיזם (או שהוחלט שלא להכניסו), חשוב להחתימו גם כן על הסכם המייסדים כדי למנוע מצב בו מספר שנים לאחר הקמת המיזם הוא יעתור לבית המשפט לקבלת נתח בחברה (ואף אפילו לקבלה, ראו את תא (ת"א) 2102-06‏ ‏ אילן בר נ' איתן עפרון).

3. הנכסים שכל צד מביא לחברה, או "על מה כל אחד מהצדדים מתחייב"?
בכמה דוגמאות להסכמי מייסדים שניתן למצוא ברשת (1,2,3) הצדדים מתחייבים להשקיע את זמנם ומרצם עבור החברה, אך לא מפורט בהם מהן ההתחייבויות הספציפיות והנכסים המשמעותיים. חשוב להבין שבסעיף "התחייבויות הצדדים" צריכה להיות התחייבות מפורשת, כאשר אותה התחייבות היא בדיוק מה שהצדדים יצטרכו לטפל בו כאשר יגיע סכסוך בין בעלי המניות. לכן, עמימות אינה אופציה במצב כזה.

3.1 מהם הנכסים שכל צד מעביר לבעלות המיזם?
השאלה הראשונה עליה כל צד צריך לענות בנפרד היא מהם הנכסים שהוא מעמיד לרשות החברה, או שהוא מעביר לרשות החברה. חשוב לזכור שלא מדובר בהכרח בזכויות שימוש בנכסים אלא בהעברת הבעלות עליהם, כדי למנוע מצב בו לאחר שנים של פעילות, יווצר סכסוך שיגרום לכך שהבעלים יחליט להעלים את הנכס (וראו, לדוגמא, תא 46775-10-10 נגה קום נ' אריאל פלד, בו מנכ"ל ומייסד עזב חברה ולקח את הדומיין עמו). כלומר, הסעיף המנוסח צריך להלום את העברת הבעלות.

3.2 מהו היקף העבודה של כל אחד מהצדדים?
כאן מתעוררת שאלה נוספת. הרבה יותר קל להתחייב לתת "את כל זמנך ומרצך" לחברה בהסכם מייסדים מאשר להתיישב ולהחליט מהו מספר השעות השבועיות שתשקיע בתחום. אני ממליץ, על מנת להמנע מעמימות ומסכסוכים עתידיים, לקבוע בצורה קשיחה את מספר השעות שיוקדש ואת סוג העבודה שיבוצע. חשוב לזכור שאין קשר ישיר בהכרח בין כמות העבודה שמושקעת (בשעות) לבין האחזקות בחברה, וצריך להבדיל (גם ממטרות מס) בין תפקיד היזם כבעל מניות ובין תפקידו כאחד מעובדי החברה. על העבודה שיזם מתחייב לתת לחברה הוא מחויב לקבל כסף ולשלם מס, ולכן אי אפשר לקבוע כי "תמורת 30 שעות עבודה שבועיות ינתנו 20 אחוזים בחברה" או קביעה מסוג כזה (אלא אם, כמובן, יש תכנית אופציות לחברה). הכלל הוא: עבור עבודה ניתן שכר עבודה ועבור רעיונאות, יזמות ונכסים וסיכון ניתן הון בחברה.

3.3 מה קורה כאשר אחד הצדדים לא עומד בהתחייבויותיו?
כאן עולה שאלה רצינית. בהסכם הסטנדרטי, רוב הצדדים מתחייבים לתת את מלוא זמנם ומרצם, ואז אין סעד אמיתי או אפשרות לאכוף את ההתחייבות להשקיע את הזמן והמרץ. לעומת זאת, אם אחת מההתחייבויות בחברה היתה "להשקיע 100 שעות לכתיבת קוד למערכת הפעלה לנעליים סולאריות" אז ניתן יהיה (למרות שבתי המשפט לא מתים על הרעיון) לבקש את אכיפת ההסכם או פיצויים על אי ביצועו, שכוללים את חיוב היזם לשלם עבור שכירת מתכנת שיבצע את העבודה (עא 315/62 צפורה עמירב נ' אהרן הרלינג, לדוגמא שבה חייבו יזמים להעברת קרקעות בנדל"ן); כלומר, אני ממליץ להכניס סעיף סנקציה בה אם צד לא עומד בהתחייבויותיו הוא יחוייב במחיר השוק של ביצוע עבודתו (בקיזוז השכר המגיע לו על עבודתו) על מנת למנוע מצב בו יזם ינטוש את העבודה.

יש למנגנון הזה מספר יתרונות. מנגנון כזה, ראשית, הוא הרבה פחות מסובך והרבה פחות בירוקרטי ממנגנון הVesting שמועדף על ידי מספר יזמים בו המניות מוחזקות על ידי עורך דין בנאמנות ומבשילות אחת לתקופה. מעבר לכך, הוא פשוט ויוצר הפרדה ברורה בין היזם כבעל מניות ובין היזם כעובד של החברה ומתגמל את העובד. שלישית, במקרים בהם היזם מקבל הצעה לעבור לעבוד כשכיר בחברה, נניח, תמורת משכורת גבוהה במיוחד, הוא יכול לשמר את המעמד שלו כיזם ולהשאר בעל מניות שווה, וזאת על ידי תשלום סכום מסוים שיכסה את התחייבויותיו (מה שמגשים את דוקטרינת ההפרה היעילה)

4. מהם תחומי האחריות וקבלת ההחלטות של היזמים.
הנושא הנוסף שצריך לדון הוא קביעה מראש של מנגנוני קבלת ההחלטות בחברה. למרות שזה נראה טריויאלי, כדאי לקבוע מראש כיצד מתקבלות החלטות (ולא, "ברוב רגיל" זו לא קביעה) ומהם תחומי האחריות של כל אחד מהצדדים. כלומר, אם אחד היזמים יהיה מופקד על תחום השיווק, הרי שצריך להבהיר במפורש שיש לו את הסמכויות לשכור עובדים נוספים, לקבוע מה מדיניות השיווק ומי השותפים הראויים. כך גם אם יש לאחד היזמים את הסמכות במישור הטכנולוגי: הוא קובע הכל. חשוב לקבוע מנגנון ליישוב סכסוכים כמו הקמת מועצת יועצים (Advisory Board) שתוכל לשמוע את הצדדים אם וכשהם מגיעים למחלוקות וליישם את טובת החברה על ידי קבלת החלטה. במקרה ואין הסכם יעיל, החברה עשויה להקלע למצב בו סכסוך בעלי המניות אינו מאפשר המשך פעילות מצד אחד, ומצד שני, אי אפשר לפרק את החברה כי בתי משפט לא מאפשרים זאת אלא בנסיבות קיצוניות (פשר (נצ') 286/09 ‏ ‏ מיקרו תעשיות פח בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי).

5. הכנסת בעלי מניות נוספים:
הכלל בחוק החברות, הדירקטוריון רשאי להקצות מניות (סעיף 92 לחוק) ולא אסיפת בעלי המניות. במצב כזה, רוב "רגיל" בחברה יכול לאפשר הכנסה של גורמים זרים שטובת החברה (או טובת היזמים) אינה בראש מעיניהם. במצב כזה, צריך לקבע בתקנון את התהליכים הדרושים על מנת להקצות מניות נוספיות, וזאת כדי למנוע מצב בו יזמים בעלי 51% מכח ההצבעה בדירקטוריון יפעלו על מנת לקפח את המיעוט (ראו, כאנקדוטה מעניינת את הפ (נצ') 770/09 ‏ ‏ עודד דסאו נ' חמת גדר בע"מ, בה עלתה השאלה מה קורה כאשר מחייבים בעל מניות לדור עם בעל מניות נוסף)

5.1 הכנסת בעל מניות על משקל מייסד או יזם.

כאשר מנהלים עסק, כמו משפחה, הכלל הוא שאתה לא ממש רוצה שיוסיפו יזם נוסף בלי ידיעתך, הסכמתך או הדרך שאתה מסתדר איתו. לכן, אחד ההבדלים המהותיים שצריך לעשות הוא להבדיל בין הכנסת בעל מניות כיזם לבין משקיע (שעליו נדבר בסעיף הבא). הוספה של יזם נוסף, או עובד שיקבל תגמול גם בהון מניות מעל לנקודה מסוימת (נניח, אחוז וחצי, לצורך העניין) צריכה להיות תהליך שמוסדר על ידי היזמים לפני שמוקמת החברה, כדי שלא יצופו בעיות אחר כך. רוב יזמי ההיי-טק לא היו רוצים לקום ולגלות ששני היזמים האחרים, כחלק מסכסוך עסקי, הכניסו את יעקב אלפרון כסמנכ"ל משאבי אנוש בחברה ונתנו לו 20% מהמניות. לכן הכלל הפשוט: מניות לחוד ועבודה לחוד, אבל אם יש מניות ועבודה יחדיו, אז רק בהסכמה של כל היזמים.

5.2 הכנסת בעל מניות כמשקיע פיננסי.

מה שהיה נכון לפני שניה לגבי אלפרון לא ממש נכון לגבי ג'ף פולבר. אסור לתת ליזם הקטן שמחזיק רק, נניח 5% מהמניות את הזכות להיות סחטן ולא לתת לחברה לגייס כסף סתם כך ומנגד אסור לתת ליזמים שמחזיקים בנתח משמעותי יותר לגייס כסף בואלואציה (הערכת שווי) שדופקת את המשקיעים הקטנים (ראו את ההחלטה בנושא אילן בר). לכן, צריך לקבוע מנגנון שיאזן את הזכויות בצורה הולמת. לא תמיד וטו היא האופציה הטובה ביותר, וכמעט תמיד עדיף שהצדדים ישבו ביחד ויערכו סימולציות על כיצד יתנהגו במצבי קיצון: שווי נמוך מדי, שווי גבוה מדי, וכיצד הם ירצו לקבל החלטות במצב כזה. אחרי מספר סימולציות, צריך להגיע יחדיו למנגנון שמקטין את הסכנות במצבי הקיצון, ומנגד מונע הקפאה של החברה. הדבר הגרוע ביותר שיזם יכול לעשות הוא להתחיל בסכסוך על שווי המניות שלו כיוון שקרן הון סיכון (או אנג'ל) לא ישקיעו בחברה שיש בה סכסוך בעלי מניות עד לגמר הסכסוך.

6. מכירה של מניות.

6.1 פרישה או הוצאה של בעלי מניות.

בעלי מניות נקלעים לסכסוכים כל הזמן. העניין טבעי וצריך לקחת אותו בחשבון כשמקימים עסק. מנגד, רוב הסיכויים שהעסק לא יהיה שווה מיליונים ושהוא יכשל. אחת הבעיות מתחילה כאשר פרפורי הגסיסה של החברה מתחילים ואחד הצדדים מנסה לנטוש את הספינה, ואז העסק נקלע לסטנגציה. כדי להמנע ממצב כזה, צריך להסדיר את מהות היחסים מראש ולאפשר יציאה בכבוד ותוך סיום הקשר בלי להרוס את העסק. אלא, שהרבה פעמים הצדדים מפעילים הסדר של Buy Me Buy You  (בעורכדינית עברית קלוקלת) או Shotgun Clause. הבעיה של סעיפי מכירה כפויה היא שהם לא תמיד אופטימאליים.

6.2 מכירה כפויה.
ראשית, מהי מכירה כפויה? מכירה כפויה היא מצב בו בעל מניות אחד פונה לבעל מניות אחר (או לכל בעלי המניות האחרים) ומציע להם: או שאני ארכוש את המניות שלכם לפי שווי של X למניה, או שאתם תרכשו אותי. מצב כזה, אם הוא מוסדר בהסכם, יוצר הסדר לא יעיל בפועל כיוון שלחלק מבעלי המניות היותר אמידים תהיה היכולת לנצל את הסעיף לרעה וכאשר השווי של החברה יהיה משמעותי, נניח מיליון ש"ח, יוכלו ללכת לבעל מניות שיש לו רק 5% ולנסות להוציא אותו בפחות ממחיר השוק. לכן, הסדר של מכירה כפויה עשוי להיות בעייתי. אם נחזור לעניין עודד דסאו, שם תועד מצב בו סעיף אחר (סעיף זכות סירוב ראשונה במכירת מניות) הופעל בצורה בעייתית: דסאו, שהיה בעל הון, הציע הצעה משמעותית לאחד מבעלי המניות, שבעלת המניות השניה לא היתה יכולה לעמוד בו, כאשר ברור שבעלת המניות השניה לא תוכל לדור עמו באותו עסק, מתוך הנחה שככל הנראה או תקנה אותו בעתיד או תאפשר את רכישתה במחיר מופחת. בכל מקרה, הסדרים כאלה צריכים להיות מוכנסים בזהירות.

6.3 מכירה מרצון.
מכירה מרצון היא מצב אחר, בו חלים אחד ממספר הסדרים: היזם מצא מישהו שנכנס בנעליו (ואז עולה השאלה מה לגבי ההתחייבויות של היזם), היזם מעוניין למכור חלק מהמניות שלו על מנת לסגור מרפסת או לשלם חלק מהמשכנתא, או שהיזם פשוט מעוניין לצאת מהחברה אך להשאר עובד שלה. בכל אחד מהמקרים האלה עולה השאלה האם זה הוגן כלפי בעלי המניות האחרים שאחד היזמים יוכל להתפרנס והאחרים לא? גם את השאלה הזו, של האם להקים מנגנונים של Piggy Pack (מתן אפשרות לכל אחד מבעלי המניות האחרים להנות ממכירה של מניות על ידי כך שהם יהיו זכאים להצטרף לתהליך המכירה שלו) או מנגנונים של זכות סירוב ראשונה (בה כל בעל מניות יוכל להציע הצעה אלטרנטיבית במקום כל הצעה שיביא בעל המניות) או אפילו מנגנונים של Drag Along שיאפשרו לכפות על בעל מניות את המכירה של מניותיו יחד עם מניות הרוב חייבים לקבוע יחד עם כל בעלי המניות. אף פתרון מדף אינו אופטימאלי כאן, במיוחד כאשר חלק מהיזמים מעוניינים בחברה מסוג מסוים וחלק אחר מעוניין בחברה מסוג אחר. לכן, כל הסדר של מכירה מרצון חייב להיות מוצג בפני היזמים ואלה צריכים להחליט על איך ליישם אותו.

6.4 מוות או חוסר יכולת לקיים התחייבויות.
יש לקחת בחשבון שגם מצב כזה אפשרי. תיאורטית, על פי חוק הירושה, זכויותיו של היזם יעברו לאחר מותו ליורשיו; אלא, שרק זכויותיו ולאו דווקא חובותיו (אלה יטופלו על ידי העזבון) או התחייבויותיו. לכן, יש לקחת בחשבון בחלק מההסכמים את העניין ולדון בשאלה כיצד היזמים מטפלים במצב של מוות, או אפילו במצב של אי כשרות ויכולת לקיים את ההסכם (כמו לדוגמא תאונת דרכים). חשוב לזכור שעל פי חוק הירושה אסור לאדם להתחייב להוריש את מניותיו לאדם מסוים (סעיף 27 לחוק).

7. סיכום.

הנושאים כאן הן הנקודות העיקריות לדיון בהסכם בעלי מניות אך לא היחידות. סוגיות כמו אי-תחרות של היזמים בעתיד, התחייבויות נוספות ובדיקה של היחסים שלהם מול המעסיק הנוכחי (שלעיתים מחזיק סעיפים דרקוניים שקובעים שיש לו בעלות בכל הקניין הרוחני שלהם) צריכות לבוא לידי ביטוי, כמו גם מה יקרה אם אחד היזמים מתגרש מבן-זוגו (מה שעשוי לגרור בעל מניות כחוק בלי רצון של אף אחד מהיזמים) חייבים לקבל התייחסות. אסור אף פעם לסמוך על "זה הסכם של משרד מצוין" או "זה אותו הסכם שחתמו עליו בעלי המניות של ICQ, ותראה אותם".

מעבר לכך, חשוב שההסכם יהיה כתוב בשפה פשוטה וברורה: אם שילמת לעורך הדין שלך כמה אלפי שקלים עבור ניסוח המסמך ומילים שאתה לא מבין כמו שיבוב, שיפוי, שחלוף ושקצוע מופיעות שם, אז כנראה שגם אתה לא תדע כיצד לנהוג ביום הסכסוך. חשוב להמנע ממסמכים ארוכים ומעייפים (כמו הפוסט הזה) ולהתמקד בהסכמים קצרים וברורים.

הקמת עסק ויזמות הם לא עניין מסובך ולא צריך להגרר לטרנדים שקיימים בשוק ההון-סיכון בישראל כמו החזקת המניות בנאמנות: חוק החברות הישראלי הוא חוק מצוין, וכל סעיף בהסכם בא רק כדי להתנות עליו. לפעמים גם צריך לזכור שמסמכים ארוכים ייקרו אחר כך את עלויות הייצוג המשפטי; אם משרד עורכי הדין שלכם מתעקש על תקנון חברה של 60 עמודים (וראיתי לא מעט כאלה) אז עלות שכר הטרחה של עורכי הדין בעת ההשקעה יעלה בהתאם: צריך לעבור על כל 60 העמודים האלה לבדוק אותם ובדרך כלל לשנות.

אני מקווה שהצלחתי להאיר טיפה, כי אחרי 3,000 מילה אני כבר הרוג. לכן, לנוחיותכם, שוב, השאלות שצריכות מענה כאשר אנחנו מקימים מיזם, והפעם בגרסא מקוצרת:

1. מהי צורת ההתאגדות? (חברה, שותפות וכו')
1.1 כיצד מתאגדים?
1.2 מיהם בעלי המניות?
1.3 מהו שיעור האחזקות שלהם?
2. מהם התחייבויות הצדדים?
2.1 מהן ההתחייבויות להעברת נכסים?
2.2 מהן ההתחייבויות לעבודה?
2.3 כמה זמן ישקיע כל צד ומה יהיה הגמול על עבודה זו?
2.4 מה העונש על אי עמידה בהתחייבויות?
3. מהן סמכויות הצדדים?
4. כיצד מצרפים בעלי מניות נוספים?
4.1 כיצד מצרפים בעלי מניות אשר מעמדם הוא של יזם ומה ההסכמה הרלוונטית?
4.2 כיצד מצרפים בעלי מניות כמשקיעים ומה ההסכמה הרלוונטית?
5. כיצד כופים על בעל מניות מכירה?
5.1 כיצד מאפשרים יציאה בכבוד של בעל מניות שמעוניין לסיים את התחייבויותיו מול החברה?
5.2 כיצד לאפשר לצדדים לרכוש אחד את השני או לכפות העברת מניות?
5.3 האם יש זכויות להצטרפות במכירה כפויה?
5.4 האם יש אפשרות לכפות על מכירת המניות לצד שלישי?