0.
ביקורת היא תמיד נושא בעייתי וקשה כאשר קשור בשמו הטוב של אדם. ברוב המקרים, הצגה חד-צדדית של ביקורת עשויה לגרום לנזקים בלתי הפיכים ולהביא לכך שפרנסה של אדם תפגע בצורה משמעותית בגלל טרנד חולף ברשת. כך, לדוגמא, בשנת 2008 גררה כתבה על מוכר פיצה שהתנכל לילד אוטיסט מחאה חסרת פשר על אותה פיצריה שכלל לא היתה מוכרת עד לאותו הרגע, והביאה לזעם, חרם ומחאה נגד אותה פיצריה. ביקורות אחרות, לגיטימיות יותר או פחות, מתפרסמות באתרים שמיועדים לאפשר ביקורת על נושאים ספציפיים, החל מרופאים, מוסכים, תקליטנים לחתונה ועוד. בפרסום של ביקורות ברשת יש יתרונות מובהקים לצרכן: הוא יכול לחפש את שמו של בעל המקצוע, לקרוא מה אחרים אמרו על כך ולדעת יותר. לכותב הביקורת יש עוד לא מעט יתרונות: מאז 2010 הוא נהנה מכך שאם הוא כותב את הביקורת בצורה אנונימית אין דרך פרוצדוראלית לחשוף אותו (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק).

1.
מנגד, המבוקר לא תמיד יכול לעצור את זרם התגובות ולהשתלט על המידע. מעבר לכך, טיפול בסוגיה כזו דורשת מאמץ מתמד מצד נושא הביקורת* וניטור מתמד של הכתוב עליו ברשתות חברתיות, פורומים ואתרי אינטרנט. לאחרונה, רופאים מסוימים מאסו בפרקטיקה זו והחליטו לאמץ שיטה סדורה יותר להשתקת ביקורות שליליות. יותר ויותר רופאים מבקשים ממטופליהם לחתום על טופס סודיות שקובע כי לא הרופא הוא שחב בסודיות כלפי הלקוח, אלא הלקוח חב בסודיות גם כלפי הרופא, וכי כל דיווח על עצם הטיפול הרפואי יהיה קניינו הבלעדי של הרופא. חתימה מסוג זה תאפשר, לאחר מכן, לרופאים, לפנות לאתרי ביקורת ולהסיר ביקורות לא כיוון שיש בהן לשון הרע כלפי הרופא אלא כיוון שזכויות היוצרים בביקורת שייכת לרופא.

2.
יש מן הפסול בשיטה מסיבות רבות: בין היתר, הסודיות הרפואית היא של המטופל ולא של המטפל (סעיף 49 לפקודת הראיות). החתמה על טפסי סודיות כתנאי לקבלת שירות רפואי יכולה להיות פגיעה בחובות האמונים של הרופאים לפי השבועה ההיפוקרטית, היא יכולה להחשב כמניעה ממתן שירות וכפגיעה בזכויות צרכניות. לדוגמא, סעיף 7 לחוק זכויות החולה קובע כי למטופל יש זכות לקבל דעה נוספת; הסכמה כי דעתו של הרופא היא חסויה ואסור לקבל דעה נוספת עשויה להפר זכות זו ולהיות פסולה חוקתית. כך גם עשוי ההסכם לפגוע בזכות הצרכנית של מטופל לכתוב ביקורת, שמוגנת הן תחת סעיף 19 לחוק זכויות יוצרים והן תחת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

4.
אם כך, יש פרקטיקה בעייתית, פסולה ולא ניתנת לאכיפה; מדוע לא ניתנת לאכיפה? הרי כל אדם יכול לכתוב ביקורת אנונימית על רופא X; לאחר מכן, יבוא הרופא ויטען כי לו זכויות היוצרים והסוד המסחרי ולכן יש להסיר את הביקורת. יבוא כותב הביקורת ויטען כי הוא מעולם לא חתם על הסכם כגון דא והוא מעולם לא היה מטופל: לכן, ההסכם לא חל עליו, והפרסום (הגם שעשוי להיות לשון הרע) לא בבעלות הרופא. לכן, יש לבחון מהם הפתרונות הפרקטיים לטיפול בביקורת, ולאו דווקא הפתרונות המשפטיים.

5.
במקרה אחד (הפ 541/07 יעקב סבו נ' ידיעות אינטרנט) עלתה השאלה האם לחשוף את זהותו של מפרסם בפורום קריית אונו הטוען כי מועמד לראשות העירייה 'סגר מרפסת'; הדבר היה לפני החלטת בית המשפט העליון בנושא רמי מור שקבעה כי אין פרוצדורה לעשות כן, אלא שבית המשפט מציע שם הסדר מעניין: "מה קל יותר היה מאשר להפנות את הכותב להיתר הבניה, אם היה כזה בידי עו"ד סבו לפני בניית הפרגולה. יש לציין כי עו"ד סבו, על אף שהצהיר בתצהירו (בסעיף 19) כי לא ביצע עבירות בניה, לא הצהיר ולא צירף כל ראיה לפיה היה לו היתר לבניית הפרגולה קודם שבנה אותה. יש לציין כי הכותב לא טען שעו"ד סבו ביצע עבירות בניה באופן כללי, אלא התייחס לבניית פרגולה. מה קל יותר מלהפריך טענה זו? לו כך היה מצהיר ומוכיח, היה ברור יותר כי אכן מדובר בלשון הרע". כלומר, בית המשפט מפנה את נושא הביקורת, המועמד ברשות המקומית, לענות לביקורת לפני שיטען כי מדובר בלשון הרע.

6.
אלא, כיצד הסדר כזה מסתדר עם תקנות הרופאים (פרסומת אסורה) שאוסרות על הרופא שלל פרסומים? התקנות עצמן מדברות על "פרסומת אסורה" ולא מתייחסת לזהות המפרסם. במקרה כזה, התקנות מפנות לפקודת הרופאים [נוסח חדש], שם סעיף 11 קובע כי "רופא מורשה לא יעשה, במישרין או בעקיפין, פרסומת לעיסוקו שיש בה כדי להטעות או שיש בה משום פגיעה בכבוד המקצוע, או שהיא בניגוד לתקנות". מעבר לכך, החוק אף אוסר על מי שאינו רופא לעשות פרסומת זו: "לא יעשה אדם פרסומת לעיסוק ברפואה או לעיסוקו של רופא מורשה, אשר אילו נעשתה בידי רופא מורשה היתה אסורה לפי הוראות סעיף קטן (א)". כך שיכול להיות שכתיבת ביקורת שלילית תהיה עבירה ופרסומת אסורה במיוחד כאשר תקנה 2(1)(ה) לתקנות הפרסומת אוסרת על פרסום "דברי זלזול, השמצה או שלילת כשירותו או ניסיונו של רופא או מטפל אחר".

7.
כלומר, לפי סעיף 55 לפקודת הרופאים, יכול בית משפט לא רק להרשיע בפלילים מי שמפרסם את הפרסום המזלזל ברופא, אלא גם לחלט את הציוד ששימוש לפרסום האסור, ולאפשר הליך פלילי אמיתי נגד כותבי ביקורות שליליות. דומה שההסדר הזה הוא בעייתי וקיצוני מעט כאשר מדובר בכתיבת ביקורת, אלא שבניגוד לדיני לשון הרע, בדיני הפרסומת על פי פקודת הרופאים אין הגנות; כך, לדוגמא, במקרה של אונגרפלד (רעפ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל) דן בית המשפט העליון כיצד להתמודד עם העבירה של "העלבת עובד ציבור" כאשר העלבון היה דברי אמת: "ההגנות הפרושות בחוק איסור לשון הרע, ובהם הגנות אמת הפרסום ותום הלב, הנתונות למי שהוציא לשון הרע על אדם, אינן נתונות למי שמואשם בעבירה של העלבת עובד ציבור. השוני בתכליות ובערכים המוגנים בשני ההסדרים המשפטיים הללו אינו מניח באופן טבעי אפשרות של "ניוד" ההגנות מתחום הסדר המשפטי אחד לתחום הסדר משפטי אחר. לכל הסדר משפטי הווייה משלו, וחיים משל עצמו".

8.
אכן, הדבר הקל יהיה לפתוח בהליכים פליליים נגד ביקורות שליליות; אלא, שהדבר לא יגשים את חירות הביטוי ועוד עשוי להפעיל סנקציות נגד המתלונן על פתיחה בהליכי סרק. אלא, שהפתרון הנכון לביקורת אינו יכול להיות אלא להשתתף בשיח האינטרנטי: לא להחתים על הסכמי סודיות ולא לתבוע בגין ביקורת לגיטימית, כי יכול להיות שבסוף תנצח בפסק הדין, אך כולם ידעו שאתה רמאי, לא מקצועי או נוכל.

[פורסם במקור אצל ירדן לוינסקי בבלוג]