עיתונות חופשית כמו בירה, לא כמו ביטוי.

מלחמה נגד חופש העיתונות תמיד התקיימה: היא התקיימה מצד הפוליטיקאים, שלא מעוניינים בעיתונות חופשית שתסקר ותחשוף שחיתויות והיא התקיימה מצד בעלי ההון. המלחמה נגד חופש העיתונות זלגה, לעיתים, גם לאמנות כאשר ויליאם רנדולף הרסט נאבק בחירוף נגד אורסון וולס, הבמאי שלכאורה ביקר את העיתונות החופשית שלו בסרט "האזרח קיין". אכן, נדיר שנושא הביקורת של העיתונות החופשית תהיה עיתונות אחרת, בין היתר בעקבות הכלל שאמצעי תקשורת לא ששים לבית המשפט כתובעים וכיוון שהעיתונות מעריכה את רעיה העיתונאים. ביקורת, לעומת זאת, היא תמיד עניין מקובל בתקשורת החופשית. התקשורת יכולה לבקר אמצעי תקשורת אחרים, כחלק מהתחרות העסקית בינהם וכנסיון לקדם אג'נדה. לדוגמא, מאבקו של עיתון מעריב נגד עיתון ישראל היום היה ככל הנראה פרפורי הגסיסה של העיתון, ברמה העיתונאית וברמה הפיננסית.

חריג לכך הוא כאשר אחד מאמצעי התקשורת שובר את כללי המשחק. כך, לדוגמא, תחקיר העין השביעת על ענני תקשורת חשף כי באמצעות סכום צנוע של 40,000 ש"ח (+ מע"מ) ניתן לרכוש תכנית טלוויזיה שתקדם את האג'נדה הגלויה שלך ותשווק את העמדה שלך כתורה מסיני. ההתנהלות של ענני תקשורת אינה חריגה ואף אחרים עשו זאת כנראה, אלא שעד כה לא עמדה כל הוכחה לעניין. גם זו צורה של עיתונות חופשית, חופשית לפעול למען האינטרסים הכלכליים שלה; הרי, ובל נשכח: עיתון זה עסק.

אגב, את התפישה שעיתון זה עסק מסביר יפה דובי קננגיסר (כאשר הוא, אגב, מדבר על מקרה אחר לגמרי: פיטוריו של העיתונאי אלון עוזיאל מאתר וואלה לאחר שזה ערך מסיבת לוויה לסמי עופר): "העובדה שהדיבור הוא חופשי (כלומר, אינו מוגבל על-ידי המדינה) אין משמעה שלא יכול להיות לו מחיר, אלא רק שהמחיר הזה לא יושת על-ידי המדינה עצמה. … אם חברה מסחרית כלשהי פצחה בקמפיין פרסומי שוביניסטי ומעליב, מותר לי להפסיק לרכוש את מוצריה למרות שבכך אני לכאורה מעניש אותה על חופש הדיבור שלה".

אבל האם חופש העיתונות יכול לסבול מצב בו אינטרסים כלכליים הם שמכתיבים את סדר היום העיתונאי? עיתונאות אינה מקצוע בלבד ואינה מונעת רק משיקולים כלכליים; שאם לא כן, הרי החירויות שניתנו לעיתונות, החסיונות על מקורות ושאר זכויות היתר הקשורות לביטוי ניתנו אך ורק כיוון שהעיתונות היא חופשית ומטרתה לשמור על השלטון וליידע את הציבור.

לעיתים אנו מקבלים פשרות מתחייבות לצורך שמירה על חופש העיתונות: אנו מכירים בכך שיש פרסומות בצד תוכן מערכתי על מנת להוזיל את מחיר העיתון (אך לא מאפשרים להחליף את התוכן המערכתי בתוכן שיווקי), אנו מקבלים את האינטרסים הכלכלים שיש לעיתים לעיתונאי כזה או אחר, ודורשים שיכתוב גילוי נאות על מתנות או הטבות שקיבל מנושא הסיקור, אך מרגע שהעיתון אינו חופשי במובן שהוא יכול להעביר את המידע החופשי לציבור, הרי שהוא לא זכאי להיות עיתון יותר.

גם וואלה! וגם ענני תקשורת חוטאים באותו החטא: שניהם נתנו לאינטרסים כלכליים להחליף את שיקול הדעת העיתונאי; לא מדובר בחירות הביטוי של אלון עוזיאל או ענני תקשורת אלא מדובר בזכותנו כציבור לקבל מידע מדויק ולא מסולף. מדובר בהפרה ראשונה במעלה של חובת אמצעי התקשורת לאתיקה שקבועה בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות: "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדוייק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות".

אגב, דמיון ציבורי רב ניתן למצוא בין תקנה 3 לתקנון, שקובעת כי "עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא" לבין הוראות כלל 3 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) שקובעים כי "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט" (שמתם לב שעורך דין לא נדרש ליושר ועיתונאי כן?). ההקבלה בין המקצועות: עורך דין ועיתונאי, מעידים על הציבוריות והחשיבות של המקצוע והסכנה מכך שעבודה שלא בהתאם לכללים אלה.

ענני תקשורת, וכנראה גם גופים רבים אחרים, חטאו בצורה קיצונית לאמת וגרמו לנזק לציבור. אכן, אסור לסגור את פיהם ולאסור עליהם לבצע את הפעילות, אך יש לחייבם לדווח על הציבור על כך שמדובר בפרסומת בת 30 דקות, ולא לקרוא למשדר שלהם "תוכנית טלוויזיה".

3 תגובות ל-“עיתונות חופשית כמו בירה, לא כמו ביטוי.

  1. אולי כדאי שנבהיר משהו: עוזיאל הוא לא עיתונאי. עוזיאל הוא היפסטר מוערך-בעיני-עצמו , ופועלו ב'וואלה' הוא בעיקר עריכת מיקסטייפים וביקורת מוסיקה. לא מדובר כאן במישהו שהמהות של התכנים שהוא מייצר היא בליבת ההנמקות לחשיבותו של חופש הביטוי, אלא בליצן גס רוח (ואני מתייחס בעיקר לבלוג רווי הציצים שלו, ותקרית האאוטינג של הקריפס בפייסבוק, ולא לריקוד עלי קברו של אותו עופר שעוזיאל לא צייץ כנגדו עת היה בחיים). האקט של עוזיאל לא היה סדר יום עיתונאי, כי אין לו כזה.

  2. תודה.
    כשקראתי את הפוסט של ד"ק באמת הרתיע אותי מעט הטון הנחרץ והבטוח-בעצמו שבו הוא מכריז על כך שעיתון הוא גוף פרטי שמונע משיקולים כלכליים, וש"מי שלא רוצה, לא יקנה". הטון הזה, של הניתוח האנליטי החד, תמיד מסתיר, מנסיוני, בורות או חוסר היכרות עם הפרטים החשובים. ואכן עיתון הוא לא גוף פרטי סתם, והוא גם מוגדר ככזה בחוק (שמחיל עליו חלקים מהמשפט הציבורי ולא רק מהמשפט הפרטי), וגם סתם בתפיסה הציבורית הרחבה.

  3. אני אינני עו"ד, אבל עד כמה שאני יודע, אין בישראל הגנה בחוק על חיסיון מקורות – ואפילו בפסיקה ההגנה הזו היא מפוקפקת משהו. איזה זכויות נוספות מוקנות לעיתונים או לעיתונאים בחוק הישראלי?

    אני לא רואה איך העקרון האתי שציטטת סותר את ההחלטה שלא להעסיק את עוזיאל.

    חשוב מכך: ראוי לזכור שהעיתונים, בארץ ובמקומות אחרים בעולם, התחילו את דרכם ככלים אידיאולוגיים. רבים מהעיתונים בראשית שנות המדינה היו עיתונים מפלגתיים. אני בספק אם העיתונים הללו עמדו בתנאי האתי שציטטת (כשם אני בספק אם ישראל היום עומד בו – אבל לפחות העיתונים של פעם לא התיימרו להיות נטולי אג'נדה). כן לא ברור לי למה שעל עיתון מפלגתי יחול כלל אחר מאשר על עיתון "סתם". העיתונות ככלל היא שירות ציבורי חשוב, ולכן ראוי להגן עליה, אבל כל עיתון בפני עצמו אינו חייב שום דבר לאף אחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *