בשנת 1991 פרסם עוזי בנזימן מאמר בעיתון 'הארץ' בו אמר, לאחר דיון בדברי ביקורת שאמר בנימין זאב בגין, כי "מנחם בגין אמנם יודע היטב כי שרון רימה אותו, אבל הוא אינו רוצה להסתיר מאחורי גבו הרחב של שר הביטחון שלו את אחריותו האישית של ראש הממשלה למלחמה, לתהפוכותיה, לתוצאתה ובעיקר למחירה". בעקבות דברים אלה, הגיש אריאל שרון, תביעה כנגד בנזימן ועיתון 'הארץ', בה טען כי השניים הוציאו דיבתו רעה; התביעה הראשונה הוגשה בשנת 1991, אלא שבשנת 1992, לאחר מותו של מנחם בגין, נמחקה התובענה לבקשתו של שרון. בשנת 1993 הגיש שוב שרון את התובענה, לטענתו בגלל פרסום חוזר של הכתבה בשנת 1993. בנזימן התגונן כנגד תובענה זו בטענה כי מדובר באמת בפרסום וכי מדובר בהבעת דעה לגיטימית. בית המשפט המחוזי, בשעתו, קיבל את טענות ההגנה של 'הארץ' ובנזימן ודחה את התובענה.

שרון ערער על כך לבית המשפט העליון וזה קבע כי לבנזימן עומדת הגנת תום הלב, החלה על הבעות דעה, וכי "המאמר עסק, אפוא, בנושא פוליטי-אקטואלי, שלציבור היה עניין בו. הטענה כי "מנחם בגין אמנם יודע היטב כי שרון רימה אותו", שהובאה במאמר תוך הסתמכות על הביקורת שמתח בנימין זאב בגין על גרסת שרון בנושא מלחמת לבנון, נועדה לחזק את עמדת המחבר בדבר חוסר אמינותו של שרון". השופט יעקב טירקל להוסיף לדעת הרוב של אליהו מצא והבהיר כי "כדי להסיר ספק. דחייתו של הערעור אין בה משום אימוץ מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה עומדת למשיבים הגנת אמת הפרסום, שעל כך אמרנו מה שאמרנו" (ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן).

כלומר, בית המשפט התאמץ קשות כדי לא לקבוע כי אריאל שרון היה מי שרימה את בגין, ולבסוף מצא הגנה אשר יותר נוחה לו מאשר לומר את הדבר ספציפית.

מאז פסיקת בית המשפט העליון בעניין שרון, וכעקרון למעט מספר מקרים בודדים מאז כתב האישום שהוגש נגד מלכיאל גרינוולד לאחר שטען כי ישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים (‏ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, פ"ד יב 2017‏), נמנעו שני סוגי תובעים, כמעט בכלל, לפנות לבית המשפט לבקש סעד בתביעות לשון הרע: פוליטיקאים וגופי תקשורת. החריגים, כבדרך כלל, הם פוליטיקאים מוניציפליים או פוליטיקאים לשעבר;, שנעדרים ככל הנראה את ההבנה האסטרטגית שברעה החולה בפתיחת תביעת דיבה (תא 16440/08 יעל גרמן נ' ראובן פארן, ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן) ואמצעי תקשורת סוג זין (כמו תביעתו של אתר One נגד שלמה מן, בלוגר שקרא לאתר 'אתר הריכולים והמסיבות', גילוי נאות: אני מייצג יחד עם עו"ד שמעון מורמי את מן).

הסיבה לכך שפוליטיקאים ואמצעי תקשורת אינם מגישים תובענות בגין לשון הרע היא ברורה: הן לפוליטיקאים והן לאמצעי התקשורת יש את הרצון לחופש ביטוי מוגבר: הם מעוניינים שלא יפעלו להגבילם על ידי צדדים שיטענו כי מדובר בדיבה ולא מעוניינם לכתת רגליהם בין בתי משפט כדי להתמודד עם הגבלות על חירות הביטוי שלהם.

אלא, שראש ממשלתנו הנערץ, בנימין נתניהו, החליט כי הוא דווקא מעוניין ללכת בדרכו של אריאל שרון עד הסוף והגיש תביעה כנגד ערוץ 10 ורביב דרוקר, לאחר שאלה גילו בתחקיר כי נתניהו קיבל מימון כפול על חלק מטיוליו משני תורמים שונים; הבעיה של נתניהו ככל הנראה לא היתה המימון הכפול, אלא כך שנחשפה ערוותו של נתניהו ונהנתנותו וחגיגות רבות; אלא, שמתוך עשרות פרטי תחקיר, אחד נותר ככל הנראה לא מדויק במאת האחוזים ולכן על כך תובע נתניהו.

הדבר האחרון שנתניהו רוצה הוא פסק דין בסגנון פסק הדין המחוזי בנוגע לשרון, כזה שיאמר שהיה פסול במעשיו של נתניהו ושהמימון שהתקבל אכן היה כפול. במצב כזה, לא רק שכל הציבור יחשוב שנתניהו שקרן, אלא גם שבית המשפט יתן לכך גושפנקא (ואולי, צריך להסתכל על כך שנתניהו מנסה להבנות ממוניטין של ילד בן 17 כדי להבין יותר על כך). רוב הפוליטיקאים חכמים דיו כדי לדעת שאם נתפסו בקלקלתם, הרי שתביעה כנגד אמצעי התקשורת לא תועיל להם, נתניהו, שמתהדר ב180 אי.קיו, כנראה חכם מהם, הוא יודע מראש את התוצאה.

העניין האירוני הוא סכום התביעה, 3,500,000 ש"ח. חוק איסור לשון הרע מאפשר תובענה ללא הוכחת נזק על סכום של 50,000 ש"ח (וכפל הסכום אם מדובר בכוונה לפגוע). האם נתניהו יצליח להוכיח נזק של שלושה וחצי מיליון שקלים? האם הטענה שלו תהיה שבגלל תחקירו של דרוקר תורמים חדשים לא מעוניינים להכנס לקומבינה של נתניהו ולתת לו כספים, או שהתביעה הזו גם תמחק ותרד לספרי ההיסטוריה.