תחנות הרוח: על חוק הדוגמניות וקשר רציונאלי.

לפני כשנתיים יזמה חברת הכנסת רחל אדטו הצעת חוק שנועדה למנוע את תופעת האנורקסיה בבני נוער, בסופו של דבר, הצעת חוק הגבלת משקל בתעשית הדוגמנות התש"ע–2010 שהוגשה, קיבלה את הגושפנקא מועדת השרים לענייני חקיקה ומועדת הבריאות. מתוך דברי ההסבר להצעת החוק ניתן לראות כי "שכיחותן של הפרעות אכילה לרבות אנורקסיה,‮ ‬מצויה בשנים האחרונות במגמת עליה בחברה הישראלית,‮ ‬בעיקר בקרב נערות צעירות.‮ ‬מחקרים מוכיחים כי אחת הסיבות להפרעות אכילה בקרב צעירות הינו השפעת המדיה והפרסום המציגים כמודל לחיקוי נשים רזות במיוחד,‮ ‬ובכך משפיעים על הסטנדרטים של בני הנוער".

הצעת החוק באה להגביל את עיסוקן של דוגמניות הנמצאות במה שאטדו מכנה "תת-משקל", והוא מסת גוף הנמוכה מ18.5 ולאסור עליהן לעבוד לצרכי פרסום. אני לא רוצה להכנס לאספקטים חוקתיים של החוק (וראו כאן) אלא דווקא לדבר על משהו אחר שמחוקקי ישראל נטו לשכוח: קשר רציונאלי בין החקיקה לבעיה.

מחקר של מרכז מחקר ומידע של הכנסת (שטרם פורסם באתר שלהם, אלא רק בתקשורת) מראה כי 20% מילדי ישראל סובל מעודף משקל, וזאת לעומת רק 3-4% של תת-משקל (ועדיין: לא אנורקסיה); כלומר, דומה שרחל אדטו ודני דנון, נלחמים בטחנת הרוח הלא נכונה: הבעיה האמיתית של ילדי ישראל היא עודף משקל, תרבות שמעודדת צריכה וזלילה (שהגיעה גם לדו"ח מבקר המדינה). כלומר, אם מטרת הצעת החוק היתה לדאוג לילדי ישראל, הרי שהיה צריך להתלוות לאיסור של הצגת דוגמניות בתת-משקל גם איסור על הצגת דוגמנים (בעיקר) בעודף משקל אשר מפרסמים מוצרים בתור שמנמנים חביבים ומעודדים את הציבור לזלול ולאכול.

כלומר: אין קשר רציונאלי בין הצעת החוק של אדטו לבעיה האמיתית: הבעיה האמיתית היא השמנה, לא אנורקסיה. עד שאדטו לא תתעשת ותאסור על הופעה של שמנים, החוק הוא חוק מפלה ולא רציונאלי, כי הוא לא מטפל בבעיה האמיתית.

הבעיה הזו, בעיית הקשר הרציונאלי, היא זו שעומדת בבסיסה של כל החקיקה הפופוליסטית בישראל ולא רק בבסיסה של הצעת החוק של אדטו. חברי כנסת לא בודקים האם יש בעיה בטרם שהם באים להציע חוק, אלא מסמנים עוד צ'ק בתחנת הרוח שבה הם צריכים לעצור על מנת להתחבב על הציבור המתלהם.

ואותו ציבור? הציבור שאוהב תכניות ריאליטי, צריך להחליף את מקלט הטלויזיה בסלון שלו במראה, כי הרי זה מה שהוא באמת רוצה: לראות תמונה שלו, הישראלי המכוער, הגזען, הקסנופוב, השמרן ולקבל לגיטימציה מהמראה שהוא מביט בה.

הצעות החוק הפופוליסטיות נותנות לאותם ארצ'י בנקר בדיוק את מה שהם רוצים: לראות כמה הם יפי הנפש, הדוגמניות, האקדמאים, כולם פסולים: כולם שונים ומתנשאים מעליהם. אלא, שגם אחרי כל החקיקה הפופוליסטית אנשים לא ישתקו, גברים עדיין ימשכו לנשים רזות ואנשים ימשיכו לשנוא את המתנחלים. חוקים לא ישנו את טבע האדם, הם רק יציגו כמה המחוקקים מכוערים בהתנהגותם.

10 תגובות ל-“תחנות הרוח: על חוק הדוגמניות וקשר רציונאלי.

  1. הבעיה האמיתית היא לא עודף משקל, היא כריתת יערות הגשם.

    מה הקשר בין א' ל-ג'? יש בישראל בעיה של עודף משקל, ויש בעיה של אנורקסיה. שתי הבעיות האלה קשורות זו בזו, אמנם, בכל מיני רמות, אבל לא קשר כל כך ישיר.
    ומה שחשוב יותר – המלחמה באחת לא מחמירה את מצבה של השניה. איך בדיוק איסור על הצגת דוגמניות שסובלות מתת-משקל ישפיע בדרך כל שהיא, לטובה או לרעה, על המאבק בהשמנת היתר? (מה גם, שאם יש דוגמנים שסובלים מעודף משקל, הם ספורים).

    אני לא בטוח שחקיקה היא הדרך לטפל במצב הזה – אני לא בטוח שלא, ואני ללא ספק מסתייג מהטענה שלך ש'חוקים לא ישנו את טבע האדם' – אבל מאבק באנורקסיה הוא ללא ספק מבורך.

    ואגב, למשיכה של גברים לנשים רזות אין שום קשר לטבע האדם. לפני מאה שנה, גברים נמשכו לנשים שהיום לא היו מוצאות בגדים במידה שלהן בקסטרו.

  2. הפוך. דווקא משום שהשמנת יתר היא בעיה כל כך נפוצה, יש תמיכה ציבורית בצמצום הופעה של דוגמנים רזים, כדי שהציבור יוכל להרגיש יותר טוב עם עצמו.

  3. נדב,
    אני די בטוח שהסיבה שבני אדם אוהבים יותר דוגמניות רזות היום מאשר לפני מאה שנה לא קשורה לחקיקה.

    לגבי שתי התופעות: אולי אין "דוגמנים" שמנים, אבל תסתכל על ההשמנה ואחוז השמנים הלגיטימיים בפריים-טיים בטלוזיה.

  4. נכון (ועצוב) ש חכי"ם "מסמנים עוד צ'ק בתחנת הרוח שבה הם צריכים לעצור על מנת להתחבב על הציבור המתלהם", אבל חוק שכזה מעיד על חברה ועל ערכיה, ולכן אולי זה טוב להיאבק באנורקסיה גם בדרך הזאת. החוקים לא קובעים את טבע האדם, אבל לחברה מותר לנסות להגיד מה לא בסדר…

    זה לא סותר את העובדה שצריך להיאבק בהשמנה, וזה באמת לא ברור למה אין ציבור מתלהם שחכי"ם ירצו להתחבב עליהם בנושא זה!

  5. נדב,

    אולי במקרה הזה מלחמה באחת לא מחמירה את מצבה של השניה אבל היא בהחלט יוצרת אפליה.
    החוק יחול רק על בנות שה BMI שלהן מתחת למספר מסויים ולא על בנות שה BMI שלהן מעל לתקין, זה לא משנה שכרגע יש יותר דוגמניות רזות מאשר מלאות הנקודה היא שהחוק מתעלם מהבעיה השניה שהיא עודף משקל, בעיה שיכולה להיות קיימת גם בעולם הדוגמנות במיוחד אם חוק כזה יאושר.

  6. יהונתן: יופי. אני אמרתי שבעיית האנורקסיה נגרמה בגלל חקיקה?
    אם תרצה, אני אתן לך סדרה של דוגמאות שבהן חקיקה שינתה התנהגות, ששינו תפיסות. אפשר להתחיל בנושא ההתמחות שלי – חופשת לידה לאב, אם תרצה. מדינות שיישמו תוכניות מתקדמות של חופשת לידה לאב, חוו עלייה במספר הגברים שיצאו לחופשת לידה, ובעקבות זה שינוי בתפיסות לגבי חלוקת העבודה במשק הבית.
    ומה אחוז השמנים בטלוויזיה? לדעתי, אם מדברים על ליהוק – כלומר, לא אנשים שמגיעים לטלוויזיה מתוקף תפקידם (הרי אף אחד לא יחתוך את פואד מהפריים רק בגלל המשקל) – אני לא יכול לחשוב על יותר מאחד או שניים (דביר בנדק, ואולי זהו).
    בכל אופן, ברור שיש כאן הבדל מהותי: דוגמניות רזות מהוות הצבת מודל לחיקוי, ולכן עלולות לגרום לאנורקסיה. אני לא חושב שיש דמות אחת בטלוויזיה של אדם שמן, שהמסר שהיא מעבירה היא 'כדאי לכם להיראות כמוני'.
    אגב, כדאי להיזהר מהקו הדק שבין מלחמה בהשמנת יתר לבין השפלת שמנים.

    הלן: כמו שאמרתי, החוק מתעלם גם מבעיית כריתת יערות הגשם. 'החוק מתעלם' מהמון דברים. זה שהחוק מתעלם ממשהו, לא הופך אותו לחוק גרוע, פשוט לא לחוק שאת רוצה לראות.

  7. עצם הדיון שמשווה בין אנורקסיה לעודף-משקל הוא מאוד בעייתי. מדובר בשתי בעיות שונות, שנובעות מסיבות שונות, ויש להן השלכות שונות באופיין. לטעמי נכון יותר להשוות בין אנורקסיה לבין השמנת יתר חולנית.
    אנורקסיה היא מחלה מסוכנת ש-5% מהסובלים ממנה כנראה לא יגיעו לשנות ה-40 לחייהם. הסיכונים בעודף-משקל הם מתונים יותר, בוודאי בהשוואה לאנורקסיה. ככל שמצטבר ידע מחקרי, כך נראה שעודף משקל מתון הוא כלל לא מסוכן ואולי אף מועיל. ראו למשל –
    http://websightstory.blogspot.com/2011/05/blog-post_29.html
    אין ספק שיש כאן הבדל בין תפישת ההשמנה במחקר לבין תפישת ההשמנה בתקשורת, שמצדיקה דיון נפרד.
    אם התקשורת היתה מעודדת דימויי-גוף שמעודדים השמנת-יתר חולנית, היה מקום לשאלה למה לא אוסרים על העסקת דוגמניות שמנות מדי. אבל תעשיית האופנה והתקשורת לא עושות את זה, נכון ? הסיבות להשמנה בחברה המפותחת הן אחרות, וקשורות לתעשיות אחרות.

    אנורקסיה היא מחלה נוראה. הסיבה העיקרית היא תפישה של דימוי עצמי שמה אפשר לעשות – מעוצב אל נוכח החברה. במצב כזה, הגיוני מאוד לנסות להשפיע על התקשורת. השאלה איזה BMI היה נכון לבחור, האם 18.5 או נמוך יותר, היא כבר שאלה של האמצעי המידתי.

    ונקודה אחרונה – הטענה בדבר פופוליזם מאוד לא הוגנת. שימו עצמכם לרגע בנעליו של ח"כ שרוצה לשנות את המצב שבו תעשיית האופנה עושה שימוש רב בדוגמניות שנראות כאילו הן עצמן סובלות מאנורקסיה, ובצורה הזו מעצבת את דימוי הגוף של הדור הבא. אילו כלים אפקטיביים יש בידיו חוץ מחקיקה ?

  8. גיל,
    אני רוצה להמנע מהדיון העקר לגבי ההבדלים בין אנורקסיה להשמנת יתר ולהתמקד בכך שחברי הכנסת שכחו שהתפקיד שלהם הוא לא רק לחוקק אלא גם לפקח על רשויות השלטון. חבר כנסת שמפריעה לו בעיה יכול לקיים דיונים, לשאול, לחקור, לבדוק ולקבל מידע אמיתי. בסוף, אחרי הפיקוח הזה, הוא יכול לנסות לשנות מדיניות גם בלי חקיקה.

  9. יהונתן, אין לי מחלוקת איתך בעניין הפיקוח על רשויות השלטון, אבל במקרה הזה – איזו רשות שלטונית אחראית על העסקת דוגמניות-רזות-מדי?

  10. יהונתן, לצערי הטענה שלך – בהקשר הזה – בנוגע לחברי כנסת ששכחו לפקח, איננה הוגנת. חיפוש קל בגוגל – site:knesset.gov.il דוגמנות אנורקסיה – מדגים היטב שלא מדובר בסוגיה חדשה עבור הכנסת, ושכבר ב-2004 עלתה הצעת חוק בסוגיה, שלא התקדמה ושהיו דיונים גם בועדות האחרות. וזה כמובן מעבר לפעילות שנעשית ולא נחשפת, כמו פגישות, סיורים, תכתובות וכולי. אני מציע לכל מי שמתעניין לקרוא את הדיון בועדת העבודה הרווחה והבריאות בהצעת החוק
    http://www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/avoda/2011-05-16-03.rtf (בהכנה לקריאה הראשונה) ולהתרשם מהמורכבות ומהצדדים שפועלים בנושא הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *