0.
מדינת ישראל אינה מעוניינת באזרחים משכילים, נאורים, חוקרים ובעלי רצון משל עצמם; זוהי המסקנה היחידה המתחייבת מסט הצעות החוק שעלו אתמול בתקשורת: מחד, הגבלה על שעות מכירת האלכוהול ומנגד איסור על עיבוד תמונה כלל. כיוון ששתי הצעות החוק טרם הוגשו לכנסת, ככל הנראה, אני אאלץ להסתמך על ספקולציות והודעות לעיתונות, אולם לא מעט בעיות קיימות בכל אחת מהצעות אלו, אשר מניחות כי האדם אינו חכם דיו כדי לדעת מה טוב עבור עצמו, ובמקום לטפל בטבע האדם, הן מגבילות את חירותו.
1.
ראשית, האיסור הלא מקורי להציג תמונות לאחר עיבוד תמונה; הרי חירות האמנות, חופש היצירה והגרפיקה היא ערך כה מקודש: הביטוי האומנותי אינו אלא דרך האדם להגשים את עצמו, ועל ידי הגבלת מה שמותר לבטא, להגיד, לצור, לא יגבילו חברי הכנסת רחל אדטו ודני דנון אלא את הביטוי המסחרי. מי שם את חברי הכנסת להחליט עבור האזרחים מהו אידיאל היופי (בג"צ 226/04 נטו נ' הרשות השניה ובג"צ 606/93 קידום נ' רשות השידור) ומהו הגבול האומנותי? האם יש ברזון משהו שפוגע ברגשות הציבור עד כדי כך שאסור להציגו? (ראו גם בג"צ 806/88 Universal נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות)
2.
ובכלל? כיצד ניתן להגדיר עיבוד תמונה? האם הצגה של דמות שאינה אנושית, ובעלת אותו אידיאל יופי פיקטיבי תהיה עבירה על החוק? (והשוו לזנות וירטואלית). טול את אידיאל היופי הממוחשב, דמות כמו לאורה קרופט, או כל כוסית וירטואלית אחרת, לא ממש כפופה לאותם כללים. כלומר, המדרון החלקלק יגרום לכך שבמקום להציג את אסתי גינצבורג אחרי איבוד דיגיטלי, נקבל את אחותה הוירטואלית, שלא כדרך הטבע. זה לא עניין של מהות, אלא של צורה. הרצון לרטש הוא אמנות, וכיוון שאי אפשר להבדיל בין האמנות של מניפולציה חזותית לצורך מסוים לבין צורך אחר, אני לא רואה כיצד אותו חוק כלל יאכף.
(img cc-by slushpup)
3.
וחוקי היובש? וובכן, עוד מאז הצעתו של אופיר פינס לסגור את הברים בשעה 02:00 החלו כל מיני רעיונות על הגבלת מכירת אלכוהול; החל מהרצון להגביל את שעות מכירת האלכוהול במתחם יד-חרוצים ודרך הגבלות מיותרות בנתניה. אבל ברור שההגבלה המיותרת לא תמנע מקטינים לשתות אלכוהול, הרי אם אלכוהול הוא תהליך התבגרות, הרי שהעבירה על החוק לא משנה דבר.
4.
הרצון של המדינה להיות הורה, ולא אח גדול, לדעת מה טוב יותר עבור האזרחים ולא להכווין אותם לדרך הישר, היא הבעיה; במקום לדון בשאלות ערכיות, הופכים נושאים שהיו פריפריאליים למטריה החשובה; יוצרים עבירות של פרה-פשע, מגבילים את החירות בשם ההגנה על קולקטיב שכלל לא רוצה הגנה. ומדוע?
אכן. בקרוב: עונש מוות לעברייני תנועה מועדים.
ההגבלה של פרסום תמונות שעברו עיבוד נשמעת בהחלט לא מידתית, וגם קצת לא אכיפה. מה גם שמדובר בעיבוד תמונה שזו טכניקה (יעילה) אחת מני רבות לעוות\להדגיש קווים של דמות. מצד שני נניח שיש כאן אינטרס ציבורי ושהוכח שתצלומים מהסוג הזה באמת מזיקים לחברה בדמות הפרעות אכילה אצל נערות, וכו'. האם לא היה די לדרוש להוסיף הערת אזהרה ( כמו לסיגריות ) ?
או תמונה ממוזערת של התמונה המקורית ?
בדיוק. כל מילה.
הפיתרון החוקתי הישראלי לכל בעיה אתית/ערכית: איסור גורף.
זאת לא סתם מדינה-גננת, אלא גננת בת 60 עם הכשרה סובייטית.
פאקינג פאשיסטס.
שמח שהזכרת את עניין האנימציה והבעייתיות שלו.
בדיוק אתמול, לפני שידעתי בכלל על החוק הזה, העליתי פוסט על דימויי גוף מזעזעים בסדרה מצוירת לילדים:
http://mermit.mind-fucking.com/anorexic-fairies/
חשוב להפריד בין חופש היצירה, לבין מה מותר או אסור לעשות עם היצירה הזו. כל אחד שיעבד איזו תמונה שהוא רוצה, אבל ההגבלה על שימוש ביצירות מסויימות (פוגעניות, גזעניות, מסיתות לאלימות, מאדירות פשע וכו') היא בהחלט במקומה וחשוב שהמדינה תיקח אחריות על כך.
הבעייה איננה עם רזון, עם פוטושופ או עם קיית מוס, אלא באופן כללי יותר – עד כמה ניתן לכלול רמיזות מיניות מעוותות בפרסומות, ולא כל-כך משנה איך הגיעו לעיוות (דיאטה, פוטושופ, או פרסומאי עם רעיונות מקוריים ובלי עכבות).
איך מפקחים על זה? לא יודע. הכי יעיל יכול היה להיות ללמד ילדים מה זה פרסומת ואיך מסתכלים עליה בביקורתיות, אבל זה כנראה לא יקרה. אני לא בטוח שפיקוח על המרחב הציבורי (הכולל גם את דפי העיתונים והטלויזיה) הוא אופציה גרועה יותר ממה שקורה כיום – שילדים רואים מין ואלימות בפרסומות, ורצים ליישם בבית-ספר וברחוב בצורות מעוותות. תקרא לזה פטרנליזם, אבל לדעתי זו לקיחת אחריות.
אבל החוק? קשה להתייחס אליו מרוב שהרעיון ילדותי – אבל מסוכן. כשמאשימים את הפוטושופ זה כמו להגיד שהאות זין היא הבעייה ולהוציא אותה מהשפה – ומשם הדרך לשיחדש מבית האח הגדול (לא הוילה) – קצרה.
אבל הילדים! למען השם, חשוב על הילדים!
בני אדם לעולם לא יעשו שטויות נמהרות וקיצוניות בשלימות ובעליצות כה רבה כמו בשעה שהם עושים זאת מתוך "טובת הילדים", אם תורשה לי פרפראזה על פסקל.
למיטב זכרוני, ההצעה לסגירת פאבים ב 2 הייתה של רוחמה אברהם, לא של אופיר פינס. יש לי אפילו פוסט בארכיון עם הכותרת המכובדת סיבת המוות – רוחמה אברהם
לא יודע למה ה רוחמה אברהם שלי לא לינקבילי, עכשיו הוא כן, אני מקווה
יהונתן, אתה כותב : "איסור על עיבוד תמונה כלל", אבל בכתבה שאתה מפנה אליה מדובר בפירוש על שימוש בפוטושופ: "כדי להצר היקפים של דוגמנים לצורך פעילות מסחרית כלשהי".
יש "קצת" הבדל בין לטעון שמדובר בחוק שמנסה באופן גורף לאסור על כל שימוש בפוטושופ, ובין מה שבפועל מדובר עליו, כלומר נסיון לאסור אופן מאוד ספציפי של פוטושופ שמציג אשה שסובלת מתת תזונה בתור אידיאל של יופי שיש לשאוף אליו.
אפשר כמובן להכנס למדרון החלקלק של טענת המדרון החלקלק, אבל לדעתי בין אם אנחנו מקבלים את הגישה שמאחורי החוק ובין אם לא, בין אם אנחנו חוששים מההשלכות התאורטיות של החוק ובין אם לא, כדאי לומר דברים בצורה יותר מדויקת.
השאלה שאני שואל לגבי דנון היא האם העבודה הפרלמנטרית שלו מסתכמת בחקיקת חוקים עבור לוביסטים כאלה ואחרים, או שמדובר בהעתקת חוקים זולה ממדינות אחרות.
במקרה של ה"רשות הלאומית למלחמה באינטרנט" הרי שדנון העתיק את החוק של הסנטור ה"דמוקרטי" ג'יי רוקפלר.
http://news.cnet.com/8301-13578_3-10320096-38.html
במקרה של החוק נגד עיבוד פוטושופ, הרי שזה עוד חוק מה"ליברלים הדמוקרטים" באנגליה:
http://www.telegraph.co.uk/news/newstopics/politics/liberaldemocrats/5962358/Airbrushing-of-photos-should-be-banned-Liberal-Democrats-say.html
"הרצון של המדינה להיות הורה, ולא אח גדול, לדעת מה טוב יותר עבור האזרחים ולא להכווין אותם לדרך הישר, היא הבעיה; במקום לדון בשאלות ערכיות, הופכים נושאים שהיו פריפריאליים למטריה החשובה; יוצרים עבירות של פרה-פשע, מגבילים את החירות בשם ההגנה על קולקטיב שכלל לא רוצה הגנה. ומדוע?"
ציטוט מעולה, שאני אבחר להשתמש בו למשל כשיהונתן קלינגר רוצה שמדינת ישראל ההורה תמנע ממנו לחתום על הסכם עם ספק תקשורת שמסנן טורנטים,
או כשחבר עבודה שחורה כזה או אחר רוצה שמדינת ישראל, ההורה, תחליט עבורנו מה מותר לנו או אסור לנו לעשות עם הפנסיה שלנו, ובאיזה שכר מותר לנו להסכים לעבוד או לא.
אני מאד לא מסכימה עם דברי הכותב. ריטוש דמותה של אשה אינה אמנות בעיני, היא מהלך תרבותי-חברתי שעניינו להציג נשים באופן ילדי ומוקטן, ומכאן גם מבזה ומסוכן. דימויים, שבעיני כותבים אלה ואחרים, נראים אמנותיים ויצירתיים, הם לא יותר ממסרים תרבותיים שמעודדים החפצה ואלימות כלפי ילדות, נערות ונשים.
ראו פוסט שלי בנושא זה- http://blog.comme-il-faut.com/?p=558
דורית
דורית,
בכנות? לא ראיתי איפה את תורמת לדיון.
כולנו רואים בעין בעייתית את הריטוש והפוטושופים הקיצוניים. השאלה היא לא אם זה טוב או רע, אלא האם תפקיד המדינה להגן עלינו מפני עצמינו.
אחד החוליים הגדולים ביותר של החברה המודרנית הם הנסיונות לכפות, בכוח הזרוע, את המוסר שלנו על אחרים.
אל קעידה מפוצצים מגדלים בניו יורק כי האמריקאים לא מתאימים למוסר המוסלמי.
חרדים בירושליים זורקים חיתולים – כי חניון קרתא לא מתאים למוסר היהודי.
פמינסטיות מבקשות ממדינת ישראל לשלוח שוטרים לעצור פוטושופיסטים מרושעים – כי היצירות שלהם לא מתאימות למוסר שלהן.
יש דרך הגונה ומכובדת לשנות מוסר של אנשים אחרים – עושים זאת על ידי שכנוע, דיבור, ובחירה שלא "לנהל עסקים" עם מי שהמוסר שלו אינו תואם את המוסר שלנו.
השימוש בכוח הזרוע, בין אם עצמאית, או בין אם כוח הזרוע של המדינה – הוא פסול ומגונה. והכי חשוב – היום אתה למעלה, מחר אתה למטה.
אף אחד לא צריך להכתיב לנו את אורח החיים שלנו. לאף אחד אין זכות להשתמש בכוח כדי לכפות עלינו את הרצונות שלו. רק כיבוד הזכויות, הרצונות, וחופש הבחירה אחד של השני, יוציאו את האלמנטים האלימים מהחברה שלנו, ויאפשרו לכל אחד חיים וחופש.
בתור התחלה: לשינוי יצירתי של תמונות יש מילה עברית מכובדת: "ריטוש תמונה". נשמע לי שם מתאים למדי.
ראוי להזכיר שכבר לפני שהחוק נכנס לפעולה, חשפו בלשי המשטרה מקרה מזעזע של שימוש בריטוש תמונה ע"מ לשנות את הופעתה של גברת מכובדת שלא כדרך הטבע:
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=686849
הח"כים מתעסקים בשטויות הרבה יותר גדולות. תסתכל מה כתוב ב- ynet
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3376008,00.html