ואין לי חיים אבל כואב לי ממנה

9.1 ואין לי חיים אבל כואב לי ממנה.
(11.2.01)

אבל כשהשמש זורחת, אני רואה לפתע שאין לי חיים. ואני יודע בעצם, שיכול היה להיות יותר טוב, היא עזבה אותי למען עצמה, וכשהשאירה אותי לבד זה היה בשבילה, אז מה אם כל הדברים שהיא אמרה בשבילי?, מתי אני אזכה לראות אותם מתממשים?, בעצם עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה היא בזרועותיו. ובעצם עכשיו, היא איתו אחרי שהיא אמרה לי שהיא ראתה בו צד אלים שהיא לא רוצה לראות אף פעם והיא לא רוצה להיות איתו והיא היתה איתו רק כדי להתרחק ממני, אז למה, אלוהים למה היא איתו עכשיו? למה היא אוהבת אותו לא אותי? למה? למה אני אוהב אותה ולא יכול בלעדייה ולמה היא לא אוהבת אותי. מתי הרגש הנוראי הזה יעבור ואני ארגיש כמו אדם שוב, לא ארגיש כאב יותר, או שארגיש כאב ממשהי אחרת. כואב לי ממנה ואני רק רוצה לראות, את היום שבו אני יוכל להיות שוב מאושר. היום שבו השמש תזרח ואני אקום עם חיוך, היום שבו לא אזדקק למבטים וחיוכים מאף אחד וכל שאעשה יהי למעני, והאם בעצם זה מה שאבקש? או שכל שאני חפץ הוא שמשהי שוב תחייך אלי? כל-כך הרבה שאלות ורק תשובה אחת: אני צריך להוציא אותה מראשי. אני צריך להיות נקי. היא כמו סם, מחלחלת בעורקים, בהתחלה אתה לוקח כי כייף לך איתה ואז אתה לוקח כי אתה אוהב, אחרי זה אתה כבר רגיל וכשאתה רוצה לחדול, פתאום אתה רואה שי אפשר, פתאום אתה רואה שהכל קשה לבד. לקום בבוקר בלי החיוך שלה, ללכת לשון שאתה לא בזרועותיה ואתה יודע שהיא בזרועו של איש אחר, אין ספור הלילות שהעברתי בבכי וביגון רק כי אני יודע שאין לי פתרון או דרך או יכולת לשנות. למה זה נהיה ככה, למה הכל כה קשה בלעדייה, ואולי צריך שיהיה ככה, ואולי הכל מחוסר אהבה, הרי אם אני עד עכשיו לא הצלחתי להפסיק לאהוב אותה, ועברו חודשיים, זה אומר שהיא כבר לא אוהבת אותי לפחות ארבעה. אם לי לשכוח אותה לוקח כל-כך הרבה זמן, איך זה שכשהיינו ביחד היא שכחה אותי? אולי הכל היה דמיון שלי ובאמת לא היינו, הרי אהבתה לא נראתה בזמן האחרון, אני לא מבין איך. ביום ההולדת שלה, אחרי שקניתי לה את הדבר שהיא אמרה שהיא הכי רוצה בעולם היא אפילו לא שכבה איתי, בקושי נישקה אותי. ובמסיבה, שההוא שאל אותי אם אני אחיה כשאמרתי שאני גר שם.זה היה ממש מעליב,וכל חוסר הכבוד שהיא הפגינה בפני, שהפרה והפרה עוד ועוד הבטחות. כל פעם היא היתה מבטיחה ומפרה, כאילו היא עושה את זה בכוונה להרגיז אותי, כאילו היא רק רצתה שאני אעזוב, ואני, כמו אידיוט, המשכתי להצמד אלייה, ולא יכולתי לעזוב, כי היא הסם שלי, הסיבה שיש לי לחיות. אבל רע לי לבד, רע אמרתי, החיים הם סיוט, אין גרוע מלקום בלעדיה, אלא אם, אלא אם לא הייתי מכיר אותה כלל, אז יכולתי לחיות באושר, מתוך חוסר הכרה של הסם הקרוי מיה, מתוך טפשות. כואב לי, אבל לא כי אני לבד, אלא כי היא לא. כואב לי, כי אני יודע עם מי היא כבר לא לבד ושאותם אנשים שהיא לא לבד איתם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שהפריעו לי כשהיינו ביחד. אותם הדברים שגרמו לי להפכך לרכושן. והיא לא הבינה, שכשאני עובד הרבה זה כדי שיהיה לי כסף לקנות לה, וכשאני לומד זה כדי שאני אוכל לפרנסה בעתיד, וכשאני בא בלילה ומחבק אותה אני מרגיש אושר עילאי, והיא לא צריכה להרגיש רע, והיא לא צריכה להיות צייתנית וכנועה, אבל היא כן צריכה לקיים הבטחות שהיא מבטיחה לי. אני אולי דורש יותר מדי אבל אני מצטער, אני גם נתתי המון למען הדרישות שלי.