שתי החלטות שבאו תחת בתי המשפט הנמוכים לאחרונה מעלות תהיה מעניינת: מתי מתרחש פרסום באינטרנט. הראשונה היא ת"א 1153-01-09 עמוס (ז"ל) נ' שירותי בריאות כללית בע"מ והשניה היא ת"א 48012-03-10 טי.ג'י.איי. השקעות נדל"ן בע"מ נ' יוסף עזרא. שתי החלטות אלה באות כשנה לאחר החלטת בית המשפט השלום כי מירוץ ההתיישנות לפרסומים באינטרנט מתחיל במועד הפרסום המקורי (תא 69548/07 הנהלת בתי המשפט נ' חסיד עדנה טל), וכנראה טורפות את הקלפים.

אם עד עתה נדרשו בתי המשפט בעיקר לשאלה היכן מתרחש הפרסום לצרכי שאלות של סמכות מקומית (וראו סקירה של עו"ד יורם ליכטנשטיין וסקירה של הלמו לגבי המקום בו ניתן לתבוע בגין "פעולות שבוצעו באינטרנט") בתי המשפט כמעט ולא נדרשו לשאלה מתי התרחש הפרסום. אלא, ששתי ההחלטות בעניין עמוס ועזרא משנות את התפישה הזו לשני כיוונים שונים. השאלה מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות בפגיעה בפרטיות הפכה להיות מעניינת הרבה יותר כיום ואולי צריכה גם התייחסות של המחוקק.

המקרה הראשון, המעניין פחות, הוא של עמוס. באותו מקרה בית המשפט נדרש לשאלה מתי התיישנה עילת התביעה על פרסומים שבוצעו בשנת 2005 והכילו מידע פרטי על אדם. בית המשפט פסק (בצורה שגויה לדעתי, אגב) כי "‫בענייננו, מדובר בכתבה עיתונאית באינטרנט, בשונה מכתבת עיתון שמפורסמת באותו יום ו"מתיישנת" כבר למחרת, הרי כתבה אלקטרונית מתפרסמת מידי יום ביומו,‬ בכל עת שבה מוקש שמו של המנוח על מקלדת המחשב מופיעה הכתבה, וכך עד אשר תוסר.‬ ‫אני סבורה, כי אין להחיל את מניין ימי ההתיישנות מיום הפרסום הראשון באינטרנט, אלא‬ ‫לטעמי בכל יום עוולה זו מתחדשת, ומניין תקופת ההתיישנות הוא מיום הסרת הכתבה‬".

התפישה שמציגה השופטת אירית מני-גור כאן היא תפישה מעניינת: היא לא בודקת מתי נודע לראשונה לתובע על הפגיעה בפרטיות, אלא קובעת כי פרסום באינטרנט מתחדש מדי יום ביומו. התפישה הלוגית כאן לטעמי שגויה, כיוון שלפי אותו רציונאל, הרי שפרסום של כל פרסום שאינו תקשורת חד-כיוונית (כמו רדיו או טלוויזיה) מתחדש מדי יום ביומו: ספר אשר מופיע בספריה מושאל מדי יום, עיתון נקרא בארכיונים דיגיטליים ועוד. אלא, שהתפישה כאן מציגה מצב בו לעולם לא תתיישן עילת תביעה בגין פרסום קבוע.

התפישה השניה אשר הגיעה בהחלטה בעניין עזרא כלל לא דנה בפגיעה בפרטיות, ולכן התפישה של התיישנות כאן טיפה שונה. במקרה המדובר, התובעת קיבלה צו מניעה זמני (ת"א 48012-03-10 טי.ג'י.איי. השקעות נדל"ן בע"מ נ' יוסף עזרא) שאוסר על הנתבע לפרסם בכל מדיה אפשרית את אתר האינטרנט בו הוא מותח ביקורת על פעילותה. שנה לאחר מתן הצו, שבה התובעת לבית המשפט וביקשה לטעון כי קיומם של קישורים לאתר ולפרסומי עבר מפרים את צו בית המשפט.

דווקא כאן בית המשפט נוקט בגישה שעומדת בקנה אחד עם הרציונאל של פרסום אחד לעת אחת וקובע כי "‫החלטתי מיום 26/03/10 קבעה במפורש, כי הנתבע יחדל מלהפעיל פרסומות (כפי‬ ‫שנקבע) ולא יפיץ ולא יבצע פעולות שיווק – הכל בלשון עתיד. ‫הוא לא התבקש לבטל פעולות שיווק שביצע בעבר.‬ ‫קוד האתר נערך לטענת מר עזרא ביום שבו הוקם האתר ולא לאחר שניתנה ‫החלטתי. ‫איש לא יכל לסתור את טענתו זו ובנסיבות אלו, ומשלא הוכח כי מר עזרא ביצע ‫פעולות שיווק לאחר מתן ההחלטה, אין מקום להיעתר לבקשה".‬

התפישה שבית המשפט מציג כאן היא מעניינת יותר: כאשר מדובר על איסור להפעלת פרסומות או לקדם אתר מסוים, הרי שהאיסור הוא צופה עתיד, כלומר, עילת התביעה היא רלוונטית למועד. לפי הגישה שהשופטת אביגיל כהן מציגה בעניין עזרא, הרי שאם היתה נדרשת לדון בפרטיות, עילת התביעה היתה מתחילה ביום בו פורסם הפרסום (השופטת כהן היא גם מי שנתנה את ההחלטה בפרשת חסיד, כך שהגישה הגיונית, אך שונה מעט).

לכן, השאלה מתי מתיישן פרסום באינטרנט עדיין לא ודאית.