לא הרבה אנשים זוכרים, אבל בחוק העונשין יש סעיף שנקרא "פגיעה ביחסי חוץ"; לשונו היא "הקושר קשר לעשות מעשה נגד מדינה ידידותית או נציגיה או נגד ארגון או מוסד של מדינות או נציגיהם, ובמעשה היה כדי לפגוע בענין שיש לישראל בקיום יחסים בינה לבין מדינה, ארגון או מוסד כאמור, דינו – מאסר שבע שנים", כאשר מדינה ידידותית מוגדרת ככל מדינה שלישראל קשרים דיפלומטיים עמה.
בשבועות האחרונים נדמה כי שני אנשים עומלים קשה על מנת שהפרקליטות תפעל לצורך הגשת כתבי אישום כנגדם בסעיף זה; הראשון הוא אביגדור ליברמן שבמעשיו ובמחדליו הביא לכך שטורקיה תדרוש את הרחקת הנציגויות הדיפלומטיות הישראליות וחרם טורקי על ישראל. חברו של ליברמן לסיעת ישראל ביתנו, משה (מוץ) מטלון גם קרא לחרם על טורקיה ועל מוצרים טורקים. חבל שבטורקיה אין חקיקה מודרנית כמו בישראל שמאפשרת לתבוע את מי שקורא לחרם על מוצרים אך ורק בשל היותם טורקים, שכן אז אולי מטלון וליברמן היו משלמים על דבריהם בכיסם.
אך האם היכן שכושלת הפרקליטות מלהכריע (לטובת או לרעת ליברמן) בנושאים של נקיון ציבורי, תוכל לעשות בנושאים של בטחון המדינה? גם אם לא נצא מנקודת המוצא הפשיסטית שהמדינה היא במרכז וטובתה קודמת לטובת אזרחיה, הרי שפעולותיו של ליברמן פוגעות בכל אחד מאיתנו: אנו, כאזרחים ישראלים, כפופים כעת להגבלות סחר, מסע וכיסנו נפגע. דווקא כאן יכולה הפרקליטות להתחיל לפעול ולתת אות ברור: אי אפשר לשטות באזרחים, וכאשר פוגעים ביחסי החוץ של המדינה, משלמים על כך ביוקר.
האדם הנוסף שצריך לעמוד לדין במקרה כזה הוא מר בנימין נתניהו, האדם שכבר כמעט שלוש שנים לא מפטר את אביגדור ליברמן מתפקיד זה. אכן, נתניהו וליברמן הינם שני אנשים נפרדים; אלא, שנתניהו מינה את ליברמן לתפקיד. כל יום שעובר הוא יום בו אנו מבינים שנתניהו רוצה את גישתו האלימה והפוגעת של ליברמן, לכן הוא מתכנן לנסוע "לומר את האמת" באו"ם. כולנו זוכרים מה קרה בפעם הקודמת שנתניהו נאם באו"ם, הוא גרם לתקרית מביכה עם מפות של אושוויץ רק כדי להאבק בנשיא איראן.
יחסי החוץ של ישראל מעולם לא היו בשפל כה משמעותי לאזרחיה, הדבר משפיע הן על החיים בישראל והן על היכולת לשמור על בטחונה. ולמרות זאת, החוק הוא אחד לאזרחים הפשוטים ואחד לברוני השלטון שפוגעים בהם.
יש לי רק בעיה אחת כאן, והיא שארדואן מחרחר את הנתק איתנו בעצמו כבר כמה שנים, אז עד כמה שאני לא סובל את עמדותיו והתבטאויותיו של ליברמן, אני חושש שקשה לשים אותו אחראי על המצב עם טורקיה, שאני רואה אותו לחלוטין יוזמה של טורקיה לבדה. הוא רק האיץ את התהליך, אבל שום התנהגות שונה מצידו היתה יכולה למנוע את הקרע, ארדואן רק ישב וחיפש תירוצים למהלך.
יהונתן,
בדרך כלל אני מסכים איתך ועם דעותייך – במיוחד בנקודות של משפט – אבל הפעם, ומבלי לחוות דעה ביחס לאמירה הנורטמיבית שלך לגבי ליברמן ונתניהו – אני נאלץ לחלוק, לכל הפחות על פרשונתך המשפטית למצב הנוכחי ועל היישימות של סעיף הפגיעה ביחסי חוץ לחברי כנסת (הם גם ח"כים, לא רק שרים).
גם אם אני מקבל כנכונות את כל הנחות היסוד שלך לגבי קיומו של נזק ליחסי החוץ של מדינת ישראל, עדיין יש בפנייך מכשול בדמות סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951, בשילוב עם הוראות סעיף 13(א) לאותו החוק.
אינני רואה כיצד ניתן להתגבר על המכשול הזה ולעשות משהו במישור המשפטי.
יונתן,
שים לב טוב ללשון חוק החסינות:
סעיף 4 מאפשר הגשת כתב אישום באישור היועץ המשפטי לממשלה על עבירות שאין החסינות חלה עליהן. ועל מה החסינות בדיוק חלה? על הבעת דעה או מעשה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו. מיותר לציין כי הפגיעה ביחסי החוץ אינה בדיוק עומדת בקנה אחד עם "במילוי תפקידו" או "למען מילוי תפקידו" אלא בדיוק ההפך. לא מדובר על הצבעה או הבעת דיעה ואף לא על מעשים שהם חלק מהתפקיד (במיוחד לא של ליברמן) אלא על פעולות שחורגות מהעניין.
שים לב שסעיף 1 גם לא חל על מספר דברים שאפשר לומר שליברמן עשה:
.
יהונתן,
אם אתה תרצה למנף את הטיעון הזה עד הסוף, יש בו עוד כמה מכשולים.
קודם כל, יש מכשול של שפיטות. נניח לצורך הפשטות שעברת אותו.
שנית, אתה תצטרך להוכיח שהובלת המדיניות של משרד החוץ על ידי אביגדור ליברמן, הגם שאינה מהווה מדיניות שלדעתך ראויה, חורגת ממתחם הסבירות של שר החוץ הסביר, עד לרמה שהיא כבר אינה במתחם הסבירות של רשות מנהלית בפעולתה הרגילה, ולכן יש טעם לבדוק את התנהגותו על ידי ועדת הכנסת.
אם הועדה לא תבדוק את זה, או אז תצטרך לבקש מבג"ץ צו עשה ביחס להפעלת ועדת הכנסת שתדון בהסרת חסינותו של השר, כאשר כמובן שהדיון שיתקיים יהיה חייב להיות דיון רציני ובהתאם לתנאים המקובלים במשפט המנהלי.
אם הועדה תחליט לא להסיר – עומד בפנייך בג"ץ שני, בשל כל פגם שיתגלה בשק"ד הועדה. כאן, אגב, גם קיים סיכוי שבג"ץ יגיד שההחלטה סבירה – וגמרת את הריצה שלך קדימה עוד לפני שהפרקליטות בכלל הסתכלה ימינה או שמאלה.
שלישית, תצטרך להוכיח שהפעולות של שר החוץ וראש הממשלה אינם לצרכי מילוי תפקידם. כמעט כל נאום, יכול להיות "במסגרת מילוי תפקידו". אם אני זוכר נכון, זה היה אחד הויכוחים העיקריים סביב הסרת חסינותה של זועבי וללא ספק אחד הנימוקים שהועלו בהגנתו של ח"כ עזמי בשארה. אני לא חושב שהתבטאויותיו של ראש הממשלה או של שר החוץ עולים לכדי הסעיפים שמנית מתוך סעיף 1א לחוק, ורק על זה יכולה להיות מהומת אלוהים בבית המשפט, באשר לפרשנות המקובלת לסעיפים הללו. זה מכשול ראשון של הפרקליטות עצמה.
רביעית, וגם בהנחה שהפרקליטות תחליט "יאללה, הולכים על זה" – ייתכן ותעמוד בפני מצב של חנינה בטרם הרשעה (ותודה לתקדים קו 300 על זה).
יש עוד סיבות למה זה לא ישים משפטית. אם אתה באמת מתנגד למדיניות שלהם, עדיף פשוט לתקוף אותם במישור הפוליטי. משפטית, זה מורכב מדי, מסובך מדי וקשה מדי בשביל שזה ייצא לפועל.
יונתן,
ויותר מזה: לא אני מי שמגיש כתבי אישום, ולכן בכל מקרה הפרקליטות תצטרך לעבור את זה, ואם תחליט להגיש כתב אישום, יהיה זה ליברמן שיצטרך לפעול נגד כתב האישום באפיקים שאתה עשית.
מה שלדעתי רק מדגים למה עדיף למקד ביקורת נגד אנשי ציבור במישור פוליטי ולא משפטי. זה פשוט קל מדי למסמס את ההליך הזה עד "לאחרי הכהונה."
אתה באמת תומך ומאמין במה שכתבת? (הייתי בטוח בהתחלה שאתה מתלוצץ, אבל הדיון בתגובות בעניין החסינות נראה רציני לחלוטין)
אתה חושב שפקידי הציבור, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, צריכים להעמיד לדין שרים וראשי ממשלה כאשר הם סבורים שמדיניות החוץ והביטחון של הממשלה שגויה? (והרי כל מדיניות חוץ וביטחון שגויה היא כזו שתביא לפגיעה בביטחון וביחסי החוץ של המדינה)
ובהתאמה כמובן, האם אתה סבור שהשופטים צריכים להרשיע במקרים כאלה?